שבת מח:

פרק ד׳ · במה טומנין

Shabbat 48b · Chapter 4: BaMeh Tomnin

מָה בֵּין זוֹ לִמְגוּפַת חָבִית. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: זֶה חִיבּוּר, וְזֶה אֵינוֹ חִיבּוּר. רָמֵי לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: תְּנַן: שְׁלָל שֶׁל כּוֹבְסִין, וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל מַפְתְּחוֹת, וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בְּכִלְאַיִם חִיבּוּר לַטּוּמְאָה — עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר. אַלְמָא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה נָמֵי חִיבּוּר. וּרְמִינְהוּ: מַקֵּל שֶׁעֲשָׂאוֹ יָד לְקוּרְדּוֹם — חִיבּוּר לַטּוּמְאָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה. בִּשְׁעַת מְלָאכָה — אִין, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה — לָא! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה אָדָם עָשׂוּי לְזוֹרְקוֹ לְבֵין הָעֵצִים, הָכָא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה נָמֵי נִיחָא לֵיהּ, דְּאִי מִיטַּנְּפוּ הָדַר מְחַוַּור לְהוּ. בְּסוּרָא מַתְנוּ לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַאן תְּנָא הָא מִלְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן כׇּל הַמְחוּבָּר לוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי מֵאִיר הִיא. דִּתְנַן: בֵּית הַפַּךְ וּבֵית הַתַּבְלִין וּבֵית הַנֵּר שֶׁבַּכִּירָה מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וְאֵין מְטַמְּאִין בָּאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן — קָסָבַר לָאו כְּכִירָה דָּמוּ. אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר, אִי כְּכִירָה דָּמוּ — אֲפִילּוּ בַּאֲוִיר נָמֵי לִיטַּמּוּ. אִי לָאו כְּכִירָה דָּמוּ — אֲפִילּוּ בְּמַגָּע נָמֵי לָא לִיטַּמּוּ! לְעוֹלָם לָאו כְּכִירָה דָּמוּ וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בְּהוּ. אִי גְּזַרוּ בְּהוּ, אֲפִילּוּ בָּאֲוִיר נָמֵי לִיטַּמּוּ! עֲבַדוּ בְּהוּ רַבָּנַן הֶיכֵּרָא כִּי הֵיכִי דְּלָא אָתֵי לְמִשְׂרַף עֲלֵיהּ תְּרוּמָה וְקׇדָשִׁים. תָּנוּ רַבָּנַן: מַסְפּוֹרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִיזְמֵל שֶׁל רָהִיטְנֵי חִיבּוּר לַטּוּמְאָה, וְאֵין חִיבּוּר לַהַזָּאָה. מָה נַפְשָׁךְ: אִי חִיבּוּר הוּא — אֲפִילּוּ לְהַזָּאָה נָמֵי, אִי לָאו חִיבּוּר הוּא — אֲפִילּוּ לְטוּמְאָה נָמֵי לָא! אָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה חִיבּוּר — בֵּין לְטוּמְאָה בֵּין לְהַזָּאָה. וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה — אֵינוֹ חִיבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה.

מה בין זו למגופת חבית - דתניא בפרק חבית שנשברה (לקמן שבת דף קמו.) מביא אדם חבית ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים: מגופה - אינה מן החבית עצמו ואע"פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור שהרי לינטל עומדת אבל הבגד כשנארג כולו חבור: שלל של כובסים - דרכם לשלול הבגדים זה עם זה קטנים עם הגדולים כדי שלא יאבדו: ובגד שתפרו בכלאים - והן שתי חתיכות של בגד צמר שתפרו בחוט של פשתן דודאי סופו ליקרע ולהפרד זה מזה משום איסור כלאים וכן שלל של כובסין סופן להפרד אפ"ה חיבור לטומאה ואם נטמא זה נטמא זה: עד שיתחיל להתיר - דמעשה מוציא מיד מעשה וכיון שהתחיל להתיר גלי על ידי מעשה דלאו חד בגד הוא: שלא בשעת מלאכה - כגון שלל של כובסין שלא הוצרך לשוללו אלא משום שעת כיבוס ואפילו הכי חשיב ליה חיבור אחר כיבוס: מקל - של עצים בעלמא: שעשאו יד לקרדום - שלא קבעו לתוכו: חיבור בשעת מלאכה - ואע"פ דבאנפי נפשיה פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הכא בית יד הוא ונתרבו ידות לכל תורת כלי או האוכל בפ' העור והרוטב (חולין קיח.): לזורקו - למקל ומצניע הקורדום לבדו: ניחא להו - שיהו שלולין: דאי מיטנפי הדר מחוור להו - ע"י השלל הזה: להא שמעתין - דלקמיה מאן תנא להא כו'. כל המחובר לו כגון שלל של כובסין דאמרן לעיל חיבור ונטמא אף זה שלא נגעה בו הטומאה ואי לאו דחיבור הוא הוי טהור ואע"ג דנגע בהאי דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה: בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה - כירה זו מיטלטלת היא ומחוברין לה כלי חרס קטנים. בית הפך שמושיבין בתוכו שמן להפשיר: מטמאין במגע - אם נפלה טומאה באוירן או לאויר הכירה ונגעה הטומאה לשולי הכירה נטמאו גם אלו או נגעה טומאה לשוליהם של אלו נטמאת הכירה: ואין מטמאין - בטומאת הכירה כלומר בטומאת האויר שאם נפל שרץ באויר הכירה ולא נגעה הטומאה בדופניה היא טמאה דכלי חרס מטמא באויר והן טהורין שאינן חיבור לה אלא לענין מגע כדמפרש טעמא לקמיה: ור' שמעון מטהר - במגע את מי שלא נגעה בו הטומאה דכל חד כלי באנפי נפשיה הוא אלמא לרבי מאיר חיבור ופליגי עליה: אפי' באויר ליטמו - מחמת כירה אם נטמאת כירה מאוירה בלא נגיעה: דגזרו בהו - דליהוו חיבור מדרבנן: עבוד בהו רבנן היכרא - דלא עבדו להו ככירה ממש ליטמא באויר כי היכי דלידעו שחיבור מדבריהם ולא לשרוף על טומאתן תרומה וקדשים: איזמל של רהיטני - פליינ"א שממחקים בה את התריסין ונותנין הברזל לתוך דפוס של עץ המתוקן לו ולאחר מלאכתו נוטלו הימנו: חיבור לטומאה - נטמא זה טמא זה: ואין חיבור להזאה - וצריך להזות על שניהם:

וכי מה בין זה למגופת חבית - פי' בקונטרס דתניא לקמן בפרק חבית (שבת דף קמו. ושם) רשב"ג אומר מתיזה בסייף ומניחה לפני האורחין ואין נראה לר"י דא"כ מאי משני זה חיבור וזה אינו חיבור התם נמי חיבור הוא דרשב"ג שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא כו' אמר להו לפתחא קא מכוין ואסור ופריך מהא דשרי רשב"ג להתיז ראשה בסייף ומשני התם ודאי לעין יפה קא מכוין אבל הכא אי לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מיפתח והא דאסר למיברז חביתא היינו בגוף החבית דחביתא חבית גופא משמע ועוד דמגופה שרי דתנן במתני' אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין משמע דשרי רשב"ג אפי' בגוף החבית דלעין יפה קא מיכוין והכי הוה ליה לשנויי בשמעתין הכא לפתחא מכוין התם לעין יפה מכוין ופיר"ת וכי מה בין זה. לנקיבת מגופת חבית דתנן בפ' חבית (גם זהשם) אין נוקבין מגופת חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין וא"ת [התם] לכ"ע לא מיחייב חטאת כדאמר התם בגמ' דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח אבל הכא פתח בית הצואר עשוי הוא להכניס ולהוציא ואם כן מאי קשיא ליה ויש לומר דהכי פריך כיון דמחייבת חטאת בפותח בית הצואר משום דעשוי להכניס ולהוציא א"כ נמי גבי מגופה אם עשוי להכניס . ולהוציא היה חייב חטאת הלכך השתא נמי שאינו עשוי אלא להוציא היה לאסור מדרבנן ומשני זה חיבור וזה אינו חיבור שהמגופה אינה מן החבית ואפילו אם היה עשוי נקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לכך שרו רבנן: חיבור עד שיתחיל להתיר - האי חיבור היינו לטומאה ולא להזאה כדתנן במסכת פרה (פי"ב מ"ט) וא"ת ואמאי לא מייתי מתני' דמסכת פרה וי"ל משום דלא קתני בה עד שיתחיל להתיר ולא הוה מצי לאוכוחי מינה דשלא בשעת מלאכה נמי חיבור: אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא - אההיא דשלל של כובסים קאי וכן פירש בקונטרס דבההוא דמקל שמא אפי' רבי שמעון מודה דכיון שצריך הקרדום למקל הוי חיבור: עבדו רבנן היכרא כו' - וגבי שלל של כובסין איכא נמי היכרא מה שאינו חיבור להזאה והכא גבי כירה לא שייך הך היכרא דלית ביה הזאה: אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו' - קשה לר"י דבשלל של כובסין נמי תקשה לן הכי אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי אי לאו חיבור הוא לטומאה נמי לא ורבא נמי דקאמר דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה אמאי לא קאמר דבין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה גזרו בה רבנן טומאה כי ההיא דשלל של כובסין ותירץ ר"י דשלל של כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם צריכים זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חיבור להזאה כיון דמדאורייתא אינו חיבור אבל מספורת של פרקים פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה כיון שמשמשין שניהם תשמיש א' וצריכים זה לזה בשעת מלאכה מה שאין כן בשלל של כובסים שאין תשמיש בגד זה צריך לזה כלל והא דפריך אי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא לאו דוקא ועיקר קושיתו הוא דאמאי אינו חיבור להזאה ורשב"א מפרש דגבי שלל של כובסין אתי ליה שפיר אע"ג דאינו חיבור להזאה משום דלא הוי חיבור מן התורה גזרו רבנן שיהא חיבור לטומאה כיון שכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה אבל גבי מספורת פריך שפיר אי לאו חיבור הוא מדאורייתא אם כן אמאי גזרו חכמים טומאה כלל דהא כל פרק בפני עצמו טהור מדאורייתא לרבנן דתנן במס' כלים בפי"ג (מ"א) מספורת שנחלקה לשנים רבי יהודה מטמא וחכמים מטהרים אף על גב דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים ולפי זה הא דאמר השחור והזוג של מספרים אף על פי שנחלקו טמאים אתי כרבי יהודה ודוחק והא דאמר דגזרו על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אף על גב דשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא ואין צריך הזאה כלל מ"מ כשחוזרים ועושים בו מלאכה חוזר לטומאתו ישנה והחמירו חכמים בטומאה ישנה שלא תועיל לו הזאה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חיבור דבר תורה וגזרו על הזאה שבשעת מלאכה אטו הזאה שלא בשעת מלאכה. רשב"א: דבר תורה בשעת מלאכה חיבור - תימה מאי שנא ממוכני דאמר (לעיל שבת דף מד:) בזמן שהיא נשמטת דאינו חיבור וצריך לחלק: