שבתקכא:
טוען את הדף…
אַיְיתוֹ לְהוּ פּוּרְיָיתָא, לְרַב חָנָן בַּר רָבָא לָא אַיְיתוֹ לֵיהּ. אַשְׁכְּחֵיהּ מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ: וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן מִפְּנֵי קָטָן. אֲמַר לֵיהּ: אָבִין שָׁטְיָא מַתְנֵי שְׁטוּתָא לִבְנֵיהּ, וַהֲלֹא הִיא עַצְמָהּ מוּכֶנֶת לִכְלָבִים! וְכִי תֵּימָא דְּלָא חַזְיָא לֵיהּ מֵאֶתְמוֹל — וְהָתַנְיָא: נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעֲיָינוֹת הַנּוֹבְעִין — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם. וְאֶלָּא הֵיכִי אַתְנְיֵיהּ? אֵימָא: עַל צוֹאָה שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים מִפְּנֵי קָטָן. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵי גְּרָף שֶׁל רְעִי! וְכִי תֵּימָא: גְּרָף שֶׁל רְעִי אַגַּב מָנָא — אִין, אִיהוּ גּוּפֵיהּ — לָא, וְהָא הָהוּא עַכְבָּר דְּאִישְׁתְּכַח בְּאִיסְפַּרְמָקֵי דְּרַב אָשֵׁי, וַאֲמַר לְהוּ: נִקְטוּהּ בְּצוּצִיתֵיהּ וְאַפְּקוּהּ! בְּאַשְׁפָּה. וְקָטָן בְּאַשְׁפָּה מַאי בָּעֵי לֵיהּ? בְּחָצֵר. חָצֵר נָמֵי, גְּרָף שֶׁל רְעִי הוּא! בְּאַשְׁפָּה שֶׁבְּחָצֵר. וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִּישָּׁךְ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמַּזִּיקִין נֶהֱרָגִין בְּשַׁבָּת. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: חֲמִשָּׁה נֶהֱרָגִין בְּשַׁבָּת, וְאֵלּוּ הֵן: זְבוּב שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְצִירְעָה שֶׁבְּנִינְוֵה, וְעַקְרָב שֶׁבְּחַדְיָיב, וְנָחָשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכֶלֶב שׁוֹטֶה בְּכׇל מָקוֹם. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה — הָא אָמַר: מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּיב עָלֶיהָ. אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהָנֵי הוּא דְּשָׁרֵי, אַחֲרִינֵי — לָא! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: וּמַאן נֵימָא לַן דְּהָא מְתָרַצְתָּא הִיא? דִּילְמָא מְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא? אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲנָא מַתְנֵינָא לַהּ, וְאוֹתֵיבְנָא לַהּ, וַאֲנָא מְתָרֵיצְנָא לַהּ: בְּרָצִין אַחֲרָיו, וְדִבְרֵי הַכֹּל. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא בַּר רַב הוּנָא: הַהוֹרֵג נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת — אֵין רוּחַ חֲסִידִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. אֲמַר לֵיהּ: וְאוֹתָן חֲסִידִים אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מֵהֶם. וּפְלִיגָא דְּרַב הוּנָא. דְּרַב הוּנָא חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא קָטֵיל זִיבּוּרָא, אֲמַר לֵיהּ: שַׁלֵּימְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ? תָּנוּ רַבָּנַן: נִזְדַּמְּנוּ לוֹ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, הֲרָגָן — בְּיָדוּעַ שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ לְהוֹרְגָן. לֹא הֲרָגָן — בְּיָדוּעַ שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לְהוֹרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַר עוּלָּא וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּנִישּׁוֹפִין בּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: פַּעַם אַחַת נָפַל אֶחָד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְעָמַד נִיוְתִּי אֶחָד וַהֲרָגוֹ. אָמַר רַבִּי: פָּגַע בּוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ! אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״פָּגַע בּוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ״ דְּשַׁפִּיר עֲבַד, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּרַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי זֵירָא הֲווֹ יָתְבִי אַקִּילְעָא דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי. נְפַק מִילְּתָא מִבֵּינַיְיהוּ, בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי יַנַּאי: מַהוּ לַהֲרוֹג נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת? אֲמַר לְהוּ: צִירְעָה אֲנִי הוֹרֵג, נָחָשׁ וְעַקְרָב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! דִילְמָא לְפִי תּוּמּוֹ. דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה: רוֹק דּוֹרְסוֹ לְפִי תּוּמּוֹ. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: נָחָשׁ דּוֹרְסוֹ לְפִי תּוּמּוֹ. וְאָמַר רַב קַטִּינָא: עַקְרָב דּוֹרְסוֹ לְפִי תּוּמּוֹ. אַבָּא בַּר מָרְתָא דְּהוּא אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי הֲווֹ מַסְּקִי בֵּיהּ דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא זוּזֵי. אַיְיתְיוּהּ, קָא מְצַעֲרִי לֵיהּ. הֲוָה שְׁדֵי רוּקָּא. אֲמַר לְהוּ רֵישׁ גָּלוּתָא: אַיְיתוֹ מָאנָא סְחִיפוּ עִלָּוֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: לָא צְרִיכִיתוּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: רוֹק דּוֹרְסוֹ לְפִי תּוּמּוֹ. אֲמַר לְהוּ: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא, שִׁבְקוּהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: פָּמוֹטוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: בְּנִיטָּלִין בְּיָדוֹ אַחַת, אוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם?גמ' אייתו להו פורייתא - מטות לישב עליהן: לא אייתו ליה - והושיבוהו לארץ: מפני קטן - שלא יטפח בו ויתלכלך: א"ל - רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין: והלא מוכנת לכלבים - ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל: דלא חזיא מאתמול - שהיום נולדה: נהרות המושכים כרגלי כל אדם - משום דמידי דנייד הוא ולא קני שביתה ואע"פ שבא מחוץ לתחום כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואע"ג דמאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו ה"נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים: א"ל ר' אבין - ואלא היכי אתנייה: צואה של תרנגולים - דלא חזיא לכלבים ושל קטן דקתני מתניתין שמטפח בה קטן קאמר ובשביל הקטן אמר כופין: תיפוק ליה דגרף של רעי הוא - דמאיס ולפנייה דהא קי"ל במסכת ביצה גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה: וכי תימא גרף של רעי דמותר אגב מנא אין - הא דקי"ל מותר להוציאו משום דרמי במנא דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי אבל בפני עצמו לא והכא לאו במנא רמי: באספרמקי - בשמים: בצוציתיה - בזנבו אלמא בלאו מנא נמי מטלטלי ליה: ומשני באשפה - דלא רמי קמייהו ולא גרף של רעי הוא: קטן באשפה מאי בעי - סתם אשפה ברה"ר הוא ומאי בעי קטן התם דקא מיכסי ליה בשביל קטן: ומשני בחצר - דשכיח קטן התם קס"ד בחצר דלאו אשפה וקפריך סוף סוף גרף של רעי הוא ומשני באשפה שבחצר: כל המזיקין - ההורגין: נהרגין בשבת - וקס"ד אפי' אין רצין אחריו ומשום דס"ל כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור: (נהרגין בשבת - אפי' אין רצין אחריו) משום דס"ל דסתמן הורגין הן: האמר חייב עליה - והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש: ומאן לימא לן כו' - דרב יוסף הוא מתני ליה כדלקמן ולא בדבי ר' חייא ור' אושעיא מיתנייא וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי במשבשתא ולא מותבינן מינה: אנא תנינא לה - במתניתא דידי ואנא אותבינא בבי מדרשא אדר' יהושע בן לוי: ואנא מתרצנא לה - דלא תיקשי כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפקוח נפש הוא: ודברי הכל - ואפי' לר' יהודה והא דחמשה נהרגין כשאין רצין אחריו ור' שמעון: אין רוח חסידים נוחה הימנו - דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה: נוחה - עריבה אין מתרצין במעשיו: אמר ליה - רבא לתנא: ואותן חסידים - השונאין אותו על כך אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו דשפיר עביד דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן: שלימתינהו לכולהו - הרגת את כולן כלומר מה אהני בהא אכתי טובא איכא אלמא לאו שפיר עבד והא דרבא פליג אדאבוה: שנזדמנו לו להורגן - לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי: לא הרגן בידוע שנזדמנו לו להרוג אותו - והראה לו הקב"ה שחטא אלא שנעשה לו נס: בנישופין בו - בכה"ג קתני בידוע שנזדמנו להורגו נישופין כך דרך הנחש עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס: ניותי - על שם מקומו וישראל היה: דשפיר עביד - וכיוצא בו דקאמר לאו לגנאי הוא אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו: או לא - וכיוצא בו דקאמר לגנאי הוא: צרעה אני הורג - בשבת לכלות מזיקין ואף על פי שאינה מועדת כאלו: לא כל שכן - אלמא שפיר עביד: דילמא לפי תומו - לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור: רוק דורסו לפי תומו - שאין מתכוין למרח ולאשווי גומות דאף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי משום מאיסותא: הוה שדי רוקא - היה רוק מוטל לפניהם ושבת היתה: פמוטות - מנורות ולא של חוליות היו:כל המזיקין נהרגין בשבת - אף על גב דתנן במתניתין ועל עקרב שלא ישוך איצטריך לאשמעינן דהריגה נמי שרינן דסלקא דעתך דאסירא משום דמיפרסמא מילתא טפי מבצידה ומהאי טעמא נמי פליג רב הונא בסמוך ואסר הריגה: ברצין אחריו וד"ה - פי' בקונט' דרבי יהושע בן לוי ברצין אחריו והוי פקוח נפש וברייתא באין רצין וכר"ש וקשה דא"כ תקשה מהך ברייתא לרבא בר רב הונא דשרי להרוג נחשים ועקרבים בשבת דע"כ באין רצין אחריו מיירי דאי ברצין אחריו אמאי אין רוח חסידים נוחה הימנו לפירוש הקונטרס דברצין אחריו איכא פקוח נפש ועוד בניותי שהרג נחש ומיבעיא לן אי שפיר עבד תיפשוט מהכא דלא שרינן לר"ש באין רצין אלא ה' בלבד ועוד קשה לר"י דלישנא דאנא מתרצנא לה משמע לברייתא עצמה ונראה לר"י לפרש דברייתא ברצין אחריו וד"ה פירוש אפילו ר' יהודה מודה דחמשה שרי להרוג ברצין אחריו אבל שאר אסור להורגן אפילו רצין אחריו לר' יהודה ור' יהושע בן לוי כר"ש דשרי שאר אפילו באין רצין אחריו ורב הונא דאסר בסמוך לא סבר כרבי יהושע בן לוי ונראה לר"י וכן פירש ר"ח שאין להקל כרבי יהושע בן לוי אלא כהנהו אמוראי דלקמן דלא שרו אלא בדריסה לפי תומו: