שבת נח:

פרק ו׳ · במה אשה

Shabbat 58b · Chapter 6: BaMeh Ishah

וְשֶׁל דֶּלֶת — טָהוֹר. שֶׁל דֶּלֶת וַעֲשָׂאוֹ לִבְהֵמָה — טָמֵא. שֶׁל בְּהֵמָה וַעֲשָׂאוֹ לְדֶלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁחִבְּרוֹ לַדֶּלֶת וּקְבָעוֹ בְּמַסְמְרִים — טָמֵא, שֶׁכׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִידֵּי טוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ עִינְבָּל, הָא דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל. מָה נַפְשָׁךְ: אִי מָנָא הוּא, אַף עַל פִּי דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל. אִי לָאו מָנָא הוּא — עִינְבָּל מְשַׁוֵּי לֵיהּ מָנָא?! אִין, כִּדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לְמַשְׁמִיעַ קוֹל בִּכְלֵי מַתָּכוֹת שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ״ — אֲפִילּוּ דִּבּוּר, יָבֹא בָּאֵשׁ. בְּמַאי אוֹקִימְתָּא — בִּדְלֵית לֵיהּ עִינְבָּל? אֵימָא מְצִיעֲתָא: וְלֹא בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארוֹ, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּזוֹג שֶׁבִּכְסוּתוֹ, וְזֶה וָזֶה מְקַבְּלִין טוּמְאָה. אִי דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל מִי מְקַבְּלִי טוּמְאָה? וּרְמִינְהוּ: הָעוֹשֶׂה זֹגִין לְמַכְתֶּשֶׁת וְלַעֲרִיסָה וּלְמִטְפְּחוֹת סְפָרִים וּלְמִטְפְּחוֹת תִּינוֹקוֹת, יֵשׁ לָהֶם עִינְבָּל — טְמֵאִין, אֵין לָהֶם עִינְבָּל — טְהוֹרִין, נִיטְּלוּ עִינְבְּלֵיהֶן — עֲדַיִן טוּמְאָתָן עֲלֵיהֶם. הָנֵי מִילֵּי בְּתִינוֹק, דִּלְקָלָא עָבְדִי לֵיהּ. אֲבָל גָּדוֹל — תַּכְשִׁיט הוּא לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל. אָמַר מָר: נִיטְּלוּ עִינְבְּלֵיהֶן עֲדַיִן טוּמְאָתָן עֲלֵיהֶן. לְמַאי חֲזוּ? אָמַר אַבָּיֵי: הוֹאִיל שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ. מֵתִיב רָבָא: הַזּוּג וְהָעִינְבָּל חִבּוּר. וְכִי תֵּימָא, הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא מְחַבַּר — כְּמַאן דִּמְחַבַּר דָּמֵי. וְהָתַנְיָא: מַסְפּוֹרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִיזְמֵל שֶׁל רָהִיטְנֵי — חִבּוּר לַטּוּמְאָה וְאֵין חִבּוּר לַהַזָּאָה. וְאָמְרִינַן: מָה נַפְשָׁךְ, אִי חִבּוּר הוּא — אֲפִלּוּ לְהַזָּאָה, וְאִי לָא חִבּוּר הוּא — אֲפִילּוּ לְטוּמְאָה נָמֵי לָא! וְאָמַר רַבָּה: דְּבַר תּוֹרָה, בִּשְׁעַת מְלָאכָה — חִבּוּר בֵּין לְטוּמְאָה בֵּין לְהַזָּאָה. שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה — אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה. וְגָזְרוּ עַל טוּמְאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה מִשּׁוּם טוּמְאָה שֶׁהִיא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, וְעַל הַזָּאָה שֶׁהִיא בִּשְׁעַת מְלָאכָה מִשּׁוּם הַזָּאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. אֶלָּא אָמַר רָבָא:

ושל דלת טהור - דלת מחובר לבית הוא שהוא חבור לקרקע ואינו כלי לקבל טומאה וזוג העשוי לו בטיל לגביה כדאמרי' בריש פרקין דלעיל כל המחובר לו הרי הוא כמוהו: של דלת ועשאו לבהמה טמאה - מכאן ולהבא ואע"פ דלא עבד ביה מעשה אלא שחישב עליו ותלאו ותלייה לאו מעשה היא שכל הכלים יורדים לידי תורת טומאה במחשבה שלו: של בהמה ועשאו לדלת טמא - ואפי' מכאן להבא יקבל טומאה שאין חיבורו מעשה עד שישנהו מכמות שהיה: שאין עולין מטומאתן - מתורת טומאה שירדה להן ואע"פ שעדיין לא נטמאו משנמלך עליהן אין עולין מלקבל טומאה אלא בשינוי מעשה: עינבל - בטדי"ל שעשוי בתוכו להשמיע קול: אי מנא הוא - דתכשיט חשיב ליה: עינבל משוי ליה מנא - בתמיה משום העינבל מי הוי תכשיט: אין - עינבל משוי ליה מנא ולא משום תכשיט אלא משום כלי: כל דבר שיבא באש - בכלי מתכות משתעי במעשה מדין: אימא מציעתא - זוג דאדם: מי מקבל טומאה - אפי' דאדם: העושה זגין למכתשת - שמפטמין בה סממנין להקטיר לריח דקיי"ל בכריתות (פ"א ד' ו) שהקול יפה לבשמים: ולעריסה - שהתינוק שוכב בתוכה שקורין בירצ"ה ותולה בו זגין לקשקש כדי שישמע התינוק וישן: ולמטפחות ספרים - כשנושאין אותן לבית הכנסת שהתינוקות של בית רבן קורין שם מקשקשין הזגין והתינוקות שומעין ובאין: ולמטפחות תינוקות - שתולין בצוארן: ניטלו עינבליהם כו' - (אם ניטלו קודם שנטמאו תורת טומאה עליהם ומקבלין טומאה כדמפרש טעמא לקמיה מעיקרא כי אין להם עינבל דקתני טהורין דעדיין לא נגמרה מלאכתן אבל משירדה להם תורת טומאה לא בטל שם כלי מעליהם בנטילת העינבל) ואם ניטל לאחר שנטמאו עדיין טומאתן עליהן דלא הוי ככלי שנשבר ובטל מתורת כלי ליטהר מטומאתו: הדיוט - שאין צריך אומן: הזוג והעינבל חיבור - כשהן יחד הרי הן כלי אחד נטמא זה נטמא זה הזה על זה טהור זה וכיון דקרי ליה חיבור שמע מינה דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו ואף על גב דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדריה לאו שלם הוא: וכי תימא - דהאי חיבור דקאמר הכי קאמר אפי' מפורדים קרינן ליה חיבור ואתא לאשמעי' דאם נתפרדו משנטמאו לא עלו מטומאתן: הא תניא - גבי ההיא: מספורת של פרקים - ששני סכינים שלה מתפרדין: ואיזמל של רהיטני - פלינה של אומנים תריסים שנותנים האיזמל לתוך בין שני עצים העשוין לכך ולאחר מלאכתו נוטלו ומצניעו: חיבור לטומאה - ואם נטמא זה נטמא זה: שלא בשעת מלאכה - הואיל ואין צריכין להיות מחוברין הוו להו כשני כלים ואין חיבור ואף על פי שמחוברין דע"כ שלא בשעת מלאכה דומיא דשעת מלאכה קאמר ובשעת מלאכה מחוברין הן אלמא במחוברין עסקינן וגזרו לחומרא על הטומאה דליהוי חיבור ועל הזאה דלא ליהוי חיבור ומשום הכי קתני חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה לעולם: אלא אמר רבא - לא תימא הואיל והדיוט יכול להחזיר דודאי חד מנא הואי כדקתני בברייתא הזוג והעינבל חיבור וכי מיפרדי הוי כלי שניטל מקצתו ואינו מקבל טומאה העינבל לעצמו אבל הזוג טמא לעצמו דלא בטל ליה מתורת כלי:

אין כדר' שמואל כו' - דחשיב ליה כלי תשמיש דאדם משום דבעי ליה לקלא דע"י הזוג ששומע יודע היכן בהמתו עומדת ומוצאה ע"י כך והוי כמקל של בהמה של מתכת דטמאה הואיל ואדם רודה בה וכ"מ לקמן גבי בירית טהורה דמשמיע [קול] בכלי מתכות אינו טמא אלא היכא דבעי ליה לקלא והא דמשני הא דאית ביה עינבל הא דלית ביה עינבל ולא מחלק באית ביה עינבל בין בעי ליה לקלא בין לא בעי אומר ר"י דלא שכיח שיעשו עינבל אלא אם כן בעי ליה לקלא: כל דבר אשר יבא - ואע"ג דהאי קרא לא לגבי טומאה כתיב אלא לגבי הגעלה מסתברא דהתם אין דיבור מעלה ומוריד ואם אינו ענין להגעלה תנהו לענין טומאה: (אלא) אמר רבא הואיל ויכול להקישו - פי' מקבל טומאה הזוג אבל עינבל דאין ראוי להקישו לא ומספורת ואיזמל נמי בלא חיבור ראויין למעין מלאכה ראשונה ומקבלי טומאה כל אחד בפני עצמו כדתני בתוספתא: מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור - פי' בקונטרס מדקרי ליה חיבור ש"מ דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו ואע"ג דהדיוט יכול להחזיר כל כמה דלא אהדרי' לאו שלם הוא וקשה לר"י דהא מעיקרא נמי הוי ידענא דהוי כלי שניטל מקצתו ולהכי פריך למאי חזו ומשני דודאי באפי נפשה לא חזו לא זוג ולא עינבל אלא משום דהדיוט יכול להחזירו ומה שפירש נמי והתניא כו' גבי ההיא מספורת של פרקים לא עיין דההוא דזוג ועינבל משנה היא במסכת פרה (פ. "ב משנה ח) וההיא דמספורת בתוספתא דכלים ומפרש הרב פור"ת בשם ר' שמואל הואיל והדיוט יכול להחזירם ואע"ג דהשתא בלא עינבל לא חזי מידי כיון דהדיוט יכול בקל להחזירה כמאן דמיחברי דמי ואם נטמא העינבל נטמא גם הזוג כאילו הן מחוברין נפקא מינה דלכשיתחברו יטמא הזוג את הנוגע בו ומיהו בלא חיבור לא יטמא כי אם העינבל לבדו שנגע בטומאה והכי משמע לישנא דקאמר וכי תימא ה"ק אע"ג דלא מיחברי כמאן דמיחברי דמי משמע דאביי הכי סבירא ליה דמדתלי טעמא בחזרת הדיוט משמע דסבר דלא חזי השתא למידי ואי לאו כמחובר חשיב ליה היאך יקבל טומאה מאחר דלא חזי מידי בלא חזרה: מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור - שאם נטמא זה נטמא זה וה"מ כשמחוברים אבל שלא בשעת חיבור אם נטמא זה לא נטמא זה ולא חיישינן להדיוט יכול להחזיר דהשתא מיהא לאו מחוברין נינהו וממשנה זו אין לנו להוכיח דמיירי בשעת חיבור כדקאמר וכי תימא כו' אבל מכח ברייתא מוכיח דבשעת חיבור מיירי ומברייתא גרידתא הוה מצי רבא לאותוביה לאביי אלא דניחא ליה לאקשויי מהך דמיירי בזוג ועינבל בהדיא לאביי דאיירי נמי בזוג ועינבל: (וכי תימא כו') והתניא מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני - שתי ברייתות הן במסכת כלים כל אחד בפני עצמה וברישא קתני בהדיא דכשאינן מחוברין מקבל כל א' טומאה בפני עצמו וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה שיהא חיבור לטומאה ליטמא זה כשניטמא זה משום דדמי לשעת מלאכה אבל שלא בחיבורין משמע דאפי' גזירה דרבנן ליכא ואם נטמא זה לא נטמא זה דלא חייש למה שהדיוט יכול להחזירו: אלא אמר רבא כו' - פירש בקונטרס דטומאה לא פרח הימנו כשנפרד משקיבל הואיל וראוי להקישו והוה ליה ככלי (עץ) שניקב בפחות ממוציא רמון דלא טהר מטומאה ומשמע שרוצה לומר דמכאן ואילך לא מקבל טומאה וקשה לר"י דלמה לא יקבל טומאה כיון דנפחת פחות מכשיעור דהוי כאילו שלם לגמרי ונראה לר"י דודאי גם מקבל טומאה מכאן ולהבא ולקונטרס דחקו לפרש כן משום דכשלא היה להם עינבל טהורין ולא מקבלי טומאה אף על גב דראוי להקישו ואינו דומה דכשלא היה בו עינבל מעולם ודאי טהור דכיון שעומד ליתן בו עינבל דהא עביד לקלא והוי גולמי כלי מתכות אבל משנגמר שהיה בו עינבל אף על פי שניטל מקבל טומאה שלא בטל מתורת כלי שהיה עליו קודם לכן והר"ם הביא ראיה מחמת שתפרה ושייר פחות ממוציא רמון דטהורה (חולין קלח.) אפ"ג דחמת שלם שנקרע פחות ממוציא רימון מקבל טומאה ועוד קשה לר"י לפי' הקונטרס דלטומאה שהיתה עליהן שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול להחזירו בלא טעמא דראוי להקישו כדאשכחן בפ' שלשה שאכלו (ברכות נ:) גבי מטה דאפי' מפורקת לא פרחה טומאה מינה אא"כ נגנבה או שאבדה חציה או שחלקוה אחים או שותפים שאין סופן לחברה ולא איצטריך כלל לטעמא דהקשה אלא לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא דהאי טעמא הואיל והדיוט יכול להחזירו לא מהני לקבל בה טומאה כדקתני התם החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ולאביי נמי הוה בעי למימר דמשום דהדיוט יכול להחזירו מקבלין שניהן זוג והעינבל טומאה מכאן ולהבא וריצב"א הביא ראיה לפי' הקונט' דתניא בתוספתא דמסכת כלים בפ' רשב"ג העושה זוג למכתשת ולעריסה ולמטפחות תינוקות ניטלו עינבליהן טהורין משמע דזגין טהורין ולפירוש הקונט' ניחא דטהורין דלא מקבלי טומאה מכאן ולהבא אבל לפר"י קשה אמאי טהורין ור"י השיב דכמה ברייתות יש בתוספתא דפליגי אש"ס שלנו: