שבתסג:
טוען את הדף…
מֵרֵעֵהוּ חָסֶד״ — שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִית קוֹרִין לְכֶלֶב ״לַמָּס״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב״. הַהִיא אִיתְּתָא דַּעֲיַילָא לְהָהוּא בֵּיתָא לְמֵיפָא. נְבַח בָּהּ כַּלְבָּא, אִיתְעֲקַר וַלְדַּהּ. אֲמַר לַהּ מָרֵי דְבֵיתָא לָא תִּידְחֲלִי, דִּשְׁקִילִי נִיבֵיהּ וּשְׁקִילִין טוּפְרֵיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: שְׁקִילָא טֵיבוּתָיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר נָד וָלָד. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִכְתִיב: ״שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כׇּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט״ — עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר הָרָע, מִכָּאן וְאֵילָךְ דִּבְרֵי יֵצֶר טוֹב. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַד כָּאן לְדִבְרֵי תוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים. בִּירִית טְהוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּירִית זוֹ אֶצְעָדָה. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: בִּירִית טְהוֹרָה וְיוֹצֵא בָּהּ בְּשַׁבָּת, וְאִילּוּ אֶצְעָדָה טְמֵאָה הִיא! הָכִי קָאָמַר: בִּירִית תַּחַת אֶצְעָדָה עוֹמֶדֶת. יָתֵיב רָבִין וְרַב הוּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יִרְמְיָה, וְיָתֵיב רַב יִרְמְיָה וְקָא מְנַמְנֵם. וְיָתֵיב רָבִין וְקָאָמַר: — בִּירִית בְּאַחַת, כְּבָלִים בִּשְׁתַּיִם. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: אֵלּוּ וְאֵלּוּ בִּשְׁתַּיִם, וּמְטִילִין שַׁלְשֶׁלֶת בֵּינֵיהֶן וְנַעֲשׂוּ כְּבָלִים. וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁבּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָנָא? וְכִי תֵּימָא כְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לְמַשְׁמִיעַ קוֹל בִּכְלֵי מַתָּכוֹת שֶׁהוּא טָמֵא — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ״ — אֲפִילּוּ דִּיבּוּר בַּמַּשְׁמָע. בִּשְׁלָמָא הָתָם — קָא בָעוּ לַהּ לְקָלָא, וְקָעָבֵיד מַעֲשֶׂה, הָכָא מַאי מַעֲשֶׂה קָעָבֵיד? הָכָא נָמֵי קָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ פְּסִיעוֹתֵיהֶן גַּסּוֹת וְהָיוּ בְּתוּלוֹתֵיהֶן נוֹשְׁרוֹת, עָשׂוּ לָהֶן כְּבָלִים וְהֵטִילוּ שַׁלְשֶׁלֶת בֵּינֵיהֶן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ פְּסִיעוֹתֵיהֶן גַּסּוֹת וְלֹא הָיוּ בְּתוּלוֹתֵיהֶן נוֹשְׁרוֹת. אִיתְּעַר בְּהוּ רַבִּי יִרְמְיָה, אֲמַר לְהוּ: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לְאָרִיג כׇּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא טָמֵא — מִצִּיץ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְצִיץ אָרִיג הוּא?! וְהָתַנְיָא: צִיץ כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב, וְרוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּמוּקָּף מֵאוֹזֶן לְאוֹזֶן, וְכָתוּב עָלָיו בִּשְׁתֵּי שִׁיטִין: ״יוֹד הֵא״ לְמַעְלָה, וְ״קוֹדֶשׁ לָמֶד״ לְמַטָּה. וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי רְאִיתִיו בְּרוֹמִי וְכָתוּב עָלָיו ״קֹדֶשׁ לַה׳״ בְּשִׁיטָה אַחַת. כִּי סְלֵיק רַב דִּימִי לִנְהַרְדְּעָא שְׁלַח לְהוּ: דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם טָעוּת הֵם בְּיָדִי, בְּרַם כָּךְ אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לְתַכְשִׁיט כׇּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא טָמֵא — מִצִּיץ. וּמִנַּיִין לְאָרִיג כׇּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא טָמֵא: — מֵ״אוֹ בֶגֶד״. תָּנוּ רַבָּנַן: אָרִיג כׇּל שֶׁהוּא — טָמֵא, וְתַכְשִׁיט כׇּל שֶׁהוּא — טָמֵא. אָרִיג וְתַכְשִׁיט כׇּל שֶׁהוּא — טָמֵא. מוּסָף שַׂק עַל הַבֶּגֶד שֶׁטָּמֵא מִשּׁוּם אָרִיג. אָמַר רָבָא: אָרִיג כׇּל שֶׁהוּא טָמֵא — מֵ״אוֹ בֶגֶד״. תַּכְשִׁיט כׇּל שֶׁהוּא טָמֵא — מִצִּיץ. אָרִיג וְתַכְשִׁיט כׇּל שֶׁהוּא טָמֵא — מִ״כׇּל כְּלִי מַעֲשֶׂה״. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: הָהוּא בְּמִדְיָן כְּתִיב! אֲמַר לֵיהּ: גָּמַרמרעהו - מונע חסד ואע"ג דלא כתיב מונע ממילא משמע שכל תיבה שראשה מ"ם משמשת נטילה היא כמו ויקח מידם (שמות ל״ב:ד׳) אבדו גוים מארצו (תהילים י׳:ט״ז): למיפא - לאפות עיסה שהשאיל בעה"ב תנורו: שקילי ניביה - נטולות ד' שיניו שהוא נושך בהן אותן שיניים קרי ניבין כדאמרינן באלו טרפות (חולין דף נט.) גמל ניבי אית ליה: שקילי טופריה - נטולות צפרניו מלסרוט: שקולא - נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים: טיבותיך - טובת הנאת נחמתך כמו מחזיק טוב הגרי"א בלע"ז: עד כאן - עד ודע כי על כל אלה וגו': עד כאן לתורה - שמח בתלמודך למוד משמחה ומטוב לב והלך בדרכי לבך להבין מה בלבך לפי ראות עיניך: מכאן ואילך למעשים טובים - ודע כי על כל אלה על כל מה שלמדת סופך ליתן את הדין אם לא תקיים: אצעדה - של זרוע: ואילו אצעדה טמאה היא - דכתיב (במדבר לא) במעשה מדין אצעדה וצמיד וגו' וכתיב תתחטאו אתם ושביכם: תחת אצעדה - שבזרוע עומדת בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה הלכך טהורה דלאו לנוי היא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים דאמרינן בפרקין דלעיל דטהורין ויוצאין בהם דצורך לבישה היא ומישלף ואחויי נמי ליכא למיחש דלא מיגליא לשוקה: בירית באחת - משוקיה: ושלשלת משוי להו מנא - בתמיה דקתני כבלים טמאים: וכי תימא כדר' שמואל כו': משמיע קול בכלי מתכות - בריש פרקין: ועשו להן שלשלת כו' - הלכך שלשלת תשמיש אדם הוא ולאו תשמיש כלי דלא תקבל טומאה ואין יוצאין בהן דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלת לשלשלת לא מיגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת: יישר וכן אמר ר' יוחנן - יפה אמרת וכן שמעתי מר' יוחנן: מציץ - שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן: יו"ד ה"א מלמעלה קדש למ"ד מלמטה - כלומר השם שלם בשיטה עליונה וקדש למ"ד בשיטה תחתונה שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם מאחר ששני שיטין היו ורבינו הלוי שונה קודש לה' מלמטה והיא היא: אני ראיתיו ברומי - שנכנס לאוצר המלך ליטול מה שירצה במס' מעילה (דף טו:) במעשה בן תלמיון: כי סליק רב דימי לנהרדעא - חזר בו ממה שאמר ציץ אריג הוא: מאו בגד - דכתיב גבי שרצים או בגד או עור או ריבוי הוא: אריג ותכשיט כל שהוא - חציו אריג וחציו תכשיט שאינו אריג וכולו הוי כל שהוא כלומר דבר קטן: מוסיף שק על הבגד - בדבר זה שהשק טמא משום אריג ולקמיה מפרש ליה: ההוא במדין כתיב - גבי טומאת מת ושרץ ממת לא יליף להחמיר דמה למת שכן טומאתו חמורה:ואילו אצעדה טמאה היא - פ"ה דכתיב במעשה מדין אצעדה וצמיד וגו' וכתיב תתחטאו אתם ושביכם ולא נהירא דע"כ תתחטאו לא אכל השבי קאי דהא בהמות נמי הוו בשבי ולאו בני קבולי טומאה נינהו לכן נ"ל משום דכתיב אצעדה וצמיד וכתיב בתריה ויקח (מהם) כל כלי מעשה דקאי אכל הכלים שנלקחו וילפינן לקמן כלי כלי משרצים: בירית תחת אצעדה עומדת - פי' בקונטרס בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה וקשה לפי' זה דא"כ בכבלים אמאי אין יוצאין למאי דס"ד השתא דאין חילוק בין בירית לכבלים אלא שזה באחת וזה בשתים לכן נ"ל דאפשר ליטלן בלא גילוי שוקים ומש"ה כבלים אין יוצאין בהן דילמא שלפא ומחויא דתכשיט לנוי הם אבל בירית שהיא באחת לא שלפא ומחויא דאין זה תכשיט דכיון שאין לה אלא באחת גנאי היא לה ומש"ה ניחא דבירית טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעת הכלי דאמר לעיל דטהור וכן פירש הקונטרס וטעמא דכבלים טמאים משום דתכשיט הם לנוי כדפי': מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא ת"ל או בגד - וא"ת והא לעיל בפרק במה מדליקין (שבת דף כו. ושם) לא מרבינן אלא ג' על ג' וי"ל דהתם מיירי בבא מבגד גדול אבל הכא מיירי באריג כל שהוא דמתחלה לא היה דעתו להוסיף עליו ותרוייהו שמעינן מאו בגד דשקולים הם דחשיב כל שהוא אריג מתחלה כמו ג' על ג' מבגד גדול וא"ת ואכתי בגד כל שהוא למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק וי"ל דראוי הוא לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית או מחט ואם תאמר א"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין הרי ראויין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי"ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה: וכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד למטה - נראה לר"ת שהיה כתוב יו"ד ה"א בסוף שיטה ראשונה וקדש ל' בתחלת שיטה שניה והשתא נקרא יפה ואין לפרש כמשמעו דא"כ אינו נקרא כהלכתו: מניין לתכשיט כל שהוא טמא - ואם תאמר תיפוק ליה דתכשיט כל שהוא טמא מדכתיב בכלי מדין טבעת ויש לומר דאפשר שהטבעת היא עבה וגדולה מאד ולא הוי כל שהוא: אריג ותכשיט - פי' חציו אריג וחציו תכשיט טמא מכאן משמע דמ"מ בעינן שיעור קצת דאל"כ חציו דכ"ש מאי הוי: ההוא במדין כתיב - פ"ה ובמדין הויא טומאת מת ושרץ ממת לא יליף להחמיר דמה למת שכן טומאה חמורה ומשני גמר כלי כלי משרץ פירוש מה כלי האמור בשרץ מטמא בשרץ אף כלי האמור כאן מטמא בשרץ וקשה דא"כ הוה ליה למיפרך ההוא בטומאת מת כתיב ועוד כי משני גמר כלי כלי הוה ליה לשנויי גמר בגד ועור לג"ש לכן נ"ל דההוא במדין כתיב בשלל מדין ולא מיירי הך פרשה בטומאה כלל והיכי יליף דאריג ותכשיט כל שהוא טמא מכל כלי מעשה ומשני גמר כלי כלי פי' כי היכי דכלי דכתיב גבי שרצים מיירי לענין טומאה הכי נמי כלי דכתיב גבי מדין לענין טומאה: