שבתקמו:
טוען את הדף…
מִשּׁוּם רִיחְשָׁא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵין מוֹסִיפִים — זִימְנִין דְּלָא תַּקְּנֵיהּ מֵעִיקָּרָא, וְאָתֵי לְאַרְווֹחֵי בֵּיהּ. דָּרֵשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים. וְשָׁוִין שֶׁנּוֹקְבִין נֶקֶב יָשָׁן לְכַתְּחִלָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם הֶעָשׂוּי לְשַׁמֵּר, אֲבָל לְחַזֵּק — אָסוּר. הֵיכִי דָּמֵי לְשַׁמֵּר, הֵיכִי דָּמֵי לְחַזֵּק? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמַעְלָה מִן הַיַּיִן — זֶהוּ לְשַׁמֵּר, לְמַטָּה מִן הַיַּיִן — זֶהוּ לְחַזֵּק. רָבָא אָמַר: לְמַטָּה מִן הַיַּיִן נָמֵי זֶהוּ לְשַׁמֵּר. וְהֵיכִי דָּמֵי לְחַזֵּק — כְּגוֹן שֶׁנִּיקְּבָה לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: בַּיִת סָתוּם — יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו — אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּיִת סָתוּם — אֵינוֹ מְטַמֵּא כׇּל סְבִיבָיו, פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו — מְטַמֵּא כׇּל סְבִיבָיו. גּוּבְתָּא, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. מְחַתֵּךְ לְכַתְּחִלָּה — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. אַהְדּוֹרֵי — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דַּחֲתִיכָה וְלָא מְתַקְּנָא: מַאן דְּאָסַר גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְמִיחְתַּךְ לְכַתְּחִלָּה, וּמַאן דְּשָׁרֵי לָא גָּזְרִינַן. כְּתַנָּאֵי: אֵין חוֹתְכִין שְׁפוֹפֶרֶת בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. נָפְלָה — (אֵין) מַחֲזִירִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מֵיקֵל. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא — הָא קָמְתַקֵּן מָנָא? אֶלָּא אַסֵּיפָא — תַּנָּא קַמָּא נָמֵי מִישְׁרֵא קָשָׁרֵי? אֶלָּא דַּחֲתִיכָה וְלָא מְתַקְּנָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מָר סָבַר: גָּזְרִינַן. וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן. דָּרַשׁ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה וְכוּ׳. מִישְׁחָא — רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר — גָּזְרִינַן מִשּׁוּם שַׁעֲוָה. וּמַאן דְּשָׁרֵי — לָא גָּזְרִינַן. אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בַּר חָנָה לְרַב יוֹסֵף: בְּפֵירוּשׁ אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב — מִישְׁחָא שְׁרֵי! אָמַר טָבוּת רִישְׁבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי טִרְפָא דְאַסָּא — אָסוּר. מַאי טַעְמָא? רַב יֵימַר מִדִּפְתִּי אָמַר: גְּזֵירָה מִשּׁוּם מַרְזֵב. רַב אָשֵׁי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּקְטִים וּמַנַּח. בֵּי סַדְיָא, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. בְּרַכִּין — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. בְּקָשִׁין — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי — בְּמִיצְעֵי: מַאן דְּאָסַר — מִיחְזֵי כְּמַשּׂוֹי, וּמַאן דְּשָׁרֵי לָא מִיחְזֵי כְּמַשּׂוֹי. וְהָא דְּרַב, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דְּרַב אִיקְּלַע לְהָהוּא אַתְרָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רַוְוחָא, נְפַק יְתֵיב בְּכַרְמְלִית. אַיְיתוֹ לֵיהּ בֵּי סַדְיָא, לָא יְתֵיב. מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם דְּבֵי סַדְיָא אֲסִיר, וְלָא הִיא, דְּרַב אַכְרוֹזֵי מַכְרִיז: בֵּי סַדְיָא שְׁרֵי, וּמִשּׁוּם כְּבוֹד רַבּוֹתֵינוּ לֹא יָשַׁב עָלָיו. וּמַאן נִינְהוּ — רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי. מַתְנִי׳ נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר, וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצָּנוּ. וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּדֶּרֶךְ בַּמַּיִם — מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה — שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: נִיגְזַר מִשּׁוּם אַשְׁווֹיֵי גוּמּוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים. פְּשִׁיטָא! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה, הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: נִיגְזוֹר דִּילְמָא אָתֵי לְאַטְמוֹנֵי בְּרֶמֶץ, קָא מַשְׁמַע לַן. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִכׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן — אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר. תְּנַן: שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין. אָמַר רַב הוּנָא:משום ריחשא - שלא יכנס בו שרץ כגון נמייה וחולדה שממיתים את התרנגולים: זימנין דלא תקניה מעיקרא - שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר: לא שנו - דנוקבין: אלא במקום - דסתימה זו לא נעשית אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו סתימה מעליותא עבדי לה לאו כלום הוא: לחזק - שיחזק הכלי שלא יצא יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה: למטה מן היין נמי לשמר הוא - כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו: למטה מן השמרים - אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם: תניא דמסייע לך - דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא: בית סתום יש לו ד"א - קיי"ל בבבא בתרא חצר מתחלקת לפי פתחיה לפי פתח הבתים הפתוחין לה אם באו לחלק את החצר בין שנים שהיה לזה בית שפתוחין לו לחצר שני פתחים ולזה בית שפתוחין לו לחצר ד' פתחים נוטל לכל פתח ארבע אמות בחצר נגד פתחו למדת רוחב פתחו והשאר חולקין בשוה ואם נסתם אחד מהם קודם חלוקת החצר ולא פירץ את פצימיו אלא סתם בין שני הפצימין אינו מפסיד [דין] פתחו בכך פירץ את פצימיו ואח"כ סתמו פקע שם פתח מיניה: בית סתום - והמת בתוכו אינו מטמא סביביו: פרץ פצימיו - וסתמו נעשה קבר ומטמא סביביו ד"א כדאמר בסוטה (ד' מד.) מת תופס ד"א לטומאה וגזרה דרבנן שמא יאהיל ולא יבין: גובתא - לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה: מחתך - רונגיי"ר לתקנה למדת הנקב: אהדורי - אם נפלה: ולא מתקנא - לא ניתנה בנקב לידע אם למדתו היא: אי לימא ארישא - לחותכה ולשפותה: משחא - שמן עב: אסור - למרחו: טרפא דאסא - לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם: גזירה משום מרזב - שמא יכין מרזב: שמא יקטום - העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת: בי סדיא - לבדין שקורין פלטר"ש ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת: רב אסר - להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטף בו: ברכין - שדרכן להתחמם בהן: דשרו - דמלבוש הן: ולא הוה ליה רווחא - בבית למקום מושבם של תלמידים: ומשום כבוד רבותינו - שלא היה להן דבר לישב עליו ויושבין על גבי קרקע: רב כהנא ורב אסי - תלמידי חברים היו לו: מתני' לתוך הבור - שאין בו מים: שיהא שמור - שלא יסריח מחמת החום: ואת המים היפים ברעים - כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים להשתמר שיצונו ולא יחמו: מי שנשרו - שנפלו למים בשבת: לחצר החיצונה - הסמוכה למבוא העיר בתוך העיר שהוא מקום משתמר: שוטחן בחמה - ליבשן: אבל לא כנגד העם - שיחשדוהו שכבסן: גמ' פשיטא - דנותנין תבשיל לתוך הבור: גומות - שבקרקע הבור שיהו שוין להושיב הקדרה:משום ריחשא - ואטו פתחא אחרינא דליכא למיחש לריחשא לא גזרינן דדוקא אטו לול של תרנגולין גזרינן דלא מסקי אינשי אדעתייהו שיהא עשוי להכניס ולהוציא: פרץ פצימיו מטמא כל סביביו - פי' בקונטרס כל סביביו ד' אמות כקבר ואין נראה לזקיני הרב ר' שמשון זצ"ל דכיון דמסיימי מחיצתא ולית לן למיחש שמא יעלה על הבית ויאהיל עליו ולא ידע לית לן למימר דמטמא ד' אמות כל סביביו כדמוכח בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה ד' מד.) גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור הני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא אבל מת בעלמא תפיס ומשמע דבמת נמי היכא דמסיימא לא נטמא כל סביביו ד' אמות אלא נראה לו דהכי פי' זיזין באותו בית שבולטין מחוץ לבית מכל צד ויש בהם פותח טפח בכל אחד אם הבית סתום ועדיין נראית בו צורת הפתח אינו מטמא שסתמו של מת עומד לצאת דרך הפתח פרץ פצימיו וחזר ובנאו כשאר כותל ולא נותר בו כלל פתח מטמא כל סביביו דכל חד וחד איכא לספוקי דילמא דרך אותו מקום יצא מן הבית מיהו לאו פירכא היא כולי האי מה שהקשה לפירוש הקונטרס די"ל שלא חלקו חכמים במת ועוד נראה דלא קשה כלל לפי' הקונטרס דבית נמי לא מסיימי מחיצתא שהוא מטמא הנוגע בכתלים אפילו לא יעלה על גביו כקבר שמטמא במגע אפילו מן הצד כדתניא בספרי בפרשת פרה אדומה או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא קבר פתוח אמרת ק"ו ומה אהל שמקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח אלמא כשהוא סתום מטמא אף הנוגע מן הצד: הלכה כרבי יאשיה - הלכך מותר לתת לכתחילה גובתא שקורין רזיי"ל בחבית: משום מרזב - פי' הרב פור"ת שלא יבוא ליתן על גגו מרזב וקשה דבגובתא נמי נגזר אלא נראה לרבי כפי' הקונט' שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין בתוכו וילך למרחוק דכשלוקח עלה של הדס ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב אבל בגובתא שאינו עושה בו שום מעשה לא גזרינן. מ"ר: אייתי ליה בי סדיא - בי מיצעי הוה דאי לאו הכי היכי איתמר מכללא: מי שנשרו כליו במים - בדרך גרסינן לשון נפילה לא כפי' הקונטרס לעיל בפרק במה אשה (שבת דף סה.) שנשרו במי גשמים דהא אמרינן בביצה בפרק משילין (ביצה דף לה:) מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן מי שנשרו כליו במים בדרך אלמא לשון נפילה הוא. מ"ר: