שבתקכד.
טוען את הדף…
יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ וְיַד חֲבֵירוֹ עַל כְּתֵיפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. גְּלוֹסְטְרָא — דִּתְנַן: נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוֹסְטְרָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שׁוֹמְטָהּ מִן פֶּתַח זֶה וְתוֹלָהּ בַּחֲבֵירוֹ בְּשַׁבָּת. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כְּכׇל הַכֵּלִים וּמִיטַּלְטֵל בֶּחָצֵר. מְדוֹכָה — הָא דַּאֲמַרַן. אָמַר רַבָּה: מִמַּאי, דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ לְאַחַר הַתָּרַת כֵּלִים נִשְׁנוּ: קָנִים טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם אִיעַפּוֹשֵׁי, בְּהַאי פּוּרְתָּא לָא מִיעַפַּשׁ. מַקְלוֹת, אֶפְשָׁר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. גְּלוֹסְטְרָא — כִּדְרַבִּי יַנַּאי, דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעוֹרֶבֶת עָסְקִינַן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: תּוֹךְ הַפֶּתַח כְּלִפְנִים דָּמֵי וְקָמְטַלְטֵל מָנָא דְבָתִּים בְּחָצֵר. וְרַבִּי טַרְפוֹן סָבַר: תּוֹךְ הַפֶּתַח כְּלַחוּץ דָּמֵי, וּמָנָא דְחָצֵר בְּחָצֵר קָא מְטַלְטֵל. מְדוֹכָה — רַבִּי נְחֶמְיָה הִיא. מַתְנִי׳ כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין לְצוֹרֶךְ וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֵין נִיטָּלִין אֶלָּא לְצוֹרֶךְ. גְּמָ׳ מַאי ״לְצוֹרֶךְ״ וּמַאי ״שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ״? אָמַר רַבָּה: ״לְצוֹרֶךְ״ — דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ. ״שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ״ — דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, וְדָבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — אִין, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — לָא. וַאֲתָא רַבִּי נְחֶמְיָה לְמֵימַר וַאֲפִילּוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — אִין, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — לָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, ״שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ״ קָרֵית לֵיהּ?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״לְצוֹרֶךְ״ — דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר, בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ. ״שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ״ — וַאֲפִילּוּ מֵחַמָּה לַצֵּל. וְדָבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אִין, מֵחַמָּה לַצֵּל — לָא. וַאֲתָא רַבִּי נְחֶמְיָה לְמֵימַר: וַאֲפִילּוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אִין, מֵחַמָּה לַצֵּל — לָא. יָתֵיב רַב סָפְרָא וְרַב אַחָא בַּר הוּנָא וְרַב הוּנָא בַּר חֲנִינָא, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: לְרַבָּה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה הָנֵי קְעָרוֹת הֵיכִי מְטַלְטְלִינַן? אֲמַר לְהוּ רַב סָפְרָא: מִידֵּי דְּהָוֵה אַגְּרָף שֶׁל רְעִי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה, לְמָר אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, הָנֵי קְעָרוֹת הֵיכִי מְטַלְטְלִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: רַב סָפְרָא חַבְרִין תַּרְגְּמַהּ: מִידֵּי דְּהָוֵה אַגְּרָף שֶׁל רְעִי. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: מְדוֹכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ שׁוּם — מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, וְאִם לָאו — אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — מֵחַמָּה לַצֵּל. אֵיתִיבֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם קִצֵּב עָלָיו בָּשָׂר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ! הָכָא נָמֵי מֵחַמָּה לַצֵּל. וְהָא דִּתְנַן: אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵירָה בִּבְקַעַת וְכֵן בַּדֶּלֶת. וְהָא בְּקַעַת דִּבְיוֹם טוֹב דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר הוּא, אַלְמָא דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אָסוּר! הָתָם מַאי טַעְמָא — כֵּיוָן דִּבְשַׁבָּת דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר הוּא, גְּזֵירָה יוֹם טוֹב אַטּוּ שַׁבָּת. וְכִי תֵּימָא: שַׁבָּת גּוּפֵיהּ תִּישְׁתְּרֵי, דְּהָא דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ שְׁרֵי — הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, הֵיכָא דְּלֵיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו — לָא. וּמִי גָּזְרִינַן? וְהָתְנַן: מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת! וּמִי לָא גָּזְרִינַן? וְהָתְנַן: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד! אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ שֶׁנָּפְלוּ לְבוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחְטוֹ, וְשׁוֹחֲטוֹ. וְהַשֵּׁנִי — עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחְטוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ, וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁנִי, רָצָה — זֶה שׁוֹחֵט, רָצָה — זֶה שׁוֹחֵט. מִמַּאי? דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם אֶלָּא דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה לָא. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם דְּאֶפְשָׁר בְּהַעֲרָמָה, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר בְּהַעֲרָמָה — לָא! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: לָא קַשְׁיָא, הָא — בֵּית שַׁמַּאי, הָא — בֵּית הִלֵּל. דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:ידו על כתף חברו - דלא מטלטלי מקלות: גלוסטרא - דתנן רבי יהושע אמר נגר שיש בראשו גלוסטרא שראשה עב וראוי לדוך בו שום ונועלין בו דלת: שומטה מפתח זה ותולה בחברו - ואע"ג דצריך לגופו לתלותו בחברו ולנועלה בו שומטו ע"י גרירה אבל טלטול גמור לא ואע"פ שמלאכתו להיתר לא שרי ליה לצורך גופו: מדוכה הא דאמרן - לעיל אע"ג דשנייה רבא לעיל מחמה לצל ואביי שנייה לצורך מקומו שינויי דחיקי נינהו אלא קודם התרת כלים נשנו: קנים טעמא מאי - מסדרין אותם במערכה: משום איעפושי - דלא סמכינן אניסא ומשום ההוא פורתא שהישנה מתעכבת בלא קנים מלילי שבת לשבת והחדשה משבת למוצ"ש לא מיעפשי: כדר"א - מניח ידו על כתף חבירו: שאינה מעורבת - שהרבה בתים פתוחים לה ולא עירבו דכלים ששבתו בבתים אסור להוציאן לחצר וששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר שהחצר כולו רשות לעצמו הוא והבתים מיוחדים לכל איש ביתו: תוך הפתח - שנטל הנגר משם: וקא מטלטל מנא דבית בחצר - הלכך שומטה אין דטלטול מן הצד היא אבל טלטול גמור לא: מדוכה רבי נחמיה היא - דאמר ובעירובין (דף לה.) אפילו טלית ואפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמיש המיוחד: מתני' ה"ג במתניתין כל הכלים ניטלין לצורך כו': גמ' מאי לצורך ומאי שלא לצורך אמר רבה כו' - לצורך דשרי תנא קמא היינו דבר שמלאכתו להיתר ומטלטלו לצורך גופו: שלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר - ומטלטלו שלא לצורך גופו אבל צריך למקומו: ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו - הוא דאישתראי אם צריך לו למלאכת היתר אבל שלא לצורך גופו ואע"ג דצריך למקומו לא ורבה לטעמיה דאמר לעיל (שבת דף קכב:) גבי קורנס של נפחים נמי מותר לצורך גופו: א"ל רבא כו' אלא אמר כו' - ולרבא דמוקי אליבא דרבי נחמיה דלצורך גופו ולצורך מקומו מותר ע"כ האי לצורך גופו כגון שזה התשמיש מיוחד לו דתניא לקמן בפרק חבית (שבת שבת דף קמו.) רבי נחמיה אומר אפילו תרווד ואפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמישן וצורך מקומו נמי לרבא כצורך גופו ותשמישו דמי ולרבה צורך גופו הוא דשרי רבי נחמיה ודוקא לתשמיש המיוחד לו ובין לרבה ובין לרבא דוקא דבר שמלאכתו להיתר אבל דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו לא שרי רבי נחמיה דהאי צורך גופו לאו תשמיש המיוחד לו הוא דהא מיוחד למלאכת איסור: לרבה אליבא דרבי נחמיה - דאמר דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו לא: הני קערות - לאחר אכילה היכי מטלטל להו לסלקן מלפנינו: ואם לאו אין מטלטלין אותה - בשלמא לרבה כגון דאין צריך לגופה [אלא למקומה] אלא לדידך אמאי: וכן בדלת - אוקימנא במסכת ביצה וכן הדלת אין סומכין בבקעת וביו"ט קיימי: והא בקעת ביו"ט מלאכתה להיתר היא - דלהסקה חזי וקיימא וקאסר לטלטלה לצורך גופו למלאכה אחרת וכל שכן לצורך מקומה: ומשני התם טעמא כיון דבשבת אסור דהא בקעת בשבת מלאכתה לאיסור היא ביום טוב נמי אסור גזירה יו"ט אטו שבת: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב - בהדיא תנן אבל לא בשבת פירות השטוחים על הגג לייבשן וראה גשמים ממשמשים ובאין משילן לארץ דרך ארובת הגג דלא טריחא מילתא דנופלין מאליהן אלמא דלא גזרינן ופרכינן ומי לא גזרינן והתנן אין בין כו': לא קשיא הא - דתנן משילין דשרי טירחא ביו"ט משום איבוד ממון רבי יהושע היא שהתיר להעלות בהמה בהערמה מן הבור: והא - דתנן אין בין כו' ר"א היא: דאפשר בהערמה - דמיחזי כמאן דעביד לצורך יו"ט אבל גבי משילין דליכא הערמה לדמויי להתירא לא:הרי היא ככל הכלים - אע"ג דקודם התרת כלים נשנית איכא למימ' ככל הכלים כעין כוסות וקערות: הא ר"א - ההיא דאין בין אע"ג דבפ"ק דמגילה (דף ז:) דייקינן עלה הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין וקאמר מתני' דלא כרבי יהודה ור"א סבירא ליה כר"י ועדיפא מדרבי יהודה כדאמר בריש תולין (לקמן שבת דף קלז:) איכא למימר דההוא תנא סבר לה כוותיה בחדא דגזרינן י"ט אטו שבת ופליג עליה במכשירין ועוד יש לומר דאין בין דפ"ק דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דהכא היינו דתנן במשילין (ביצה ד' לז:) דמיירי במילי דשבות ואינו מענין אחד תדע דהכי פריך עלה בפ' משילין כדפריך הכא בשמעתא ולא פריך בפ"ק דמגילה והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק בפרק משילין: