שבת נב.

פרק ה׳ · במה בהמה

Shabbat 52a · Chapter 5: BaMeh Behemah

דְּתִיתּוֹתַב דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲמוֹר שֶׁעֲסָקָיו רָעִים כְּגוֹן זֶה, מַהוּ לָצֵאת בִּפְרוּמְבְּיָא בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָא. תָּנָא דְּבֵי מְנַשְּׁיָא: עֵז שֶׁחָקַק לָהּ בֵּין קַרְנֶיהָ יוֹצְאָה בְּאַפְסָר בְּשַׁבָּת. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: תָּחַב לָהּ בִּזְקָנָהּ מַהוּ? כֵּיוָן דְּאִי מְנַתַּח לַהּ כָּאֵיב לַהּ לָא אָתְיָא לְנַתּוֹחֵהּ, אוֹ דִילְמָא זִימְנִין דְּרָפֵי וְנָפֵיל, וְאָתֵי לְאֵתוּיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. תֵּיקוּ. תְּנַן הָתָם: וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. אָמַר (לֵיהּ) רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: פְּלִיגִי בַּהּ רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר — אָסוּר. וְחַד אָמַר: לְנוֹי — אָסוּר, וּלְשַׁמֵּר — מוּתָּר. אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּסְתַּיֵּים דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר לְנוֹי אָסוּר, לְשַׁמֵּר מוּתָּר. דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, תִּסְתַּיֵּים דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר — אָסוּר. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלִיפִין לִפְנֵי רַבִּי, שֶׁל זוֹ בְּזוֹ מַהוּ? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ אָמַר אַבָּא: אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצְאוֹת בְּאַפְסָר — הַסּוּס הַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר. לָאו לְמַעוֹטֵי גָּמָל בַּחֲטָם? סָמִי הָא מִקַּמֵּי הָא. וּמַאי חֲזֵית דִּמְסַמֵּית הָא מִקַּמֵּי הָא? סָמִי הָא מִקַּמֵּי הָא! (דְּאַשְׁכְּחַן שְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר לְנוֹי אָסוּר לְשַׁמֵּר מוּתָּר. דְּאִתְּמַר:) רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר — אָסוּר. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: לְנוֹי — אָסוּר, לְשַׁמֵּר — מוּתָּר. מֵיתִיבִי: קְשָׁרָהּ בְּעָלֶיהָ בְּמוֹסֵרָה — כְּשֵׁרָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַשּׂאוֹי הוּא, ״אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל״ אָמַר רַחֲמָנָא! אָמַר אַבָּיֵי: בְּמוֹלִיכָהּ מֵעִיר לָעִיר. רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי פָּרָה דְּדָמֶיהָ יְקָרִין. רָבִינָא אָמַר: בְּמוֹרֶדֶת. הַסּוּס בְּשֵׁיר וְכוּ׳. מַאי ״יוֹצְאִין״? וּמַאי ״נִמְשָׁכִין״? אָמַר רַב הוּנָא: אוֹ יוֹצְאִין כְּרוּכִין, אוֹ נִמְשָׁכִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: יוֹצְאִין נִמְשָׁכִין, וְאֵין יוֹצְאִין כְּרוּכִין. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹצְאִין כְּרוּכִין לִימָּשֵׁךְ. אָמַר רַב יוֹסֵף: חֲזֵינָא לְהוּ לְעִיגְלֵי דְּבֵי רַב הוּנָא יוֹצְאִין בְּאַפְסְרֵיהֶן כְּרוּכִין בְּשַׁבָּת. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מוּלָאוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי יוֹצְאוֹת בְּאַפְסְרֵיהֶן בְּשַׁבָּת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּרוּכִין אוֹ נִמְשָׁכִין? תָּא שְׁמַע, כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: מוּלָאוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי יוֹצְאוֹת בְּאַפְסְרֵיהֶן כְּרוּכִים בְּשַׁבָּת. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי: הָא דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לָא צְרִיכָא, מִדְּרַב דִּימִי נָפְקָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַב דִּימִי ״נִמְשָׁכִין״ קָאָמַר, מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל נָפְקָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלִיפִין הָיוּ לִפְנֵי רַבִּי, שֶׁל זוֹ בָּזוֹ מַהוּ? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ אָמַר אַבָּא: אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצֵאת בָּאַפְסָר, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר. אֲמַר לְהוּ רַב אַסִּי: אִיצְטְרִיךְ לְהוּ. דְּאִי מִדְּרַב יְהוּדָה נָפְקָא, הֲוָה אָמֵינָא: אָמַר לְפָנָיו וְלָא קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַב דִּימִי. וְאִי דְּרַב דִּימִי, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי נִמְשָׁכִין, אֲבָל כְּרוּכִין — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה. וּמַזִּין עֲלֵיהֶן וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן. לְמֵימְרָא דִּבְנֵי קַבּוֹלֵי טוּמְאָה נִינְהוּ? וְהָתְנַן: טַבַּעַת אָדָם — טְמֵאָה, וְטַבַּעַת בְּהֵמָה וְכֵלִים וּשְׁאָר כׇּל הַטַּבָּעוֹת —

דאיתותב דעתיה - להודיעו שלא נתכוונתי: בפרומביא - מי הוי נטירותא יתירתא לגביה או לא: הלכה כחנניא - ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא: יוצאה באפסר - אם תחבו בחקיקת קרן אבל בקשירה בעלמא לא דילמא שלפא מרישה מתוך שראשה דק והיא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים: תחב לה בזקנה - שקשר שער זקנה כמין נקב ותחב האפסר לתוכו: מנתחא - מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו: כאיב לה - הזקן שנתלש השער ומכאיבה: תנן התם - בסוף פרקין ולא פרה ברצועה שבין קרניה: לנוי - שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה: לשמר - שאוחזה בה: אסור - דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא: ולשמר מותר - קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא: ארבע בהמות - וקס"ד דהכי קאמר באפסר יוצאו' ולא בחטם אלמא נטירותא יתירתא משוי הוא: ומאי חזית - דמסמית הא דשמואל מקמיה ההיא סמי ההיא מקמי הא: דאיתמר - בהדיא דשמואל הוא דשרי וההוא דמחליפין כדאוקימנא דלא למעוטינהו מחטם אלא למעוטי נאקה מאפסר דלא מינטרא ביה: קשרה בעליה - לפרה אדומה: במוסרה - אפסר: במוליכה מעיר לעיר - וסתם פרה פונה למקום מרבץ שלה וצריך לאוחזה כשמוליכה לעיר אחרת ולאו נטירותא יתירתא הוא אלא אורחא היא: שאני פרה - אדומה: דדמיה יקרים - ובעי נטירותא יתירתא משנולדה: יוצאין כרוכין - הרצועה סביב צוארן ואע"פ שאינו אוחזה לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא: נמשכין - שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת השיר: יוצאין נמשכים - דנטירותא אורחא הוא: ואין יוצאין כרוכים - דלנוי לאו אורחא הוא: כרוכין לימשך - כרוכים בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה: מולאות - פרדות: דאי ס"ד דרב דימי נמשכין לחוד קאמר - אבל כרוכין לא ולא אתא לאשמעינן אלא דמולאות משתמרות באפסר ולא הוי משוי להו: מדרב יהודה אמר שמואל נפקא - דקס"ד דקיבלה רבי מיניה דרבי ישמעאל ברבי יוסי: טבעת אדם - שנותן באצבע לנוי: טמאה - דתכשיט הוא וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו' ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם (במדבר לא): טבעת בהמה - כגון שיר: טבעת כלים - כעין שעושין בראש ידות הכלים: ושאר כל הטבעות - כגון העשויות לדלת:

אמר שמואל הלכה כחנניא - פר"ח דהלכה כרב דאמר בין לנוי בין לשמר אסור מדמשני אביי ורבא ורבינא דהוו בתראי אליביה ההיא דקשרה בעליה במוסרה ועוד דקיי"ל דהלכתא כרב באיסורי הלכך אומר הרב פור"ת דכל נטירותא יתירתא אסור כגון פרה באפסר ובכל נוי בהמה אסור לצאת ומיהו עגלים יוצאות באפסר כדאמר בסמוך ויוצא סוס ברסן דאורחיה בהכי או באפסר אבל בשניהם ברסן ובאפסר אסור ומותר להשים הרסן או האפסר בראש הסוס בשבת ואין בו איסור טלטול דמוכן הוא לבהמה ואדם המנהיג סוס ברשות הרבים יזהר שלא יוציא ראש החבל מתחת ידו טפח ומה שבין ידו לסוס יגביה מן הקרקע טפח דהכי אמרינן לקמן בפרקין ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צואר הבהמה ולצאת דהא עגלי דרב הונא ומולאות של בית רבי יוצאים כרוכין: אדרבה תסתיים דשמואל הוא דאמר כו' - תימה לרשב"א מה ראייה מייתי מדאמר שמואל מחליפין לפני רבי כו' דלכאורה משמע דהא דקאמר לעיל לא למעוטי נאקה באפסר דכל זה מדברי שמואל: קשרה בעליה במוסרה - הוה מצי לשנויי הא מני חנניא היא והא דמשמע בריש הכונס (ב"ק נה:) דמוסרה שמירה פחותה היא היינו דוקא בשור: או יוצאין כרוכין - פי' בקונט' דמכוין לנוי וכן פירש במתניתין וקשה לרשב"א ולהרב פור"ת דלעיל משמע דלנוי לכ"ע אסור ותירץ הרב פור"ת דבהא פליגי דרב הונא סבר דנטירותא נמי איכא בכרוכין שאם רוצה הבהמה לברוח יתפסנה בכריכת האפסר ולא הוי משוי ושמואל סבר כרוכין לא הוי נטירותא: במתניתא תנא כרוכין לימשך - רב הונא מתרץ כרוכים לימשך שיש חלל בין אפסר לצואר שהוא נוח לימשך כשירצה ושמואל סבר לימשך דוקא שיש חבל תלוי באפסר: ומזין עליהם במקומן - אצטריך לאשמעינן במקומן דלא חיישינן שמא תפול הזאה על הבהמה ויפסלו דתנן במסכת פרה (סי"ב מ"ג) נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב [לא] ישנה: וטובלי' במקומן - הקשה הר"ר אליעזר אמאי לא מקשה הכא טבילה מאן דכר שמיה כדפריך בריש במה אשה (דף נז.) אמאי דתנן ולא תטבול עד שתרפם ותירץ ר"ת דהכא לא פריך משום דמתני' מיירי בדין כלים שמחלק בין כלי לכלי ואיזה מותר לצאת בו ואיזה אסור ואגב אורחיה אשמעינן שאר דיני כלים ומזין עליהם וטובלן במקומן דכן דרך התנא כי ההוא (לקמן דף סו.) דקיטע יוצא בקב שלו ואם יש בו בית קבול כתותין טמא אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמעינן דין טבילת אשה פריך שפיר טבילה מאן דכר שמיה: