שבתנא.
טוען את הדף…
לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר, וְנִיטָּלִין בְּשַׁבָּת! תְּיוּבְתָּא. מַתְנִי׳ לֹא כִּסָּהוּ מִבְּעוֹד יוֹם — לֹא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, מוּתָּר לְכַסּוֹתוֹ. מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתוֹן וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָמַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: מְמַלֵּא אָדָם קִיתוֹן וְנוֹתֵן תַּחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת! אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: טוּבָא קָמַשְׁמַע לַן, דְּאִי מִמַּתְנִי׳ הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי — דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַטְמִין, אֲבָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְמִין לָא — קָמַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָסוּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. וְהָתַנְיָא: רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן! לָא קַשְׁיָא, הָא מִקַּמֵּיהּ דְּלִישְׁמְעֵיהּ מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, הָא לְבָתַר דְּלִישְׁמְעֵיהּ. כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי וְאָמַר: אָסוּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אַבָּא הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. אָמַר: כְּבָר הוֹרָה זָקֵן. אָמַר רַב פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה מְחַבְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁאִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי קַיָּים, הָיָה כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי. דְּהָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי דִּמְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה, וְכָפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי, וְקָאָמַר: כְּבָר הוֹרָה זָקֵן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: אַטְמֵין לִי צוֹנֵן, וְאַיְיתִי לִי מַיָּא דְּאַחֵים קַפִּילָא אֲרַמָּאָה. שְׁמַע רַבִּי אַמֵּי וְאִיקְּפַד. אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא אִיקְּפַד? כְּרַבְּווֹתֵיהּ עָבֵיד — חֲדָא כְּרַב, וַחֲדָא כִּשְׁמוּאֵל. כִּשְׁמוּאֵל — דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. כְּרַב — דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: כֹּל שֶׁהוּא נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גּוֹיִם. (הוּא) סָבַר אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין אֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל מִשֶּׁחָשֵׁכָה, אִם בָּא לְהוֹסִיף — מוֹסִיף. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹטֵל אֶת הַסְּדִינִין וּמַנִּיחַ אֶת הַגְּלוּפְקְרִין, אוֹ נוֹטֵל אֶת הַגְּלוּפְקְרִין וּמַנִּיחַ אֶת הַסְּדִינִין. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא אוֹתוֹ מֵיחַם, אֲבָל פִּינָּה מִמֵּיחַם לְמֵיחַם — מוּתָּר. הַשְׁתָּא אוֹקוֹרֵי קָא מֵקֵיר לְהוּ, אַרְתּוֹחֵי קָא מַרְתַּח לְהוּ?! טָמַן וְכִיסָּה בְּדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת, אוֹ טָמַן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת וְכִיסָּה בְּדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת — הֲרֵי זֶה נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. טָמַן וְכִיסָּה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁטָּמַן בְּדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת, וְכִיסָּה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת, אִם הָיָה מְגוּלֶּה מִקְצָתוֹ נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. וְאִם לָאו —לא משום כלאים - דאין זו שתילה: ולא משום מעשר - דנימא בטלה לה אגב קרקע והרי הוא כלוקטה מתחלה ויהא צריך לעשר על הנוסף שמא ניתוסף: וניטלין בשבת - שאוחזה במקצת עליה המגולין ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו וה"ה לסליקוסתא: מתני' לא יכסנו משתחשך - הא פרישנא טעמא בפ"ב (דף לד.) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח: ממלא הקיתון - של צונן: ונותן לתוך הכר - שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם: גמ' מותר להטמין את הצונן - מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו: אי ממתני' הוה אמינא הני מילי - כגון מים צוננין שאין דרכן להטמין תחת כר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למיגזר: אבל דבר שדרכו להטמין - לחמם כגון תבשיל אימא לא יטמיננו מפני החמה: התיר להטמין את הצונן - מפני החום: ממלא מקום אבותיו - גדול כאביו: היה כפוף ויושב לפני רבי - מפני כבוד הנשיאות ולא היה מורה לפניו אע"פ שגדול הימנו: כבר הורה זקן - גדלו ונשאו עליו: אטמין לי צונן - בשבת: ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה - שהחמן נחתום נכרי ובחול ולאשמועינן דאין בהן משום בשולי נכרים: כרבוותיה - כרבותיו: אדם חשוב שאני - שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר: אין טומנין את החמין משחשיכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל - וכדאמרן שמא ימצא קדרתו צוננת כשירצה להטמינה וירתיחנה בשבת אבל אם בא להוסיף כיסוי על כיסוי משחשיכה מוסיף: גלופקרא - קו"ט ויש בו הבל יותר מן הסדינין ונוטל את הגלופקרא בימות החמה אם ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי: וכן היה רשב"ג - מיקל קולא אחריתי בהטמנה: לא אסרו - להטמין משחשיכה אלא במיחם שהוחמו בו דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח: אבל מפנה הוא ממיחם למיחם אחר ומטמין זהו לשון התוספתא והיינו נמי פינהו ממיחם למיחם מותר דהשתא ליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אקורי קא מיקר להו במתכוין ארתוחי מרתח להו בתמיה: טמן - הקדרה בדבר הניטל מה שנתן סביבותיה הוי דבר מוכן: וכיסה - על פיה נמי דבר המוכן כגון כלי: או שטמן בדבר שאינו ניטל - וכיסה בדבר הניטל: הרי זה נוטל ומחזיר - דהואיל והכיסוי ניטל מגלה הקדרה ואוחזה אבל טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או אפי' טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה ואם תאמר יפנה סביבותיה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי כי ההיא דתנן לקמן (פרק נוטל דף קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת הא אוקימנא התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו:כסהו ונתגלה מותר לכסותו - נראה לר"י דה"ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבעוד יום איירי דומיא דרישא לא כסהו מבעוד יום וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה: אילו היה ר' יוסי קיים היה כפוף כו' - פי' רבינו שלמה מחמת נשיאותו דהא ר"י היה גדול מרבי כדמוכח בפ"ב דנדה (דף יד: ושם) דאמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי לר' חמא בר ביסנא כדברי רבי אומר לך או כדברי אבא אמר ליה כדברי רבי אמור לי אמר ליה זהו שאומרים עליו דאדם גדול הוא שמניח דברי הרב ושומע דברי התלמיד ור"ת מפרש דודאי מתחלה היה רבי תלמידו של רבי יוסי אבל אח"כ נתחכם רבי כדקאמ' התם ור' חמא סבר רבי ריש מתיבתא שכיחי רבנן גביה ומחדדן שמעתתיה: כיצד הוא עושה רשב"ג אומר נוטל את הסדינין כו' - נראה לר"י ולה"ר פור"ת דל"ג כיצד הוא עושה דרשב"ג פליג את"ק דלא שרי אלא להוסיף אבל להחליף אסור ורשב"ג שרי אף להחליף וכ"ש ליטול ולהחזיר אותו דבר דלא הוי כל כך תחלת הטמנה והיינו דקאמר וכן היה רשב"ג אומר כלומר שהיה מיקל קולא אחריתי גבי הטמנה: אבל פינה ממיחם למיחם מותר - ול"ד לההוא דכירה דבעי בפרק כירה (לעיל שבת לח:) פינה ממיחם למיחם מהו דהתם רוצה בחמימותן לכך יש לאסור כשהוא צונן אבל הכא גבי הטמנה כל כמה שהוא צונן טפי שפיר דמי כדאמר לעיל רבי התיר להטמין את הצונן וא"ת ורבי לא ידע לעיל דמותר להטמין את הצונן וכי לא ידע דשמיע ליה מאבוה הכא דשרי וי"ל דהכא דוקא דמוכח מילתא שנתכוין לצנן שפינהו ממיחם למיחם אבל קיתון של מים דלא מוכח מידי יהא אסור להטמין. מתוספות רבינו יהודה (ת"י): או שטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל - הקשה בקונט' יפנה סביבה ויאחזנה בדופניה ויגביהנה ויטנה על צדה כדתנן בפרק נוטל (לקמן שבת קמב:) היתה בין החביות מגביהה כו' ומתרץ דהא אוקמינן התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וקשה דאי חשיב הכא כמניח אם כן במגולה מקצתה היאך נוטל ומחזיר מה בין זה לאבן שעל פי החבית דאסרי' במניח אפי' להטותה על צדה ועוד קשה לר"ת דהא תנן נוער את הכיסוי והן נופלות אפי' אינן מגולות מקצתן ועל כן אומר ר"ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת ובפ' נוטל (שבת דף קמג.) נתנן בית שמאי אומרים מגביהין מעל גבי השלחן עצמות וקליפים וב"ה אומרים מסלק את הטבלא ומנערה ולא חשיב לב"ה כמניח והכא מיירי בכיסוי כעין כלי חרס שנותנים על הקדרה שהקדרה בלועה בתוכה ואי אפשר לנער הכיסוי אלא אם כן יגביהו קצת ור"י מפרש כגון שטמן הקדרה בקופה בדבר הניטל ולמעלה מן הקדרה מילא כל הקופה בדבר שאינו ניטל שאי אפשר לו להגיע לקדרה אם לא יטלטל דבר שאינו ניטל בידים: