שבתפז:
טוען את הדף…
לַחֲנִיָּיתָן, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְמַסָּעָן. וְקָמִיפַּלְגִי בְּשַׁבָּת דְּמָרָה. דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ״ — בְּמָרָה. מָר סָבַר: אַשַּׁבָּת אִיפְּקוּד, אַתְּחוּמִין לָא אִיפְּקוּד. וּמָר סָבַר: אַתְּחוּמִין נָמֵי אִיפְּקוּד. תָּא שְׁמַע: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶם, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְלָעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. לָעֶרֶב סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: מִבָּעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם חֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת הָיָה. מִדַּחֲמֵיסַר בְּנִיסָן חַמְשָׁא בְּשַׁבָּא, רֵישׁ יַרְחָא דְאִיָּיר שַׁבְּתָא, וְרֵישׁ יַרְחָא דְסִיוָן חַד בְּשַׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: אִיָּיר דְּהַהִיא שַׁתָּא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהּ. תָּא שְׁמַע דְּלָא עַבְּרוּהּ נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם: בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶם, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְלָעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. לָעֶרֶב סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: מִבָּעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם חֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת הָיָה. הִשְׁלִים נִיסָן וְאֵירַע אִיָּיר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. חָסַר אִיָּיר, וְאֵירַע סִיוָן לִהְיוֹת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת — קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹסֵי הִיא. אָמַר רַב פָּפָּא, תָּא שְׁמַע: ״וַיִּסְעוּ מֵאֵלִים וַיָּבֹאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שַׁבָּת הָיָה, דִּכְתִיב: ״וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳״, וּכְתִיב: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ״. וּמִדַּחֲמֵיסַר בְּאִיָּיר שַׁבְּתָא, רֵישׁ יַרְחָא דְסִיוָן חַד בְּשַׁבָּא, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: אִיָּיר דְּהַהִיא שַׁתָּא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ — תָּנָא, אוֹתוֹ יוֹם נָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת: רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית; רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאִים; רִאשׁוֹן לַכְּהוּנָּה; רִאשׁוֹן לָעֲבוֹדָה; רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ; רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קָדָשִׁים; רִאשׁוֹן לִשְׁכּוֹן שְׁכִינָה; רִאשׁוֹן לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל; רִאשׁוֹן לְאִיסּוּר הַבָּמוֹת; רִאשׁוֹן לֶחֳדָשִׁים. וּמִדְּרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן דְּהָא שַׁתָּא חַד בְּשַׁבָּא — דְּאֶשְׁתָּקַד בְּאַרְבְּעָה. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת וְאֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבַד, וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת — חֲמִשָּׁה. הֲוָה לֵיהּ רֵישׁ יַרְחָא דְאִיָּיר מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְרֵישׁ יַרְחָא דְסִיוָן שַׁבְּתָא, קַשְׁיָא בֵּין לְרַבִּי יוֹסֵי בֵּין לְרַבָּנַן! לְרַבִּי יוֹסֵי שִׁבְעָה חֲסֵרִין עֲבוּד,לחנייתן - שהרי בר"ח חנו והכי קאמר ששי לחנייתן הוא הששי בחדש הוא ששי בשבת: למסען - אף למסען שביום שבאו למדבר סיני נסעו מרפידים: וקא מיפלגי - רב אחא ורבא במצות שבת שנאמר להם במרה אם נצטוו על התחומין בו ביום או לא דכתיב בדברות האחרונות שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ש"מ קודם הדברות נצטוו בה: ואר"י במרה - דכתיב שם שם לו חק ומשפט (שמות ט״ו:כ״ה): אתחומין לא איפקוד - הלכך כשנסעו מרפידים נסעו בשבת שלא הוזהרו לילך יותר מאלפים אמה: לערב - לערב משמע לערב הבא: ריש ירחא דאייר שבתא - שהרי ניסן מלא הוא לעולם וריש ירחא דסיון בחד בשבתא: השלים ניסן - נתמלא בשלשים יום לשון שלם חיסר אייר שהרי אייר חסר כסדרן ומתרמי סיון בחד בשבתא: ואותו היום שבת היה שנא' ובקר וראיתם וגו' - שנתרעמו בו ביום על המן כדכתיב וילונו על משה וגו' להמית את כל הקהל הזה ברעב והבטיחם להוריד להם מן למחר וע"כ בחד בשבת ירד להם מן תחלה שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת לא יהיה בו: ריש ירחא דסיון חד בשבת - כשתשלים לאייר עד ט"ו ויום ט"ו ר"ח סיון: עשר עטרות - ראשון לעשרה דברים: ראשון לבריאת עולם - שאחד בשבת היה: ראשון לנשיאים - להקרבת נשיאים לחנוכת הבית: ראשון לכהונה - אותו היום שמיני למילואים ועבודה באהרן ובניו ועד עכשיו היה בבכורות: ראשון לעבודה - לסדר עבודת ציבור תמידין ושאר קרבנות של תרומת הלשכה: לירידת אש - ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו' (ויקרא ט׳:כ״ד): לאכילת קדשים - במחיצה ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום: לשכון - בישראל שכינה שרתה שם כדכתיב ושכנתי בתוכם מכלל דעד השתא לא שרתה: לברך - ברכת כהנים כדכתיב וישא אהרן את ידיו וגו': לאיסור הבמות - מעכשיו נאסרו שהוא ראוי לפתח אהל מועד כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו: דהאי שתא - שנה השנית ליציאתם הוקם המשכן: ד' ימים - כשאתה קובע כל החדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר הוו ארבעה ימים בין תחלת שנה לתחלת שנה אחרת שמנין חדשי לבנה כסדרן שנ"ד ימים כולן שבועין חוץ מארבעה ימים: ואם היתה שנה מעוברת ה' - דקסבר שני האדרים עבדינן חסרים ופסח דחוי יום אחד לקמן: ז' חסרים עבוד - ולא היו אלא ג' בין פסח לפסח הלכך דאישתקד בה' בשבא ולית ליה דאחרים דאמרי אין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר:ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה - האי קרא במשנה תורה כתיב וליכא למימר כאשר צוך במתן תורה שהרי משה לא היה מספר אלא על הסדר ובכולהו לא כתיב כאשר צוך: כאשר צוך במרה - ואם תאמר מנא ליה דבמרה איפקוד אשבת דילמא כאשר צוך בפרשת מן דאשכחן דיני שבת כתובין שם את אשר תאפו אפו וגו' וי"ל משום דבכיבוד אב ואם נמי כתיב כאשר צוך ומסתמא כי היכי דהאי כאשר צוך במרה הכי נמי האי וכן מוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:) דאיתמר מילתיה דר' יהודה אתרווייהו וא"ת וכיון דבמרה איפקוד אשבת היכי אמרינן בפ' כל כתבי (לקמן שבת קיח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' וכתיב בתריה ויבא עמלק אמאי קרי להאי שבת ראשונה כיון דבמרה נצטוו והא לא היתה שבת ראשונה דמעיקרא כתיב ויסעו מאילם ויבאו וגו' ואמרינן בסמוך דאותו היום שבת היה ועוד מקשים דמשמע מתוך הפסוקים ששתי שבתות היו קודם ראשונה כשנסעו מאילם ואחר אותו שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ויניחו אותו עד הבקר וגו' [ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו'] משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היא: אתחומין לא איפקוד - אין צ"ל דאתיא כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא דהא משמע לכ"ע דבסיני לכל הפחות איפקוד אתחומין דלאו דוקא נקט תחומין אלא כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן ומר סבר אהוצאה לא איפקוד ומר סבר איפקוד ואע"ג דבפרשת מן כתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בספ"ק דעירובין (דף יז:) איכא למימר שאחר מתן תורה נאמר אחר שנעשה המשכן [כמו] שאמר הקב"ה להניח צנצנת לפני העדות ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם ולמאן דאמר איפקוד אע"פ שבמרה נאמר כתביה התם כדפרישית: ואותו יום חמישי בשבת היה כו' - ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (שמות רבה פ' בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם: וכתיב ששת ימים תלקטוהו - תימה היכי מייתי ראיה מהאי קרא דבשבת היה והלא זה הפסוק נכתב אחר שירד כבר מן שבוע כשהגידו נשיאי העדה למשה שלקטו לחם משנה דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר ואור"י דאע"ג דלא נאמר עד אח"כ מ"מ מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר היה לי לומר לכם מה שאמר הקב"ה כשנתן את המן שתלקטוהו ששת ימים וא"כ אחד בשבת היה: עשר עטרות נטל אותו היום - הא דלא חשיב ראשון להקמת המשכן משום דאמרינן במדרש (ויקרא רבה ס' סמיני) שכל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו אי נמי משום דעליה דהקמת המשכן קאי דה"ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות: ראשון לאכילת קדשים - ובת"כ במקום אכילת קדשים קתני שחיטתן בצפון: