שבת קכז.

פרק יח׳ · מפנין

Shabbat 127a · Chapter 18: Mefannin

כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי, וְאִי בָּעֵי אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי מְפַנִּין. וּמַאי ״אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר״ — שֶׁלֹּא יִגְמוֹר כּוּלּוֹ, דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת. אֲבָל אַתְחוֹלֵי מַתְחִיל. וּמַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַתְחִילִין בָּאוֹצָר תְּחִילָּה, אֲבָל עוֹשֶׂה בּוֹ שְׁבִיל כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא. עוֹשֶׂה בּוֹ שְׁבִיל?! וְהָא אָמְרַתְּ אֵין מַתְחִילִין! הָכִי קָאָמַר: עוֹשֶׂה בּוֹ שְׁבִיל בְּרַגְלָיו בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: תְּבוּאָה צְבוּרָה, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל בָּהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מוּתָּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם לָאו — אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אַחָא מַתִּיר: כְּלַפֵּי לְיָיא! אֶלָּא אֵימָא: דִּבְרֵי רַבִּי אַחָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. תָּנָא: כַּמָּה שִׁיעוּר תְּבוּאָה צְבוּרָה — לֶתֶךְ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מֵאַבָּיֵי: שִׁיעוּר תְּבוּאָה צְבוּרָה בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי אָמְרוּ: שִׁיעוּר תְּבוּאָה צְבוּרָה — לֶתֶךְ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת דְּקָאָמַר, בְּאַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת — אִין, טְפֵי — לָא, אַלְמָא לְמַעוֹטֵי בְּהִילּוּכָא עֲדִיף, אוֹ דִילְמָא לְמַעוֹטֵי מַשּׂוֹי עֲדִיף. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי חֲדָא: מְפַנִּין אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל כַּדֵּי שֶׁמֶן וְשֶׁל כַּדֵּי יַיִן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: בְּעֶשֶׂר וּבַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר מַעוֹטֵי בְּהִילּוּכָא עָדִיף, וּמָר סָבַר מַעוֹטֵי בְּמַשּׂוֹי עֲדִיף? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מַעוֹטֵי בְּהִילּוּכָא עֲדִיף, וּמִי סָבְרַתְּ ״בְּעֶשֶׂר וּבַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה״ אַקּוּפּוֹת קָאֵי? אַכַּדִּין קָאֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִשְׁתַּקְלִי חַד חַד בְּקוּפָּה, וְהָא דְּמִישְׁתַּקְלִי תְּרֵי תְּרֵי, וְהָא דְּמִשְׁתַּקְלִי תְּלָתָא תְּלָתָא — וּבִדְקוּרֵי דְהַרְפַּנְיָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ דְּקָאָמַר, אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ אוֹרְחִין טוּבָא, אוֹ דִילְמָא הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין, חַד גַּבְרָא מְפַנֵּי לְכוּלְּהוּ, אוֹ דִילְמָא גַּבְרָא גַּבְרָא מְפַנֵּי לְנַפְשֵׁיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי חִיָּיא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד, וְרָאָה מָקוֹם דָּחוּק לַתַּלְמִידִים, וְיָצָא לַשָּׂדֶה וּמָצָא שָׂדֶה מְלֵאָה עוֹמָרִים, וְעִימֵּר רַבִּי כׇּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ. (שְׁמַע מִינַּהּ: הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין.) וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי חִיָּיא לְמָקוֹם אֶחָד וְרָאָה מָקוֹם דָּחוּק לַתַּלְמִידִים, וְיָצָא לַשָּׂדֶה וּמָצָא שָׂדֶה מְלֵאָה עוֹמָרִים, וְעִימֵּר רַבִּי חִיָּיא כׇּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ. שְׁמַע מִינַּהּ: הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין. וַעֲדַיִין תִּבְּעֵי לָךְ: חַד גַּבְרָא מְפַנֵּי (לֵיהּ) לְכוּלְּהוּ, אוֹ דִילְמָא כׇּל גַּבְרָא וְגַבְרָא מְפַנֵּי לְנַפְשֵׁיהּ? תָּא שְׁמַע: וְעִימֵּר רַבִּי. וּלְטַעְמָיךְ, רַבִּי בְּדִנְפָשֶׁיהָ עִימֵּר?! אֶלָּא צִוָּה וְעִימֵּר, וּלְעוֹלָם כׇּל חַד וְחַד מְפַנֵּי לְנַפְשֵׁיהּ. מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי: ״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ״. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי ״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין״, וַהֲדַר ״וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וְדָם, אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לַגָּדוֹל ״הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלְךָ״, וְאִילּוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִין, וּבִיקּוּר חוֹלִים, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת. אִינִי?! וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָם וְאוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: כִּיבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם [הָנֵי — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא]!

כדאמרי אינשי - חשבון קטן תחילה ואם יצטרך ליותר יפנה יותר משום הכי נקט ד' ברישא והדר חמשה וה"ה אפילו טובא: שלא יגמור - משום אשוויי גומות: ברגלו - מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול: תבואה צבורה - מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר: להסתפק - להאכיל לבהמתו אסור דברי ר"ש ור' אחא כו': כלפי לייא - כנגד היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר"ש מתיר מוקצה בכל מקום וכאן הוא מחמיר: לייא - היכן כגון חצבי לנהרא כגני לייא דברכות (דף נח.): לתך - אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא: לתך - חצי כור הוא ט"ו סאין: בד' וה' קופות אין טפי לא - בקופות עצמן הוא יפנה וימלאם אם ירצה או שק בכתפו שיעור קופה בפעם אחת אבל טפי להלך יותר מה' פעמים כגון לפנות בכלים קטנים וירבה בהילוך לא: למעוטי בהילוכא עדיף - ואע"ג דאפושי משוי הוא: או דילמא מעוטי משוי עדיף - ואם בא לפנות בכלים קטנים כשיעור ה' קופות מותר ולרב חסדא קבעי לה דאמר ה' דוקא: בי' ובט"ו - קס"ד אקופות קאי לומר שמפנה בקופות קטנות וירבה בהילוך: אכדין קאי - ולא פליגי והכי קאמר בי' בט"ו יפנה באותן ה' קופות: הא דמשתקלי חדא חדא בקופה - הך דתניא ד' וה' ולא נחת למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא בקופה והך דתנא בי' וט"ו איירי בכדים בינונים ובכדין קטנים עשר כדמשתקלי תרי תרי בקופה ט"ו כדמשתקלי תלתא תלתא בקופה דקטנים: כי דקורי דהרפניא - בכדין של הרפניא: איבעיא להו - אליבא דרב חסדא: דחוק לתלמידים - שאין מקום לתלמידים להושיב: ועימר - פנה את העומרים וכרמלית הואי ובפחות פחות מד' אמות: ת"ש ועימר רבי - אלמא חד גברא פנינהו: רבי בנפשיה עימר - בתמיה וכי אורחיה דנשיא בהכי: כהשכמת ביהמ"ד - מדשוי להו במתני' כי הדדי: מהשכמת בית המדרש - דתנא דידן אקדמה ברישא: אל נא תעבור - והניחו והלך לקבל האורחים: ועיון תפלה - לכוין בתפלתו:

דכולי עלמא למעוטי בהלוכא עדיף - לא מצי למימר למעוטי במשוי עדיף דההיא דקתני ד' וה' קופות לא מצי סבר הכי דא"כ הוה ליה למיתני בעשר וט"ו כשיעור ה' קופות וא"ת והא תנן בפרק אין צדין (ביצה דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אלא מביאה לאיברים אף על גב דמפיש בהילוכא התם שאני דאיכא טירחא יותר מדאי להביאה שלימה א"נ משום דמיחזי כמוליכה למכור בשוק והא דאמרינן בריש שואל (לקמן שבת דף קמח.) היכי ליעבד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא קא מפשא בהילוכא דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבא קא מפשא במשוי התם כיון שנהגו למלאות המים בחצבא רבא או בחצבא זוטא קשה להם לשנות מכמות שנהגו: של כדי שמן ושל כדי יין - והא דתנן בפ' המביא (ביצה דף כט:) כדי יין לא יביאם בסל ובקופה היינו ממקום רחוק דמיחזי כעובדין דחול אבל הכא בביתו: אע"ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין - מכאן יש להוכיח דהא דתנן במתניתין ד' וה' קופות הוי אפי' בשביל אדם אחד דאי הוי נמי לפי האורחין אמאי נקט ד' וה' ועוד מדלא מספקא ליה אי חד מפני כולהו או כל חד לנפשיה אלא באת"ל הכל לפי האורחין משמע הא אם אמר אף על גב דאיתרמו ליה אורחין טובא ליכא לאיסתפוקי ואי אמרינן דד' וה' קופות הוי לפי האורחין אכתי איכא לספוקי אי חד גברא מפני לכולהו או כל חד מפני לנפשיה אלא משמע דפשיטא דד' וה' אינן לפי האורחין אלא אפילו לצורך אדם אחד: ולטעמיך רבי בנפשיה עימר - פי' כל השדה כולה: דכתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי חן וגו' - קסבר כמאן דאמר בשבועות (דף לה:) דהאי השם קדש דאיכא מאן דאמר התם שהוא חול שלמלאכים היה מדבר שהיה מזמינם: אוכל מפירותיהן בעולם הזה - בפ"ק דקדושין (דף לט:) מפ' דהיינו אם היתה שקולה מכרעת דשכר מצות בהאי עלמא ליכא: