שבת נג:

פרק ה׳ · במה בהמה

Shabbat 53b · Chapter 5: BaMeh Behemah

דּוּמְיָא דְּקָמֵיעַ. שְׁמַע מִינָּה. אָמַר מָר: וְלֹא בַּקָּמֵיעַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּמְחֶה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: וְלֹא בַּקָּמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה. הָא מוּמְחֶה — שַׁפִּיר דָּמֵי! הָכָא נָמֵי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה. וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּמְחֶה״ קָתָנֵי! מוּמְחֶה לְאָדָם וְאֵינוֹ מוּמְחֶה לִבְהֵמָה. וּמִי אִיכָּא מוּמְחֶה לְאָדָם וְלָא הָוֵי מוּמְחֶה לִבְהֵמָה? אִין, אָדָם דְּאִית לֵיהּ מַזָּלָא — מְסַיַּיע לֵיהּ, בְּהֵמָה דְּלֵית לַהּ מַזָּלָא — לָא מְסַיַּיע לַהּ. אִי הָכִי, מַאי ״זֶה חוֹמֶר בַּבְּהֵמָה מִבָּאָדָם״? מִי סָבְרַתְּ אַקָּמֵיעַ קָאֵי? אַסַּנְדָּל קָאֵי. תָּא שְׁמַע: סָכִין וּמְפַרְכְּסִין לְאָדָם, וְאֵין סָכִין וּמְפַרְכְּסִין לַבְּהֵמָה. מַאי לַָאו, דְּאִיכָּא מַכָּה וּמִשּׁוּם צַעַר! לָא, דִּגְמַר מַכָּה וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג. תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה שֶׁאֲחָזָהּ דָּם, אֵין מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצְטַנֵּן. אָדָם שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצְטַנֵּן. אָמַר עוּלָּא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמְמָנִין. אִי הָכִי אָדָם נָמֵי! אָדָם נִרְאֶה כְּמֵיקֵר. אִי הָכִי בְּהֵמָה נָמֵי נִרְאֶה כְּמֵיקֵר! אֵין מֵיקֵר לִבְהֵמָה. וְלִבְהֵמָה מִי גָּזְרִינַן? וְהָתַנְיָא: הָיְתָה עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם, קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה. וְלָא גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאֵתוּיֵי. אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה תְּחוּם שֶׁלָּהּ מוּבְלָע בְּתוֹךְ תְּחוּם שֶׁלּוֹ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: שְׁחִיקַת סַמְמָנִין גּוּפָה תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה כַּרְשִׁינִין לֹא יְרִיצֶנָּה בֶּחָצֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְרַפֶּה, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַתִּיר. דָּרֵשׁ רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא. אָמַר מָר: לֹא יֵצֵא הַזָּב בַּכִּיס שֶׁלּוֹ, וְלֹא עִזִּים בַּכִּיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶן. וְהָתַנְיָא: יוֹצְאוֹת עִזִּים בַּכִּיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶן! אָמַר רַב יְהוּדָה, לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִיהַדַּק, הָא דְּלָא מִיהַדַּק. רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא? תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן חוּץ מִן הָרְחֵילוֹת הַכְּבוּנוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לֵיחָלֵב. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן לְיַבֵּשׁ, כָּאן לֵיחָלֵב. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּעִזִּים שֶׁל אַנְטוֹכְיָא שֶׁהָיוּ דַּדֵּיהֶן גַּסִּין, וְעָשׂוּ לָהֶן כִּיסִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסָּרְטוּ דַּדֵּיהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ וְהִנִּיחָה בֵּן לִינַק וְלֹא הָיָה לוֹ שְׂכַר מְנִיקָה לִיתֵּן, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְנִפְתְּחוּ לוֹ דַּדִּין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה וְהֵנִיק אֶת בְּנוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל אָדָם זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס כָּזֶה! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה כַּמָּה גָּרוּעַ אָדָם זֶה שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לוֹ סִדְרֵי בְרֵאשִׁית. אָמַר רַב יְהוּדָה: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עָלָיו סִדְרֵי בְרֵאשִׁית. אָמַר רַב נַחְמָן: תִּדַּע, דְּמִתְרְחִישׁ נִיסָּא וְלָא אִבְּרוּ מְזוֹנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה גִּידֶּמֶת וְלֹא הִכִּיר בָּהּ עַד יוֹם מוֹתָהּ. אָמַר רַב: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה צְנוּעָה אִשָּׁה זוֹ שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא: זוֹ דַּרְכָּהּ בְּכָךְ. אֶלָּא: כַּמָּה צָנוּעַ אָדָם זֶה שֶׁלֹּא הִכִּיר בְּאִשְׁתּוֹ. זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין. מַאי ״לְבוּבִין״? אָמַר רַב הוּנָא: תּוּתָרֵי. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״לְבוּבִין״ לִישָּׁנָא דְּקָרוֹבֵי הוּא — דִּכְתִיב: ״לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי כַלָּה״. עוּלָּא אָמַר: עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִין לָהֶם כְּנֶגֶד לִבָּם — כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶן זְאֵבִים. זְאֵבִים — אַזְּכָרִים נָפְלִי, אַנְּקֵיבוֹת לָא נָפְלִי? מִשּׁוּם דִּמְסַגּוּ בְּרֵישׁ עֶדְרָא. וּזְאֵבִין — בְּרֵישׁ עֶדְרָא נָפְלִי, בְּסוֹף עֶדְרָא לָא נָפְלִי? אֶלָּא: מִשּׁוּם דְּשַׁמִּינֵי. וּבִנְקֵבוֹת לֵיכָּא דְּשַׁמִּינָן? וְתוּ, מִי יָדְעִי בֵּין הָנֵי לְהָנֵי? אֶלָּא מִשּׁוּם דְּזָקְפִי חוּטְמַיְיהוּ וּמְסַגּוּ כִּי דָּווּ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִין לָהֶן תַּחַת זַכְרוּתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת. מִמַּאי? — מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְהָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת. מַאי ״שְׁחוּזוֹת״ — שֶׁאוֹחֲזִין הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן זְכָרִים. רֵישָׁא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, וְסֵיפָא כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן זְכָרִים. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״שְׁחוּזוֹת״ לִישָּׁנָא דְגַלּוֹיֵי הוּא? — דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ

דומיא דקמיע - משום חולי: והא אנן תנן - גבי אדם לקמן בפ' במה אשה (שבת דף ס.): הא מומחה שפיר דמי - מאי שנא בהמה מאדם: מזליה - מלאך שלו ומליץ עליו: אי הכי - דבהמה נמי נפקא בקמיע המומחה לבהמה: מאי זה חומר - אדם נמי לא נפיק אלא בקמיע מומחה לאדם: אסנדל קאי - וזה חומר דקתני ולא בהמה בסנדל שברגליה: סכין - שמן: ומפרכסין - גלדי מכה: ומשום צער - [ואפילו] הכי לבהמה לא וקשיא בין לרב בין לשמואל דשרי במרדעת: לא דגמר מכה - שנתרפאה המכה וסיכה ופירכוס משום תענוג ולרב ודאי קשיא וההיא מתניתא קמייתא דאוכף נמי קשיא ליה דנהי נמי דלצינה ליכא צער תענוג מיהא הוא אלא רב תנא הוא ופליג: שאחזה דם - אנפודור"א: אין מעמידין כו' - אלמא אפילו צער נמי אסור: גזירה משום שחיקת סממנים - במידי דרפואה גזור רבנן דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן: אין מיקר לבהמה - אין דרך להקר בהמה הלכך כולי עלמא ידעי דלרפואה קמיכוין ואתי למישרי שחיקת סממנים: ומי גזרינן - במקום פסידא כי האי גוונא: חוץ לתחום - קס"ד חוץ לתחום שלו היתה עומדת בהמה: שהיה תחום שלה מובלעת בתוך תחום שלו - דחוץ לתחום דקתני חוץ לתחום שלה שהבהמה המסורה לרועה המיוחד הרי היא כרגלי הרועה וזה הקורא לה בעליה ויכול לילך כגון שהוא שבת קרוב לאותו מקום ואפילו הכי לא יביאנה ממש בידיו הואיל והיא יצאה חוץ לתחומה אין לה אלא ד' אמות ומיהו קורא לה והיא באה דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו: תנאי היא - דאיכא דלא גזר שאר רפואות אטו שחיקת סממנין: שאכלה כרשינין - הרבה ועל ידי אכילה מרובה אחזה חולי שקורין מינייזונ"א וצריכה להשתלשל ולהוציא רעי ומריצה: כדי שתתרפה - גרסינן הכא לשון ריפוי שיהיו מיעיה רפויים בשילשול ומוציאה רעי: לא יריצנה - גזירה בכל רפואה אטו שחיקת סממנין: דמיהדק - דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי: תנאי שקלת מעלמא - איבדת כולם שאין אתה מוצא תנאים שנחלקו בכך דתוקי הנך תרתי מתניית' חדא כמר וחדא כמר: תנאי היא - במתניתין ר"מ שרי ר' יוסי אסר: ליבש - מיהדק שפיר ולענין משוי נמי לא הוי משוי דצורך גופה היא דחלבה מכחישה: ליחלב - הוי משוי שטוענת את החלב בכיס: גסין - גדולין ונגררין על הקוצין ומסרטין דדיהן: שנשתנו עליו כו' - ולא זכה ליפתח לו שערי שכר: תדע - דקשין: דמרחשי ניסא - מן השמים לכמה הצלות לנפשות אדם: ולא איברו מזוני - ואין נס זה רגיל שיבראו מזונות לצדיקים בביתם שימצאו חיטין גדילין באוצרותיהן: גידמת - ידה קטועה: זו דרכה בכך - לכסות כל אשה עצמה וכ"ש זו שהיתה צריכה לכך: תותרי - קופל"א שמחברין אותם בקשר שנים שנים שלא יברחו: לבבתני - קרבתני אצלך מחמת נוי מעשיך: דרך זאבים לאחוז בהמה בלבה: אנקבות לא נפלי - בתמיה: דמסגי - מהלכין: בסוף עדרא לא נפלי - בתמיה: כי דוו - מביטין כאן וכאן לפיכך מתקנאין בהם כסבורים שרוצים להלחם בהם: אליה - זנב שלהן קושרים כלפי גבן שלא יכסה ערותן:

כגון שהיה תחום שלה מובלע כו' - ומ"מ לא התירו אלא דרך קריאה אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא: תנאי היא - רב יהודה ידע שפיר דתנאי היא אלא דניחא ליה לאוקמי תרי סתמי דברייתא אליבא דחד תנא: כאן ליבש כאן ליחלב - פי' בקונט' ליחלב שיקבלו בכיס את החלב וקשה דהא ודאי משוי הוא ולכ"ע חייב דהויא מלאכה הצריכה לגופה ופי' ה"ר פור"ת ליחלב לשמור החלב בדדיהן שלא יזוב לארץ ושרי ת"ק דהוי כמו רחלים כבונות דחשבי' ליה מלבוש אף על פי שאינו עשוי לצורך עצמן אלא לשמור הצמר ור"י פירש דבין ליבש ובין ליחלב תרווייהו עבדי להו כדי שלא יסרטו דדיהן כדאמרינן בסמוך וליבש בזמן שאינו חפץ בחלב שרי לפי שמהדקו וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל ליחלב שאינו רוצה שיתייבשו אינו מיהדק איכא למימר דילמא נפיל ואתי לאתויי: שקושרין להן כנגד זכרותן כו' - ולשון לבובין הוי שלא לקרב כמו ובכל תבואתי תשרש (איוב לד) וכמוהו הרבה: ממאי מדקתני סיפא - טפי הוי ליה לאתויי כבולות דהוי ממש כעין זה אלא משום דשחוזות הוי ברישא: