שבתקכט:
טוען את הדף…
בְּדָבָר אַחֵר — קָשֶׁה לְדָבָר אַחֵר. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא — לִישְׁהֵי פּוּרְתָּא וַהֲדַר לֵיקוּם — דְּאָמַר מָר: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל וְעָמַד, שָׁתָה וְעָמַד, יָשֵׁן וְעָמַד, הִקִּיז דָּם וְעָמַד, שִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד. אָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — כׇּל תְּלָתִין יוֹמִין. וּבֵין הַפְּרָקִים — יְמַעֵט, וּבֵין הַפְּרָקִים יַחְזוֹר וִימַעֵט. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — חַד בְּשַׁבְּתָא, אַרְבָּעָה, וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֲבָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי — לָא. דְּאָמַר מָר: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת יַקִּיז דָּם בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה שָׁוִין כְּאֶחָד. בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָיְימָא לֵיהּ מַאְדִּים בְּזָוֵוי. מַעֲלֵי שַׁבְּתָא נָמֵי קָיְימָא בְּזָוֵוי! כֵּיוָן דְּדָשׁוּ בֵּיהּ רַבִּים — ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״. אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבַּע דְּהוּא אַרְבַּע, אַרְבַּע דְּהוּא אַרְבֵּיסַר, אַרְבַּע דְּהוּא עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה, אַרְבַּע דְּלֵיכָּא אַרְבַּע בָּתְרֵיהּ — סַכַּנְתָּא. רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וְשֵׁנִי לוֹ — חוּלְשָׁא. שְׁלִישִׁי לוֹ — סַכָּנָה. מַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא — חוּלְשָׁא. מַעֲלֵי יוֹמָא דַעֲצַרְתָּא — סַכַּנְתָּא. וּגְזַרוּ רַבָּנַן אַכּוּלְּהוּ מַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא מִשּׁוּם יוֹמָא (טָבָא) דַעֲצַרְתָּא, דְּנָפֵיק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ ״טָבוֹחַ״, דְּאִי לָא קַבִּלוּ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה — הֲוָה טָבַח לְהוּ לְבִשְׂרַיְיהוּ וְלִדְמַיְיהוּ. אָמַר שְׁמוּאֵל: אָכַל חִטָּה וְהִקִּיז דָּם — לֹא הִקִּיז אֶלָּא לְאוֹתָהּ חִטָּה. וְהָנֵי מִילֵּי לִרְפוּאָה, אֲבָל אַקּוֹלֵי — מֵיקֵיל. הַמַּקִּיז דָּם, שְׁתִיָּיה — לְאַלְתַּר. אֲכִילָה — עַד חֲצִי מִיל. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁתִיָּיה לְאַלְתַּר מְעַלֵּי, אֲבָל בָּתַר הָכִי קָשֵׁי, אוֹ דִילְמָא לָא קָשֵׁי וְלָא מְעַלֵּי? תֵּיקוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֲכִילָה עַד חֲצִי מִיל הוּא דְּקָמְעַלֵּי, הָא בָּתַר הָכִי וּמִקַּמֵּי הָכִי — קָשֵׁי, אוֹ דִילְמָא לָא קָשֵׁי וְלָא מְעַלֵּי? תֵּיקוּ. מַכְרִיז רַב: מֵאָה קַרֵי בְּזוּזָא, מֵאָה רֵישֵׁי בְּזוּזָא, מֵאָה שְׂפָמֵי וְלָא כְלוּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב הוּנָא, יוֹמָא דִּמְפַגְּרִי בֵּיהּ רַבָּנַן, אָמְרִי: הָאִידָּנָא יוֹמָא דִשְׂפָמֵי הוּא, וְלָא יָדַעְנָא מַאי קָאָמְרִי. וְקוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. תָּנוּ רַבָּנַן: קוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין. וְטוֹמְנִין הַשִּׁלְיָא כְּדֵי שֶׁיֵּחַם הַוָּלָד. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בְּנוֹת מְלָכִים — טוֹמְנוֹת בִּסְפָלִים שֶׁל שֶׁמֶן, בְּנוֹת עֲשִׁירִים — בִּסְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר, בְּנוֹת עֲנִיִּים בְּמוֹכִין. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יוֹסֵי בְּטַבּוּר שֶׁל שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, שֶׁחוֹתְכִין. מַאי טַעְמָא? דִּמְנַתְּחִי אַהֲדָדֵי. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת תּוֹכָחָה עוֹשִׂין לְחַיָּה בְּשַׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״. ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת״ — מִכָּאן שֶׁמְיַילְּדִים אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ״ — מִכָּאן שֶׁחוֹתְכִין הַטַּבּוּר בְּשַׁבָּת. ״וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי״ — מִכָּאן שֶׁרוֹחֲצִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ״ — מִכָּאן שֶׁמּוֹלְחִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״וְהׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״ — מִכָּאן שֶׁמְּלַפְּפִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. הדרן עלך מפניןבדבר אחר - חזיר: קשה לדבר אחר - צרעת שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקדושין (ד' מט:) י' קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים: אכל ועמד - מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו: פורסא דדמא - זמן הקזה כמו בפרוס הפסח: בין הפרקים - פירקי שנותיו כגון לאחר מ' שנה: ימעט - בהקזה לא יקיז בכל חדש אלא לב' חדשים: ובין הפרקים יחזור וימעט - לאחר ששים יקיז לג' חדשים לפי שאין כחו עליו ואין דמו חם וגופו מצטנן כשמחסר דמו: שב"ד של מעלה ושל מטה שוין - אדם נדון בכל יום וב"ד יושבין בעיירות בב' ובה' מתקנת עזרא ואילך (ב"ק ד' פב.) וכיון דיום הדין ופקידה היא עונותיו נזכרים: דקיימא ליה מאדים בזווי - שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות ומזל מאדים ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות והזוגות קשין שהן רשות לשדים כדאמר בפסחים (ד' קי:) והפורעניות מוכנין שצ"מ חנכ"ל סדר השעות כשנתלו המאורות והמזלות שעה ראשונה של ד' בשבת שימש שבתאי ובשניה צדק ואחריו מאדים ואחריו חמה ואחריו נוגה ואחריו כוכב ואחריו לבנה נמצאו ז' המזלות לז' השעות וחוזרים חלילה לעולם נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות המשמשין בתחלת לילי השבוע כצנ"ש חל"ם מוצאי שבת שעה ראשונה שלו כוכב תחלת ליל שני צדק וכן בסדר הזה וסדר תחלת סימני הימים חל"ם כצנ"ש שעה ראשונה של אחד בשבת חמה ושל שני בשבת לבנה ושל שלישי בשבת מאדים נמצא מאדים חוזר בו חלילה בשעה שמינית ביום והיא זוגות אבל שאר ימים אין מאדים בזוגות שלהם אם לא בלילה ובלילה אין דרך להקיז: מעלי שבתא נמי קיימא מאדים בזווי - שהרי שעה ראשונה של יום נוגה לפי הסדר של חל"ם כצנ"ש תחלת הימים וכיון שתחלתו נוגה וסדר הליכתן שצ"ם חנכ"ל נמצאו מתחילין לחזור חלילה בשעה רביעית נמצא מאדים בשעה ששית: כיון דדשו ביה רבים - הורגלו בו מפני דוחקן שיהיו קרובים לסעודת שבת ואמרינן בפירקין דלעיל (ד' קיד:) כבוד שבת בדגים גדולים ובמסכת ע"ז (ד' כט.) אמרינן שני לדם דג: ארבע דהוא ד' - ד' בשבת שהוא ד' לחדש או ארביסר לחדש או כ"ד לחדש כולהון קשה להקזה: ד' דליכא ד' בתריה - שאין ד' ימים עד סוף החדש ואיכא דאמרי דליכא ד' בשבת בתריה באותו חדש ואינו כן: ה"ג ר"ח ושני לו חולשא שלישי לו סכנתא: אכל חטה והקיז דם לא הקיז אלא לחטה - שהאוכל מכביד את האדם והקזה שאחר אכילה אינו מועיל אלא לאותו כובד: וה"מ - במקיז לרפואה: אבל אקולי - מי שיש לו דם המכביד עליו אפי' לאחר אכילה מקיז ומיקל: מאה רישי בזוזא - כלומר אם יהיו בזול מאד קנה ראשי בהמה ואם לאו אל תקח שאינן בריאין לאכול: מאה קרי - דלועין: מאה שפמי - כמו על שפם (ויקרא ינ) גרויינו"ן בלעז שפתים של בהמה: יומא דמפגרי ביה רבנן - שהיו התלמידים מתעצלין מלבא בבית המדרש קרי ליה יומא דשפמי כלומר היום הזה אבד לו ואין בו תועלת: וטומנין את השליא - כדמפרש רשב"ג שהיא רפואה להתחמם הולד: ספוגין של צמר - צמר מנופץ: של שני תינוקות - תאומים וקשורין טבורן זה בזה: משום דמנתחי מהדדי - זה אילך וזה אילך ונמצאו מסוכנין: בפרשת תוכחה - שהוכיח יחזקאל לישראל את חסדי הקב"ה שעמהן: תוכחה - לשון לכו ונוכחה (ישעיהו א׳:י״ח) להתווכח ולהודיע מי הוא שסרח על שכנגדו: למשעי - לטוח ולהחליק בשרו: שמולחין - ובשרו מתקשה: מלפפין - אנמליו"ן בלע"ז ולאו היינו אסובי ינוקא דאמרן לעיל בפרק כל הכלים (שבת דף קכג.) דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר אלא לפופי בעלמא כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות:מי שיש לו זכות אבות - וקודם תקנת עזרא אע"פ שהיו דנין בכל יום שהיו צריכים לא היו קובעים לישב בכל יום: דקאי מאדים בזווי - ברביעי נמי קאי מאדים בזווי בסוף היום אלא לא חשו חכמים לכך דאין דרך להקיז כל כך בסמוך ללילה: דליכא ארבע בתריה - שאין ד' ימים עד סוף החדש כדפירש בקונטרס דליכא למימר רביעי בשבת דהא ד' דהוא עשרין וארבע היינו דליכא רביעי בתריה: מאה רישי בזוזא מאה קרי בזוזא - לפירוש הקונטרס תימה מה שייך הכא ור"ח גריס מאה קרני בזוזא ומפרש מאה רישי מאה ראשי בני אדם (ונראה) שהיה מנהג קצוב לספר לגלח בזוזא וכן מנהג ק' קרני להקיז בזוזא כמו קרנא דאומנא (לקמן שבת דף קנד:) אבל מאה שפמי לתקן השפה בולא כלום דבשכר גילוח והקזה היה מתקן השפה וביום שהיה מתקן שפמו לא היה נוטל כלום ועל כן היה למשל כל מי שהיה יגע ולא עלה בידו שכרו היו קורין אותו יומא דשפמי: מפגרי רבנן - תשש כחם והיו מתחלשין ולא יכלו למיגרס כדכתיב (שמואל א ל׳:י׳) וירדוף דוד הוא וארבע מאות איש (עמו) ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור את נחל הבשור: כל האמור בפרשת תוכחה - לאו מקרא מפיק אלא מסתמא כיון שבא בפרשת תוכחה אם כן צער הוא אם אין עושין והקילו חכמים לעשות ובכולן אין בהן איסורא דאורייתא: