שבתנו:
טוען את הדף…
עַבְדֶּךָ. וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ״. ״וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה. וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ״. אָמַר לוֹ: אֲנִי אָמַרְתִּי ״מָתַי תָּבֹא בְּשָׁלוֹם״, וְאַתָּה עוֹשֶׂה לִי כָּךְ? לֹא עָלֶיךָ יֵשׁ לִי תַּרְעוֹמוֹת אֶלָּא עַל מִי שֶׁהֱבִיאֲךָ בְּשָׁלוֹם. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל״, וְכִי ״מְרִיב בַּעַל״ שְׁמוֹ? וַהֲלֹא מְפִיבֹשֶׁת שְׁמוֹ! אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה עִם בְּעָלָיו. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: נַצָּא בַּר נַצָּא. ״נַצָּא״ — הָא דַּאֲמַרַן. ״בַּר נַצָּא״ — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל״, אָמַר רַבִּי מָנִי: עַל עִסְקֵי נַחַל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת: אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִילְמָלֵי לֹא קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר שְׁלֹמֹה חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה׳ אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו״ — כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו הוּא דְּלָא הֲוָה, מִיחְטָא נָמֵי לָא חֲטָא. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״ — הַהִיא כְּרַבִּי נָתָן. דְּרַבִּי נָתָן רָמֵי, כְּתִיב: ״וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״, וְהָכְתִיב: ״כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו״ — כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו הוּא דְּלָא הֲוָה מִיחְטָא נָמֵי לָא חֲטָא! הָכִי קָאָמַר: ״וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ — וְלֹא הָלַךְ. וְהָכְתִיב: ״אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב״ — שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָּנָה. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה׳״ — שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָּנָה?! אֶלָּא דִּבְנָה, הָכָא נָמֵי דִּבְנָה! אֶלָּא כִּדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַים אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמִּשְׁחָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְגוֹ׳״. אֶפְשָׁר בָּא אָסָא וְלֹא בִּיעֲרָם, יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּיעֲרָם, עַד שֶׁבָּא יֹאשִׁיָּה וּבִיעֲרָם? וַהֲלֹא כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּיעֲרוּם! אֶלָּא מַקִּישׁ רִאשׁוֹנִים לָאַחֲרוֹנִים, מָה אַחֲרוֹנִים לֹא עָשׂוּ וְתָלָה בָּהֶן לְשֶׁבַח, אַף רִאשׁוֹנִים לֹא עָשׂוּ וְתָלָה בָּהֶן לִגְנַאי. וְהָכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה׳״! אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִמְחוֹת בְּנָשָׁיו וְלֹא מִיחָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חָטָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נוֹחַ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁיְּהֵא שַׁמָּשׁ לְדָבָר אַחֵר, וְאַל יִכָּתֵב בּוֹ ״וַיַּעַשׂ הָרָע בְּעֵינֵי ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, הִכְנִיסָה לוֹ אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר, וְאָמְרָה לוֹ כָּךְ עוֹשִׂין לַעֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית, וְכָךְ עוֹשִׂים לַעֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית, וְלֹא מִיחָה בָּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם וְעָלָה בּוֹ שִׂירְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל [שֶׁל רוֹמִי]. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִכְנִיס יָרָבְעָם שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, אֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶחָד בְּדָן, נִבְנָה צְרִיף אֶחָד, וְזֶהוּ אִיטַלְיָאה שֶׁל יָוָן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר יֹאשִׁיָּהוּ חָטָא — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה׳ וַיֵּלֶךְ בְּכׇל דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב וְגוֹ׳״? שֶׁכָּל דִּין שֶׁדָּן מִבֶּן שְׁמֹנֶה עַד שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה הֶחְזִירָן לָהֶן. שֶׁמָּא תֹּאמַר נָטַל מִזֶּה וְנָתַן לָזֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל מְאֹדוֹ״: שֶׁנָּתַן לָהֶם מִשֶּׁלּוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב: אֵין לְךָ גָּדוֹל בְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה יוֹתֵר מִיֹּאשִׁיָּהוּ בְּדוֹרוֹ וְאֶחָד בְּדוֹרֵנוּ. וּמַנּוּ? אַבָּא אֲבוּהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. וְאָמְרִי לַהּ אַחָא אֲחוּהּ דְּאַבָּא אֲבוּהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. דְּאָמַר מָר: רַבִּי אַבָּא וְאַחָא אַחֵי הֲווֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְעוֹד אֶחָד בְּדוֹרֵנוּ. וּמַנּוּ? — עוּקְבָן בַּר נְחֶמְיָה רֵישׁ גָּלוּתָא. וְהַיְינוּ ״נָתָן דְּצוּצִיתָא״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲוָה יָתֵיבְנָא בְּפִירְקָא, וַהֲוָה קָא מְנַמְנַמְנָא, וַחֲזַאי בְּחֶילְמָא דְּקָא פְּשַׁט יְדֵיהּ וְקַבְּלֵיהּ. הדרן עלך במה בהמהעל עסקי נחל - ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל נפשות הללו על אחת כמה וכמה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו: ולא עבדו ישראל עבודה זרה - שעל ידי שנחלקה המלכות העמיד ירבעם העגלים שלא יעלו ישראל לירושלים לממשלתו של רחבעם: שלמה חטא - בע"ז: כדר' נתן - דשני קרא הטו ללכת והוא לא הלך: הכא נמי דבנה - קשיא היא: אלא - מהכא תילף דלא בנה כדתניא רבי יוסי אומר כו': להר המשחה - לשון שמן דמתרגמינן משחא והוא הר הזיתים: מקיש ראשונים - מקיש את בנינו של שלמה לביעורו של יאשיהו מה יאשיהו לא עשה ביעור זה ותלו בו מן השמים לשבח הואיל וביער השאר שנעשה משמת יהושפט אף שלמה לא עשה בנין זה ותלו בו לגנות מתוך שלא מיחה בנשיו: שמש - לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר לע"ז: ואל יכתב בו דבר זה - ללמדך שקשה התוכחה במי שבידו לימחות: מיני זמר - כלי שיר: נעץ קנה - ושרטון מדבק בו עד שנוסף והולך וגדל שרטון חול ורפש וטיט שהים גורש: כרך גדול של רומי - שהוא מיצר לישראל והוא (איטליא) של יון במסכת מגילה (דף ו:): ביום שהעמיד ירבעם את העגלים נבנה צריף אחד - באותו שרטון שגדל שם בימי שלמה צריף כוך קטן מציידין שעושין מן קנים ומן ערבה ומאז נתוספו בתים על בתים: איטליאה - שם העיר והיא ממדינת יון וכשנטלה רומי מלכות יוונים לכדוהו ונהפך להם: יאשיהו חטא - דכתיב שב אל ה' משמע דחטא מעיקרא: מבן ח' - שישב על כסא מלכותו דכתיב בן ח' שנה וגו': עד בן י"ח - שמצא חלקיה את הספר ועיין ודקדק בתורה ובדיניה בכתב ובעל פה והבין שמא טעה בדינא: נטל מזה - ממי שנתן לו תחילה: ה"ג ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמיה בר אבא: נתן דצוציתא - על שם ניצוצין דנורא שהמלאך פשט את ידו וקיבל תשובתו לישנא אחרינא על שאחזו המלאך בציצית ראשו:אלא מעתה אז יבנה יהושע כו' - הקשה הר"ר אלחנן דבחלק (סנהדדין דף צא:) מפקינן מדכתיב אז יבנה יהושע ולא כתב אז בנה מכאן לתחיית המתים מן התורה אם כן אתא לדרשה ה"נ אתא לדרשה דהכא ואומר ר"י דמ"מ פריך מדלא כתיב שבקש לבנות אלא יבנה ש"מ שרוצה לומר שבנה כההוא דיהושע דודאי בנה: מה אחרונים לא עשו ותלה בהן כו' - לא שייך למימר הכא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדאמר בפ"ק דחולין (דף. ושם:) גבי נחש נחשת שביער חזקיה דהתם לא ביערוהו אבותיו שהיו יראים לבערו לפי שעשאו משה על פי הדבור אבל הכא למה היו מניחים מלבערם: דצוציתא - אומר ר"ת דאמר במדרש שהיה נר דולק על ראשו: