שבת קלז:

פרק כ׳ · תולין

Shabbat 137b · Chapter 20: Tolin

מָל וְלֹא פָּרַע אֶת הַמִּילָה — כְּאִילּוּ לֹא מָל. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֲבִינָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב גּוֹבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה. וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר וְכוּ׳. אָמַר שְׁמוּאֵל: קָטָן הַמְסוּרְבָּל בְּבָשָׂר, רוֹאִין אוֹתוֹ, כׇּל זְמַן שֶׁמִּתְקַשֶּׁה וְנִרְאֶה מָהוּל — אֵינוֹ צָרִיךְ לָמוּל, וְאִם לָאו — צָרִיךְ לָמוּל. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: קָטָן הַמְסוּרְבָּל בְּבָשָׂר, רוֹאִין אוֹתוֹ, כׇּל זְמַן שֶׁמִּתְקַשֶּׁה וְאֵינוֹ נִרְאֶה מָהוּל — צָרִיךְ לְמוּלוֹ, וְאִם לָאו — אֵינוֹ צָרִיךְ לְמוּלוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, נִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. מָל וְלֹא פָּרַע. תָּנוּ רַבָּנַן, הַמָּל אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״. אֲבִי הַבֵּן אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״. הָעוֹמְדִים אוֹמְרִים: ״כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית, כָּךְ יִכָּנֵס לְתוֹרָה לְחוּפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים״. וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִידֵּשׁ יָדִיד מִבֶּטֶן, חוֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵנוּ [צוּרֵנוּ], צִוָּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵינוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ כּוֹרֵת הַבְּרִית״. הַמָּל אֶת הַגֵּרִים אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״, וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַגֵּרִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית, שֶׁאִילְמָלֵא דַּם בְּרִית לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי׳. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ כּוֹרֵת הַבְּרִית״. הַמָּל אֶת הָעֲבָדִים אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״, וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית, שֶׁאִילְמָלֵא דַּם בְּרִית חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִתְקַיְּימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי׳. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ כּוֹרֵת הַבְּרִית״. הדרן עלך רבי אליעזר דמילה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב, וְנוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת, אֲבָל נוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בְּיוֹם טוֹב. גְּמָ׳ הַשְׁתָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסוֹפֵי אֹהֶל עֲרַאי לָא מוֹסְפִינַן, לְמִיעְבַּד לְכַתְּחִלָּה שְׁרֵי?! מַאי הִיא — דִּתְנַן: פְּקַק הַחַלּוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁקָּשׁוּר וְתָלוּי — פּוֹקְקִין בּוֹ, וְאִם לָאו — אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ — פּוֹקְקִין בּוֹ. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהוֹסִיף, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מוֹסִיפִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹסִיפִין בַּשַּׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר אַף מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ. אֵימַר דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, בַּמַּכְשִׁירִין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?! דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲדִיפָא מִדְּרַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אִיבַּעְיָא לְהוּ: תָּלָה מַאי? אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּלָה — חַיָּיב חַטָּאת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּלָא כּוּזָא בְּסִיכְּתָא הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב?!

פרע - גילה: גמ' רוב גובהה - לא תימא רוב העטרה דקתני מתני' רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: קטן המסורבל בבשר - פלטר"י בלע"ז ששמן ועב ולאחר שנימול נראה כמכסהו: כל זמן שמתקשה - ומתוך הקישוי מתפשט בשרו בדשמואל גרסינן ונראה מהול במתניתא גרסינן ואינו נראה מהול: איכא בינייהו נראה ואינו נראה - לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך למתניתא אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אינו צריך: אשר קידש ידיד מבטן - יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (בראשית כב): מבטן - דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם יז) אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה: בשארו - בבשרו: שם - חק של מילה: וצאצאיו - אחריו: חתם באות - זו של ברית קדש: צוה להציל ידידות שארינו משחת - מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט׳:י״א): מתני' תולין את המשמרת - שמסננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעגול ונעשה כאהל על חלל הכלי שקורין אשטנד"א ואע"ג דעביד אהל שרי בי"ט כדמפרש בגמרא אבל בשבת מיתלא לכתחילה לא אבל אם תלויה היא נותנין לתוכה שמרים ומסנן דאין דרך בורר בכך: גמ' פקק החלון - כגון ארובת הגג: אלא להוסיף - כגון פקק זה שאינו אלא תוספת עראי על האהל: סבר ליה כרבי יהודה - הלכך הכא שרי דמכשירי אוכל נפש הוא: שאי אפשר לעשותן מעי"ט - כגון שפוד שנרצם בי"ט: עדיפא - חזקה דהוא שרי אפילו מכשירין שאפשר מעיו"ט: תלה כוזא בסיכתא - תלה כלי קטן במגוד: ה"נ דמיחייב - והכא מאי חיובא איכא באהל עראי בנין גמור לא הוי ומדרבנן הוא דמיתסר:

מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל - תימה אמאי איצטריך למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה: אבי הבן אומר כו' - רבינו שמואל גריס אבי הבן ברישא והדר המל אומר וכבר הנהיג לעשות כן לברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע כדאמרינן בפ"ק דפסחים (ד' ז. ושם) בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע ועוד דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ור"ת החזיר המנהג לקדמותו וגרס המל ברישא והדר אבי הבן כמו שכתוב בכל הספרים וכן מוכח כולה סוגיא מדקאמר העומדים שם אומרים כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו ועוד דגבי גר דבסמוך גרס ברישא המל כו' והדר המברך אומר אקב"ו למול את הגרים ונראה הוא שזהו כנגד ברכת אבי הבן והתם א"א לשנות הגירסא שיש באותה ברכה להטיף מהן דם ברית כו' ברוך כורת הברית משמע דכל זה הוא אחר המילה ועוד דהמברך מברך לעולם אחר המילה כמו במילת קטן וההיא דפסחים ה"פ בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע טפי מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר דמשמע מעיקרא טפי מלהבא ומר סבר להבא נמי משמע כמו מעיקרא והא דאמרינן דכל המצות מברך עובר לעשייתן ה"מ כשהמברך עצמו עושה המצוה: ידיד מבטן - אומר ר"ת שהוא אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמר (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי כדדרשינן במנחות בפרק כל המנחות (מנחות ד' נג: ושם) ושלשת האבות נזכרים חוק בשארו שם הוא יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קדש הוא יעקב וצאצאיו הוא ובניו כמו שתרגם יונתן הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא (ישעיהו כ״ב:כ״ד) כלומר יוצאי צאצאיו: במצותיו וצונו למול את העבדים - שנאמר יליד בית ומקנת כסף (בראשית י״ז:י״ב): מתני' תולין. אבל נותנין לתלויה ביום טוב - וצריך לפרש ולומר שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כל כך וחזק והא דתניא בפרקין דלעיל (שבת ד' קלד. ושם) דאין מסננין את החרדל במסננת שלו בי"ט אם היה עושהו מאתמול לא היה מתקלקל: דרבי אליעזר עדיפא מדר"י - תימה ולר"א תיקשה ליה הנהו קראי דדריש בפ"ק דמגילה (ד' ז:) דקאמר ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר וכו' וכ"ת ר"א הוה דריש הוא לדרשה אחרינא א"כ מנ"ל התם דרבי יהודה הוה מפליג לימא דרבי יהודה הוה דריש ליה לדרשה אחריתי כר' אליעזר ונראה דבדאורייתא מודה ר' אליעזר דמכשירין דאפשר אסורים וכי שרי להו הכא ה"מ באהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אהל קבע כדאמרינן בביצה בפרק המביא (ד' לב:) מיהו קשה מנ"ל דעדיפא דילמא בהא מודה אפילו רבי יהודה: