טוען את הדף…
בַּר קַשָּׁא דְפוּמְבְּדִיתָא דְּטַרְקֵיהּ חִיוְיָא, הֲוָה תְּלֵיסְרֵי חֲמָרֵי חִיוָּרָתָא בְּפוּמְבְּדִיתָא, קַרְעִינְהוּ לְכוּלְּהוּ, וְאִישְׁתְּכַחוּ טְרֵיפָה. הֲוַאי חֲדָא בְּהָהוּא גִּיסָא דְּפוּמְבְּדִיתָא, עַד דְּאָזְלִי מַיְיתִי לַהּ אַכְלַהּ אַרְיָא. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: דִילְמָא חִיוְיָא דְּרַבָּנַן טַרְקֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ אָסְוָתָא, דִּכְתִיב: ״וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ״. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין רַבִּי, דְּכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, גְּזַר רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא דְּלֵיכָּא דְּלַימְטֵי אַסָּא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא [בְּטַבְלָא], וַאֲזַל אִיהוּ אַמְטִי אַסָּא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בְּטַבְלָא. טַרְקֵיהּ חִיוְיָא, וּמִית. הַאי מַאן דְּכַרְכֵיהּ חִיוְיָא — לִינְחוֹת לְמַיָּא וְלִיסְחוֹף דִּיקּוּלָא אַרֵישֵׁיהּ וּלְהַדְּקֵיהּ מִינֵּיהּ, וְכִי סָלֵיק עִילָּוֵיהּ — לִישְׁדְּיֵהּ לְמַיָּא וְלִיסְלוֹק וְלֵיתֵי. הַאי מַאן דְּמִיקַּנֵּי בֵּיהּ חִיוְיָא, אִי אִיכָּא חַבְרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ — לַירְכְּבֵיהּ אַרְבַּע גַּרְמִידֵי, וְאִי לָא — לִישְׁוַאר נִגְרָא, וְאִי לָא — לִיעְבַּר נַהֲרָא, וּבְלֵילְיָא — לוֹתְבֵיהּ לְפֻרְיֵהּ — אַאַרְבַּע חָבְיָתָא, וְנִיגְנֵי בֵּי כוֹכְבֵי, וְלַיְיתֵי אַרְבְּעָה שׁוּנָּרֵי וְלֵיסְרִינְהוּ בְּאַרְבְּעָה כַּרְעֵי דְפוּרְיֵיהּ, וְלַיְתֵי שַׁחֲפֵי וְלִישְׁדֵּי הָתָם, דְּכִי שָׁמְעִי קָלֵיהּ אָכְלִי לֵיהּ. הַאי מַאן דְּרָהֵיט אַבָּתְרֵיהּ — לִירְהוֹט בֵּי חָלָתָא. הַאי אִיתְּתָא דְּחָזְיָא חִיוְיָא, וְלָא יָדְעָה אִי יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ אִי לָא יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ — תִּשְׁלַח מָאנַהּ וְתִשְׁדֵּי קַמֵּיהּ, אִי מִכְרַךְ בְּהוּ דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ, וְאִי לָא — לָא יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ. מַאי תַּקַּנְתֵּהּ תְּשַׁמֵּשׁ קַמֵּיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל שֶׁכֵּן דְּתָקֵיף לֵיהּ יִצְרֵיהּ! אֶלָּא תִּשְׁקוֹל מִמַּזְּיַהּ וּמִטּוּפְרַהּ וְתִשְׁדֵּי בֵּיהּ, וְתֵימָא: ״דִּישְׁתָּנָא אֲנָא״. הַאי אִיתְּתָא דְּעָיֵיל בַּהּ חִיוְיָא, לִיפַסְּעוּהָ וְלוֹתְבוּהָ אַתַּרְתֵּי חָבְיָתָא, וְלַיְתֵי בִּישְׂרָא שַׁמִּינָה וְלִישְׁדֵּי אַגּוּמְרֵי, וְלַיְתֵי אַגָּנָא דְּתַחְלֵי וְחַמְרָא רֵיחְתָנָא וְלוֹתְבוּ הָתָם, וְלִיטְרוֹקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְלִינְקוֹט צְבָתָא בִּידֵהּ, דְּכִי מוֹרַח רֵיחָא — נָפֵיק וְאָתֵי, וְלִישְׁקְלֵיהּ וְלִיקְלְיֵיהּ בְּנוּרָא, דְּאִי לָא — הָדַר עִילָּוַהּ. כׇּל הָאוֹכָלִין כּוּ׳. כׇּל הָאוֹכָלִין לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי טְחוֹל לַשִּׁינַּיִם וְכַרְשִׁינִין לִבְנֵי מֵעַיִים. כׇּל הַמַּשְׁקִין לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי מֵי צְלָפִין בְּחוֹמֶץ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מַהוּ לִשְׁתּוֹת מֵי רַגְלַיִם בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: ״כׇּל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה״, וּמֵי רַגְלַיִם לָא שָׁתוּ אִינָשֵׁי. חוּץ מִמֵּי דְקָלִים. תָּנָא: חוּץ מִמֵּי דְקָרִים. מַאן דִּתְנָא ״מֵי דְקָרִים״ — שֶׁהֵם דּוֹקְרִים אֶת הַמָּרָה, וּמַאן דְּאָמַר ״מֵי דְקָלִים״ — שֶׁיּוֹצְאִין מִן שְׁנֵי דִקְלֵי. מַאי מֵי דְקָלִים? אָמַר רַבָּה בַּר בְּרוֹנָא: תַּרְתֵּי תָּלֵאי אִיכָּא בְּמַעְרְבָא, וְנָפְקָא עֵינָא דְמַיָּא מִבֵּינַיְיהוּ. כָּסָא קַמָּא — מְרַפֵּי, אִידַּךְ — מְשַׁלְשֵׁל, וְאִידַּךְ — כִּי הֵיכִי דְּעָיְילִי הָכִי נָפְקִי. אָמַר עוּלָּא: לְדִידִי שְׁתֵי [לִי] שִׁיכְרָא דְּבַבְלָאֵי, וּמְעַלֵּי מִינַּיְיהוּ. וְהוּא דְּלָא רְגִיל בֵּיהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין. רַב יוֹסֵף אָמַר: זֵיתוֹם הַמִּצְרִי תִּילְתָּא שְׂעָרֵי, וְתִילְתָּא קוּרְטְמֵי, וְתִילְתָּא מִילְחָא. רַב פָּפָּא אָמַר: תִּילְּתָא חִיטֵּי, וְתִילְתָּא קוּרְטְמֵי, וְתִילְתָּא מִילְחָא וְכַמּוֹנָא, וְסִימָנָיךְ — סִיסָאנֵי. וְשָׁתֵי לְהוּ בֵּין דִּבְחָא לַעֲצַרְתָּא, דִּקְמִיט — מְרַפֵּי לֵיהּ, וְדִרְפֵי — קָמֵיט לֵיהּ. וְכוֹס עִקָּרִין. מַאי כּוֹס עִקָּרִין? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַיְיתֵי מַתְקַל זוּזָא קוּמָא אֲלֶכְּסַנְדְּרָיָא, וּמַתְקַל זוּזָא גַּבְיָא גִּילָא, וּמַתְקַל זוּזָא כּוּרְכְּמָא רִישְׁקָא, וְלִישְׁחֲקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. לְזָבָה — תְּלָתָא בְּחַמְרָא, וְלָא מִיעַקְרָא. לְיַרְקוֹנָא — תְּרֵין בְּשִׁיכְרָא, וּמִיעֲקַר. לְזָבָה תְּלָתָא בְּחַמְרָא, וְלָא מִיעַקְרָא. וְאִי לָא — לַיְיתֵי תְּלָתָאבר קשא - ממונה למלך וישראל היה: דילמא חיויא דרבנן - שעבר על נידוי חכמים ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה לפיכך לא נמצא לו רפואה: אין רבי - אין רבינו כך היה: דכי נח נפשיה דרב גזר רב יצחק - שיהיו ממעטים משמחה אותה שנה ולא יהא אדם מביא אסא וגידמי להילולא בטבלא שהיו רגילים להביא הדס וענפי דקלים לשמוח לפני החתן והכלה וכשמביאים אותן לפניהם מקשקשים לפניהם בשוק בבואם בתופים וזוגין טבלא אשקליט"א וגזר שלא יקשקשו לפניהם עוד: דכרכיה - נכרך סביבותיו: וליסחוף דיקולא - סל: ארישיה - דחיויא למעלה מראשו: וליהדקיה מיניה - יוריד הסל מעט מעט לצד הנחש ויבדיל בו הנחש מבשרו שיעלה על הסל שאם אוחזו בידו או מנתקו בחזקה יכעוס וישכנו: וכי סליק - הנחש על הסל ימהר וישליכנו במים ויברח לו: דמיקני ביה חיויא - כועס ורודף אחריו ומריח ריח פעמיו ורודפו: לירכביה ארבע גרמידי - שיפסקו עקבי פעמיו ולא יוכל להריחם: לישואר נגרא - חריץ של מים ידלוג: ארבע חביתא - שלא יעלה אליו מהר ולא יריח ריחו: בי כוכבי - במקום גלוי שלא יעלה דרך הגג ויפיל עצמו עליו: שחפי - ענפים וקסמים וכל דבר המקשקש זה בזה ומשמיע קול כשיעבור עליהן וירגישו החתולים ויאכלוהו: בי חלתא - בין החולות שאין נחש יכול לרוץ שם ויחזור לאחוריו: אי יהיב דעתיה עלה - לתאות תשמיש: תשלח מאנה - תפשוט בגדיה ותשליכם לפניה: מאי תקנתא - אי יהיב דעתיה עלה: תשמש קמיה - עם בעלה ותתגנה בפניו: ותשדי ביה - ותזרק ביה: דשתנא אנא - דרך נשים לי ולחש בעלמא הוא: דעייל בה חיויא - כשהוא תאב לה נכנס כולו באותו מקום: ליפסעה - יפסקו את רגליה זה מזה: אתרתי חביתי - מקצתה על זו ומקצתה על זו כדי שיפתח רחמה: ונישדי אגומרי - כי היכי דניסליק ריחא: אגנא תחלי - סל מלא שחליים: ריחתנא - שיש לו ריח טוב: וליתבו התם - על גבי קרקע תחת מושבה: וליטרוקינהו בהדדי - היין והשחליים כדי שיעלה הריח: צבתא - איטנליי"ש: דאי לא - קלי ליה הדר עילוה: לאיתויי טחול לשינים - ואע"פ שקשה לבני מעיים: כרשינין לבני מעיים - ואע"פ שקשה לשינים כדאמרינן בברכות (דף מד:) סד"א כיון שקשים לאדם לאו אורחיה למיכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מילתא וניתסר קמ"ל: צלפים - פרי של צלף קפריי"ר: תלאי - דקלים נטיעות מין תמרים שנקרא בלשון ארמי תאל"י: כסא קמא - דשתו מהנהו מיא: מרפי - זבל שבמעים במקצת: אידך - כוס שני: משלשל - מאד: היכי דעיילי - צלולים: הכי נפקי - שמנקין המעיים מן הרעי מראשונים: והוא דלא רגיל - למשתי שיכרא כבר עברו מ' יום: רב יוסף אמר זיתום המצרי - הוא מי דקרים ועל שם שדוקרים את החולי: תלתא קורטמי - כרכום: סיסני - כלי שנותנין בו תמרים כדאמרינן בעלמא (ב"מ דף סז:) ואי אגבהינהו בסיסני קננהו וסימניך דלא תחליף שמעתתא שם כלי זה יהא לך סימן שיש בו שני סמכין רב יוסף אמר שערי: בין דבחא לעצרתא - בין פסח לעצרת: דקמיט - עצור: קומא אלכסנדריא - שרף אילנות של אלכסנדריא: גביא גילא - אלו"ם בלע"ז: כורכמא רישקא - כרכום של גן קרו"ג אוריינטל הגדל בגנים: לזבה - הנך תלתא מיני לישקייה בחמרא: ולא מיעקרא - אינה נעקרת מלילד לפי שהיין מפיג חוזקן של סמנים ומתרפאה מן החולי: לירקונא תרי - מינייהו לישתי בשיכרא וזהו רפואתו: ומיעקר - מלהוליד: לזבה תלתא בחמרא - הדר נקט ליה משום הנך רפואות דנקט ואזיל: ואי לא כו' - כולהו לא מעלי אלא לזבה:חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא - אע"ג דגבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל בפרק ב' דמס' ע"ז (דף כז:) קאמר שלא עבר על דברי חבירים שנאמר ופורץ גדר ישכנו נחש אע"ג דלא הוה ליה אסותא שהרי מת התם לא היה לו רפואה מזומנת אבל הכא שהרפואה היתה מזומנת ונאבדה ממנו במזל רע קאמר דלית ליה אסותא: וליתי אגנא דתחלי - משמע הכא דהנחש אוהב שחליים וכן בשלהי דנדרים (דף צא:) דקאמר ליה נואף לבעל לא תיכול מהני תחלי דטעמינהו חיויא וא"כ יש בהן משום גילוי ובפרק ב' דמס' ע"ז (ל: ושם) אמר דשחליים אין בהם משום גילוי וי"ל דהתם לא ממש שחליים קאמר אלא בהנך דאמר התם (מס' ע"ז דף סז.) וכן היו עושין בערבי שבתות בצפורי [נותנין חומץ לתוך גריסין] והיו קורין אותו שחליים אי נמי בשילהי נדרים (דף צא:) מיירי דהוה ביה חלא כדמסקינן התם במס' ע"ז (דף ל:) אבל אית בהו חלא מיגרי בהו והכא נמי חמרא מיגרי בהו: רב יוסף אמר זיתום המצרי - ר"ת כל הך מילתא מחק מספרו ואומר דל"ג אלא בריש אלו עוברין (פסחים מב:) ונראה לר"י שמחקה משום דזיתום המצרי מותר לשתות כדתניא בפרק בתרא (דף קנו.) ושוין שבוחשין את השתית ושותין זיתום המצרי ואומר ריב"א דאין צריך למחוק דרב יוסף לא קאי לפרש מי דקרים דמתני' אלא אמילתיה דעולא קאי דאמר שיכרא בבלאי מעלי מינייהו ואומר רב יוסף דזיתום המצרי מעלי מינייהו מיהו משמע כפירוש הקונט' דאמתני' קאי מדלא קאמר בהדיא זיתום המצרי מעלי מינייהו: סיסאני - ולא קאמר וסימניך סמך סמך כדאמר בשילהי במה אשה (לעיל שבת סו.) משום דשערי לא כתיב בסמך: