שבת ל.

פרק ב׳ · במה מדליקין

Shabbat 30a · Chapter 2: BaMeh Madlikin

גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא חַיָּיב — שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא. רֵישָׁא בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה — ״מוּתָּר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְאִי בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה ״חַיָּיב חַטָּאת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! לְעוֹלָם בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וּבְדִין הוּא דְּלִיתְנֵי ״מוּתָּר״, וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא ״חַיָּיב״, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״פָּטוּר״. וְהָדְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן לֹא יְכַבֶּה, וְאִם כִּבָּה, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר! — הַהִיא בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. שְׁאוּל שְׁאֵילָה זוֹ לְעֵילָּא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי: מַהוּ לְכַבּוֹת בּוּצִינָא דְנוּרָא מִקַּמֵּי בְּאִישָׁא בְּשַׁבְּתָא? פְּתַח וַאֲמַר: אַנְתְּ שְׁלֹמֹה אָן חׇכְמְתָךְ, אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? לֹא דַּיֶּיךָּ שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ, אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. דָּוִד אָבִיךָ אָמַר: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״, וְאַתְּ אָמַרְתָּ: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״! לָא קַשְׁיָא, הָא דְּקָאָמַר דָּוִד ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״ — הָכִי קָאָמַר: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת קוֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִכְתִיב: ״בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי״ — כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת. וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, שֶׁכְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר כַּמָּה תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו וְלֹא נַעֲנָה, וּכְשֶׁאָמַר ״זְכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״ — מִיָּד נַעֲנָה. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״? דָּבָר אַחֵר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה — סָפֵק מְקַיְּימִין אוֹתָהּ סָפֵק אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּימִין אוֹתָהּ — בְּחַיָּיו מְקַיְּימִין אוֹתָהּ בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִילּוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גָּזַר כַּמָּה גְּזֵירוֹת וְתִיקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת וְקַיָּימוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים וְגוֹ׳״?! דָּבָר אַחֵר: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי וְגוֹ׳״, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִכְתִיב ״עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שׂוֹנְאַי וְיֵבוֹשׁוּ״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיַּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ. כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּיקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״. רְהַטוּ בָּתְרֵיהּ לְמִיבְלְעֵיהּ, אֲמַרוּ: ״מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״. אֲמַר לְהוּ: ״ה׳ עִזּוּז וְגִבּוֹר״. חָזַר וְאָמַר: ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה׳ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה״, וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ״ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ״, מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי כׇּל שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵירָה, וַיֵּדְעוּ כׇל הָעָם וְכׇל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״?! וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם״ — שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בְּטָהֳרָה. ״שְׂמֵחִים״ — שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. ״וְטוֹבֵי לֵב״ — שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְיָלְדָה זָכָר. ״עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ (וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״לְדָוִד עַבְדּוֹ)״ — שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן. ״וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ — דְּאַחֵיל לְהוּ עָוֹן דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִכְתִיב: ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי. אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. ״וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא״ — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. ״וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת? אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת? אָמַר לוֹ: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ — טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

גמ' מדקתני סיפא - כחס על הנר כו' חייב חטאת אם שגג בשבת ששכח שהוא שבת או סבר שכיבוי מותר בשבת: ש"מ ר' יהודה היא - דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכיון דרבי יהודה היא רישא דפטר משום חולה וה"ה לשאר פטורי דמתניתין: אי - דאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו ליתני מותר לכתחלה: חייב מיבעי ליה - הואיל ורבי יהודה היא דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה: והא דתני רבי אושעיא - בהדיא אבל אסור: ור' שמעון היא - דפטר ליה משום אינה צריכה לגופה: שאול שאילתא - שאלו שאלה: לעילא מר' תנחום - לפניו וכן לשון הש"ס והמקרא שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק: דמן נוי - מקום: באישא - חולה תרגום של רעה בישתא: פתח ואמר - כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה והוא דומה לשאלה ודרש: וחזרת ואמרת - לסתור דברי עצמך: כי לכלב חי - כלומר גדולים החיים ופקוח נפש: אן היא - אנה הלכה: לא קשיא - איהו גופיה הוה מפרש להו: דאמר ר' יוחנן - קרא קא דריש במתים חפשי: ושבח אני את המתים - שעסקו בחייהם בתורה ומצות ומתו ראויים לשבחם אפילו מצדיקים חיים שגדולים הן במיתתן מבחייהן: עמד משה - ואין לך צדיק ממנו ולא נענה בזכותו: ותקן כמה תקנות - כי ההיא דתני במגילה (דף ד. ולב.) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום: ד"א ושבח אני את המתים - הראשונים מן החיים של עכשיו שהראשונים טובים מאלה תדע שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזירות שרים של עכשיו: על אותו עון - דבת שבע: דבקו שערים - של בית קדשי הקדשים: כ"ד רננות - רנה תפילה תחינה כתובים בתפילת שלמה עד כ"ד ויש אומרים כ"ד ברכות דתענית ולא נהירא: רהטו שערים בתריה למבלעיה - סברי דעל עצמו אמר מלך הכבוד א"ל שערים מי הוא זה מלך הכבוד אמר איהו ה' עזוז וגבור (תהילים כ״ד:י׳): שונאי דוד - משפחת שאול שמעי וכיוצא בו: דיום הכפורים - שאכלו ושתו בחנוכת הבית כדכתיב את החג שבעת ימים ושבעת ימים כדאמרינן במועד קטן (דף ט.): ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מאריה המת - לאו לענין חשיבותא אמרו אלא לענין הלכות שבת וי"ט: קיצי - העתידות לבוא עלי: מדת ימי - כמה ימי חיי: מה חדל אני - באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם: אמות באחד בשבת - שיוכלו להתעסק בי ובהספדי: כי טוב יום בחצריך - כלומר כבר אמרת לפני טוב יום שאתה עומד בחצרי ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות כדכתיב (מלכים א ג) אלף עולות יעלה שלמה וגו':