שבת צב:

פרק י׳ · המצניע

Shabbat 92b · Chapter 10: HaMatznia

וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אַנְשֵׁי הוּצָל עוֹשִׂין כֵּן — בָּטְלָה דַּעְתָּן אֵצֶל כׇּל אָדָם. מַתְנִי׳ הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו, וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו — פָּטוּר. לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו — חַיָּיב. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בְּסִינָר, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ — חַיֶּיבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו דְּפָטוּר — דְּלָא אִתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ, לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו נָמֵי, הָא לָא אִתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִילְמָא: לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו הַיְינוּ טַעְמָא דְּפָטוּר — דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה מְעוּלָּה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה פְּחוּתָה, לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו הַיְינוּ טַעְמָא דְּחַיָּיב — דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה מְעוּלָּה. אֶלָּא מַאי קוּשְׁיָא — דִּיּוּקָא דְמַתְנִיתִין קַשְׁיָא: הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו — פָּטוּר, הָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו — חַיָּיב. אֵימָא סֵיפָא: לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו הוּא דְּחַיָּיב, הָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו פָּטוּר! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו דְּחַיָּיב — דְּאִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְלָא אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ לָא לִיחַיַּיב — קָא מַשְׁמַע לַן דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה מְעוּלָּה דְּחַיָּיב. וּלְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַמּוֹצִיא מָעוֹת בְּפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַעְלָה — חַיָּיב. פִּיהָ לְמַטָּה — רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים בִּלְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו שֶׁהוּא חַיָּיב? וְאָמְרוּ לוֹ: וְאִי אַתָּה מוֹדֶה כִּלְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד וְהֵן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. אֲנִי לֹא מָצָאתִי תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם וְהֵן לֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לִדְבָרַי. מִדְּקָאֲמַר לְהוּ ״אִי אַתֶּם מוֹדִין״ — לָאו מִכְּלָל דְּפָטְרִי רַבָּנַן? וְלִיטַעְמָיךְ, דְּקָאָמְרִי לֵיהּ ״אִי אַתָּה מוֹדֶה״ — מִכְּלָל דִּמְחַיֵּיב רַבִּי יְהוּדָה? וְהָתַנְיָא: לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר! אֶלָּא: לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ, דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. כִּי פְּלִיגִי, בְּפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה: מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הָאִשָּׁה כּוּ׳. [תָּנָא כׇּל ״בֶּאֱמֶת״ — הֲלָכָה הִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין.] תָּנָא: שֶׁכֵּן לַבְלָרֵי מַלְכוּת עוֹשִׂין כֵּן. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — פְּטוּרִין. לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — חַיָּיבִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר אַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: זֶה יָכוֹל וְזֶה יָכוֹל — רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטְרִים. זֶה אֵינוֹ יָכוֹל וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל — רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיְּיבִים וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. זֶה יָכוֹל וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל — דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם — חַיָּיבִין, וְאִם לָאו — פְּטוּרִים, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בַּעֲשֹׂתָהּ״ — הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה אֶת מִקְצָתָהּ, כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹחֲזִין בְּמַלְגֵּז וְלוֹגְזִין, בְּכַרְכֵּר וְשׁוֹבְטִין, בְּקוּלְמוֹס וְכוֹתְבִין, בְּקָנֶה וְהוֹצִיאוּהוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּעֲשֹׂתָהּ״ — הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה מִקְצָתָהּ.

מתני' המתכוין להוציא לפניו - כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו ובא לו לאחריו: פטור - דלא נתקיימה מחשבתו וה"ל כמתעסק ולא מתכוין: לאחריו ובא לו לפניו חייב - בגמ' מפרש טעמא: סינר - כעין מכנסיים קטנים וחוגרת אותו לצניעות ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת: שכן ראוי להיות חוזר - דרכו להיות חוזר סביבותיה ומתחלתה ידעה שסופו להתהפך: ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין - של מלך למוסרם לרצים אף הם חייבים בהוצאתן אפילו לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן על מנת לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם: גמ' מי ששנה זו לא שנה זו - ת"ק פטר בתרוייהו ותנא בתרא מחייב בתרוייהו: ועלתה בידו שמירה פחותה - ואנן סהדי דלא ניחא ליה אבל סיפא כל שכן דניחא ליה: דיוקא דמתני' קשיא - דיוקא דמצינן למידק ממתני': לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב - דעלתה בידו שמירה מעולה: וחכמים פוטרין - שאין דרך הוצאה בכך: אני אמרתי דבר אחד - אי אתם מודים כו': והם אמרו דבר א' - אי אתה מודה כו': מכלל דמחייב רבי יהודה - בתמיה הא ודאי דברי הכל פטור דלא מפקי אינשי הכי: לאחריו ובא לו לאחריו דברי הכל חייב - דיש מוציאין כן בשמירה פחותה: לאחר ידו דברי הכל פטור - דאין מוציאין כן: מר מדמי לה לאחריו - דשמירה פחותה היא ומר מדמי לה לאחר ידו דלא דמי למוציא לאחריו דהתם משתמרים הן מן הגנבים אבל אלו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן: שכן לבלרי מלכות עושין כן - בדעתו למוסרן לזה ואין מוצאו ודבר המלך נחוץ ומצא אחר ומוסרו לו: מתני' הוציאו שנים פטורין - כדילפינן בעשותה יחיד ולא שנים: חייבים - וטעמא מפרש בגמרא: זה יכול - להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבדו והוציאו שניהם: ר"מ מחייב - דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד כדלקמן: ור' יהודה פוטר - דלאו אורחיה בהכי וסתם מתני' ר' יהודה היא: זה אינו יכול וזה אינו יכול - דאורחייהו להוציא בשנים בהא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי מאיר דחייב ורבי שמעון פוטר דיליף מקראי כדלקמן: זה יכול וזה אינו יכול - והוציאו שניהן דברי הכל חייב ולקמן מפרש הי מינייהו חייב: ה"ג הוציאוהו שנים ר' מאיר מחייב ול"ג פטור: ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד - כלומר כל אחד ואחד: ואם לאו - אלא זה יכול וזה יכול פטור וממילא דבכי האי גוונא ר' מאיר מחייב: מלגז - פורק"א בת ג' שיניים ומהפכין בה תבואה בגורן והוא מעמר דהוא אב מלאכה: ולוגזין - מאספין השבלין: בכרכר ושובטין - דהוא מיסך כדאמר בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף עה) שובט הרי הוא בכלל מיסך: בקנה והוציאוהו כו' - וכל הנך זה יכול וזה יכול נינהו:

ואת"ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם - משמע דעל אתרא נמי אמר דבטלה דעתן וכן בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.) פריך ובבל הוי רובא דעלמא והתניא כו' וכן בתר הכי פריך ופרסאי הוי רובא דעלמא וקשה דבפ' חבית (לקמן שבת קמד:) גבי של בית מנשיא היו סוחטים ברמונים ופריך בית מנשיא הוי רובא דעלמא ומשני אין דהתנן המקיים קוצים בכרם כו' שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן ופריך מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי"ל דהתם חשוב מנהג ערביא דלכל העולם נמי אם היה להם רוב גמלים הוו נמי מקיימי אבל בית מנשיא דחד גברא בטלה דעתו אע"ג דלכל העולם אם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין: רבי יהודה אומר אף מקבלי פיתקין - מפרש רבינו שמואל שיש אדם ממונה למלך שנושא פיתקין של מלך לידע מנין גבוריו וחייליו ובית אוצרותיו ונושאין אותן בכיסיהן התלויין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהן ופעמים לאחוריהן והוי ממש דומיא דסינר דלעיל שהוא חוזר ות"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר והא דמייתי בגמרא תנא שכן לבלרי מלכות עושין כן כלומר שחוזר דבענין זה מיירי רישא (דברייתא) [דמתני']: תברא מי ששנה זו כו' - ת"ק ה"ל למינקט לאחריו ובא לו לפניו פטור ולתנא בתרא דמחייב הוה לו למינקט לפניו ובא לו לאחריו דהוי רבותא טפי אלא דהשתא לא ידע שיש בזה שום חילוק: הא לאחריו ובא לאחריו פטור - לעיל (שבת דף צא:) גבי חזקיה משני נעשה ובפ"ק דקדושין (דף ה.) גבי נתנה היא ואמרה היא ובכמה דוכתי לא משני: זה אינו יכול וזה אינו יכול ר"מ ורבי יהודה מחייבין - מה שהקשה ריב"א אמאי לא אמרינן חטאת אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה כדאמר גבי כופר מפורש בפרק ד' וה' (ב"ק דף מ. ד"ה כופר):