שבת קלט.

פרק כ׳ · תולין

Shabbat 139a · Chapter 20: Tolin

הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בִּמְקוֹם אֶחָד. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֱלִישָׁע אוֹמֵר: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו — צֵא וּבְדוֹק בְּדַיָּינֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁכׇּל פּוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לְעוֹלָם לֹא בָּאָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כׇּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בּוֹנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַים בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשׁוֹחַד יִשְׁפּוֹטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסוֹמוּ וְעַל ה׳ יִשָּׁעֵנוּ וְגוֹ׳״. רְשָׁעִים הֵן, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. לְפִיכָךְ, מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַים עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר״. וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּכְלוּ שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים רָעִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כׇּל בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה וְגוֹ׳״. אָמַר עוּלָּא: אֵין יְרוּשָׁלָיִם נִפְדֵּית אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי בָּטְלִי יְהִירֵי — בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי. אִי בָּטְלִי דַּיָּינֵי — בָּטְלִי גְּזִירְפָּטֵי. אִי בָּטְלִי יְהִירֵי בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי — דִּכְתִיב: ״וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ״. אִי בָּטְלִי דַּיָּינֵי בָּטְלִי גְּזִירְפָּטֵי — דִּכְתִיב: ״הֵסִיר ה׳ מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אוֹיְבֵךְ״. אָמַר רַבִּי מַלַּאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מַאי דִּכְתִיב ״שָׁבַר ה׳ מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים״. ״שָׁבַר ה׳ מַטֵּה רְשָׁעִים״ — אֵלּוּ הַדַּיָּינִין שֶׁנַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם. ״שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּמִשְׁפְּחוֹת הַדַּיָּינִין. מָר זוּטְרָא אָמַר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְלַמְּדִים הִלְכוֹת צִיבּוּר לְדַיָּינֵי בּוּר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן מַלַּאי מִשּׁוּם רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן, שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה״. ״כִּי כַפֵּיכֶם נְגוֹאֲלוּ בַדָּם״ — אֵלּוּ הַדַּיָּינִין. ״וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בְּעָוֹן״ — אֵלּוּ סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין. ״שִׂפְתוֹתֵיכֶם דְּבָרוֹ שֶׁקֶר״ — אֵלּוּ עוֹרְכֵי הַדַּיָּינִין. ״לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶּהְגֶּה״ — אֵלּוּ בַּעֲלִי דִּינִין. וְאָמַר רַבִּי מַלַּאי מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה: מִיּוֹם שֶׁפֵּירַשׁ יוֹסֵף מֵאֶחָיו לֹא טָעַם טַעַם יַיִן, דִּכְתִיב: ״וּלְקׇדְקֹד נְזִיר אֶחָיו״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אַף הֵן לֹא טָעֲמוּ טַעַם יַיִן, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָא הֲוָה שִׁיכְרוּת. וְאִידַּךְ, שִׁיכְרוּת הוּא דְּלָא הֲוָה, שְׁתִיָּהּ מִיהָא הֲוָה. וַאֲמַר רַבִּי מַלַּאי: בִּשְׂכַר ״וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״, זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ. שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי בָּשְׁכָּר לְלֵוִי: כִּילָּה מַהוּ? כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא מַהוּ? מֵת בְּיוֹם טוֹב מַהוּ? אַדְּאָזֵיל נָח נַפְשֵׁיהּ דְּלֵוִי. אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב מְנַשְּׁיָא: אִי חַכִּימַתְּ, שְׁלַח לְהוּ. שְׁלַח לְהוּ: כִּילָּה — חָזַרְנוּ עַל כׇּל צִידֵּי כִּילָּה וְלֹא מָצִינוּ לָהּ צַד הֶיתֵּר. וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל! לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא — עִירְבּוּבָא. וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי טַרְפוֹן? דְּתַנְיָא: כְּשׁוּת, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְקַיְימָא לַן: כׇּל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ! לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מַכְרִיז רַב: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיזְרַע כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא — לִיזְרַע. רַב עַמְרָם חֲסִידָא מְנַגֵּיד עִילָּוֵיהּ. רַב מְשַׁרְשְׁיָא יָהֵיב לֵיהּ פְּרוּטָה לְתִינוֹק גּוֹי וְזָרַע לֵיהּ. וְלִיתֵּן לֵיהּ לְתִינוֹק יִשְׂרָאֵל! אָתֵי לְמִיסְרַךְ: וְלִיתֵּן לֵיהּ לְגָדוֹל גּוֹי! אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּיִשְׂרָאֵל. מֵת — שְׁלַח לְהוּ: מֵת לֹא יִתְעַסְּקוּ בּוֹ לֹא יְהוּדָאִין וְלֹא אַרְמָאִין, לֹא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְלֹא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שִׁילַת אָמַר רַבִּי אַסִּי: עוֹבָדָא הֲוָה בְּבֵי כְנִישְׁתָּא דְּמָעוֹן בְּיוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת,

הלכה ברורה - בטעמים שלא יהא בה מחלוקת: ג' עבירות - בשחד ישפוטו במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו: ג' פורעניות - שדה תחרש עיין תהיה ולבמות יער: ויועציך כבתחלה - ואחר כך יקרא לך עיר הצדק לשרות בה שכינה: אי בטלי יהירי - ישראל מתייהרים בבלורית ובמלבושי יהירות כפרשים הללו: בטולי אמגושי - יבטלו מסיתים ומדיחים המשניאים אותנו: סגיך - הם גסי הרוח שמגדלין עצמן לשון ישגה מאד (איוב ח׳:ז׳) ואח"כ ואסירה כל בדיליך אלו אותם המבדילים שונאי ישראל מן הקב"ה בשקריהם ובפחזותם: בטלי דייני - רשעים מישראל שמטין דין: בטלי - מעל ישראל: גזירפטי - נוגשי שוטרי עובדי כוכבים: שנעשו מקל לחזניהם - לשמשיהן נותנין יד והויין להן לחוזק לומר לא אהיה שליח ואזמין את פלוני לב"ד אם לא תרבה שכר ואחר פסק דין לא ארדנו ליכנס למשכנו: שבט מושלים - מקל אגרופין של מושלים היינו דינים רשעים שת"ח שבמשפחותם להם למקל ולאגרוף שעל ידיהם היו מעמידין אותן ומחפין עליהם ועושין סניגרון לדבריהם: לדייני בור - שבהבטחת אותן ת"ח מעמידין דייני בור לדון את כל הבא והרבה דינין שאין נמלכים בהן ומטין אותן: כפיכם נגואלו בדם אלו הדיינין - שכפיהן פשוטין לקבל שוחד ומטין את הדין ונוטלין ממון מן הבעלים שלא כדין ונותנו לשכנגדו והרי הוא כנוטל נשמתו: סופרי הדיינין - שכותבין שטרות של רמיה: עורכי הדיינין - מלמדין את בעלי דינין לטעון: עמו - מכלל דעד השתא לא: זכה לחשן המשפט - שכנגד הלב שהיה גדול ממנו וקודם למשה נגלית שכינה על אהרן כדכתיב (שמואל א ב׳:כ״ז) הנגלה נגליתי אל בית אביך ונאמרה לו נבואה של מצרים הכתובה (ביתזקאל כ) עד וימרו בי ואעפ"כ לא נתקנא בו בזאת: בני בשכר - שם מקום: כילה מהו - לנטותה בשבת: כשותא - הימלון שגדל על ההגא מהו בכרמא ירק הוא וכלאים בכרם או אילן הוא ואינו כלאים בכרם: ולישלח להו - צד היתר בה: כדרמי בר יחזקאל - כרך עליה חוט או משיחה: ומשני לפי שאינן בני תורה - ומקילי טפי: עירבובא - כלאים: וקי"ל - בברכות בפרק כיצד גבי ערלה וה"ה לכלאים שאף היא מצוה התלויה בארץ ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ: יהיב פרוטה לתינוק נכרי - קסבר בחוץ לארץ שרי ומיהו כל כמה דאפשר משני שלא ילמדו להקל:

ולישלח להו כר"ט - הא לא פריך לישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דשמא הם לא שאלו כשותא בכרמא מהו אלא היכא שעשה כדין איסור כלאים ג' מינים כאחד ועוד שמא לא ס"ל כר' יאשיה ואע"ג דקי"ל כר' יאשיה בספ"ק דקדושין (דף לט.) א"ל לא צהריתו [לא] קי"ל כר' יאשיה ואמר נמי בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כב.) נהוג עלמא כתלת סבי כר' אילעי בראשית הגז כרבי יאשיה בכלאים כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה מיהו י"ל שלא היו סבורין כן דהא קאמר נמי נהוג כרבי יהודה בדברי תורה ואפ"ה פליגי עליה אמוראי טובא בשמעתא דהתם וקאמר נמי כרבי אילעי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ ואפ"ה אמרינן בחולין בשילהי פ' הזרוע (חולין דף קלב.) אמר רב חסדא האי טבחא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דה' אלהי ישראל ואמר נמי דרבא קניס אטמא ואפילו רב נחמן גופיה דאמר נהוג עלמא כתלת סבי אמר התם דקניס גלימא וא"ת נהי דלא ס"ל כר' יאשיה מ"מ לישלח להו כרבי יאשיה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וי"ל דלא שייך למימר הכי אלא במין של איסור דהמתירו חושבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל בדבר שאינו תלוי אלא בזריעה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בהא לא אמר הלכה כמותו בחו"ל. מ"ר: רב עמרם חסידא מנגיד עלה רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לנכרי כו' - קשיא לי אמאי הא אמרינן לעיל דהלכה כר"ט דמיקל בחו"ל וצריך לומר דבמקומם לא היו בני תורה: וליתן ליה לתינוק ישראל - אומר רבי שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא בר יעקב והיינו הא דאמר בעירובין בשילהי בכל מערבין (עירובין דף מ: ושם) גבי ברכת זמן על הכוס ביוה"כ דמפרש התם דלא אפשר דהיכי ליעביד כו' ליתביה לתינוק לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי למיסרך ולא מצינו במקום אחר דאית ליה לרב אחא האי סברא וי"מ דהוא ההוא דפ' בתרא דנדה (דף ס':) דאתקין ביממא דתמניא משום גנבי ולא חיישינן לסרך בתה במקום צורך ולא נהירא דמאי שנא דנקיט טפי רב אחא בר יעקב מכל שאר אמוראי דהתם ועל ההיא דהתם אומר ר"ת שמותר ליתן לתינוק לשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביוה"כ ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה מנהג [בקבוע] ולא דמי לכוס דיוה"כ דאי הוו יהבי ליה אתי למיסרך אף כשיהיה גדול כיון שעושין מנהג לשתות בכל שנה ושנה ביוה"כ: