שבתיט:
טוען את הדף…
לֹא יִגְמוֹר. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא. דִּתְנַן: חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִיסְּקָן בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן — אָסוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר. וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר? אָמַר לָךְ, הָתָם הוּא דְּמֵעִיקָּרָא אוֹכֶל וּלְבַסּוֹף אוֹכֶל, הָכָא מֵעִיקָּרָא אוֹכֶל וְהַשְׁתָּא מַשְׁקֶה. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ: הָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דַּאֲפִילּוּ זֵיתִים וַעֲנָבִים נָמֵי שָׁרֵי. דְּהָא כִּי אֲתָא רַב הוֹשַׁעְיָא מִנְּהַרְדְּעָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁרִיסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן — אֲסוּרִין. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּירִין. וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בָּרָיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא? אָמַר לָךְ: לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רָבָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְחוּסָּרִין דִּיכָה — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי בִּמְחוּסָּרִין שְׁחִיקָה. וְהָנֵי נָמֵי כִּמְחוּסָּרִין דִּיכָה דָּמוּ. הוֹרָה רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. שֶׁמֶן שֶׁל בַּדָּדִין וּמַחְצָלוֹת שֶׁל בַּדָּדִין — רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. הָנֵי כְּרָכֵי דְזוּזֵי — רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. אָמַר רַב נַחְמָן: עֵז לַחֲלָבָהּ, וְרָחֵל לְגִיזָּתָהּ, וְתַרְנְגוֹלֶת לְבֵיצָתָהּ, וְתוֹרֵי דְרִידְיָא, וְתַמְרֵי דְעִיסְקָא — רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר. וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. הַהוּא תַּלְמִידָא דְּאוֹרִי בְּחַרְתָּא דְאַרְגֵּיז כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שַׁמְתֵּיהּ רַב הַמְנוּנָא. וְהָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לַן? בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הֲוָה לָא אִיבְּעַי לֵיהּ לְמִיעְבַּד הָכִי. הָנֵי תְּרֵי תַלְמִידֵי, חַד מַצִּיל בְּחַד מָנָא, וְחַד מַצִּיל בְּאַרְבַּע וַחֲמֵשׁ מָאנֵי — וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּה בַּר זַבְדָּא וְרַב הוּנָא. מַתְנִי׳ אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְרוֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ. מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד.לא יגמור - אסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך: ור' אלעזר אומר - הוא ר' אלעזר בן פדת דהוא אמורא: ר' אלעזר היא - הוא ר' אלעזר בן שמוע סתם ר' אלעזר של משנה וברייתא: חלות דבש - שהכוורת רודה ועשויין כמין חלות של שעוה והדבש בתוכן: שריסקן - כותתן: אסורין - לאותו שבת באכילה: דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכלא הוא הלכך ליכא למיגזר ביה שמא יסחוט משתחשך דלא שייכא ביה סחיטה: הכא - זיתים וענבים דמתני' דמעיקרא אוכלא והשתא משקה איכא למיגזר שמא יסחוט משתחשך דהא ודאי סחיטה היא: ור' יוסי בר' חנינא - הך ברייתא דקתני דפליג ר' אלעזר אף בזיתים ובענבים לא הוה שמיע ליה ומההיא דחלות דבש שהיא משנה בפרק חבית שנשברה לא הוי מצי לדמויה למתני' משום פירכא דלעיל: במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי - דאסירי דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת: שחיקה - יותר מדיכה לשון או דכו במדוכה (במדבר י״א:ח׳) ורבותי גורסין כי פליגי במחוסרין סחיטה שנידוכו יפה ואין טעינתן גומרת אלא סחיטה ולמאן דגריס שחיק' טעינתן שוחקתן והני דמתני' מחוסרין דיכה הן וטעינתן היא דיכתן היא שוחקתן היא סוחטתן ובהא ר' ישמעאל מודה דאסור: שמן של בדדין - איידי דאיירי בבית הבד נקט ליה שמן המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה והוא ניתן לבדדין וכן מחצלות של בדדין שמכסין בהן את הזיתים: רב אסר - לטלטולי משום מוקצה דרב סבר כר' יהודה במוקצה ושמואל סבר כר"ש דלית ליה מוקצה והכי אמרינן במי שהחשיך: כרכי דזוזי - זוג של מחצלות שמכסים בהן את פרגמטיא של ספינה וזוזי לשון זוג לפי שהן שתים ועשויות כאהל ובתשובות הגאונים מצאתי כרכי דזיווי ומפרש שהוא לשון ספינה בלשון ארמי: עז - העומדת לחלבה: וכן רחל - העומדת לגיזתה: ותורא דרידיא - העומד לחרישה: ותמרי דעיסקא - העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר: פלוגתא דר' יהודה כו' - דלר' יהודה דאית ליה מוקצה בפרק אחרון (דף קנו:) אסור לשוחטן ביום טוב אלא אם כן הזמינן מבעוד יום ולר' שמעון שרו: חרתא - שם מקום: דארגיז - אדם אחד היה אמגושי שבנה לאותה העיר ורב המנונא דר בה ועדיין מערת קבורתו קיימת שם כך מצאתי בתשובה: והא כר' שמעון סבירא לן - השתא כדלקמן ואמאי שמתיה: חד מציל - אוכלין ומשקין מפני הדליקה הרבה לחצר המעורבת: בחד מנא - כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואע"ג שיש בו מאה סעודות: וחד מציל בארבע וחמש מאני - אלא שמקפלן כולן לתוך כלי גדול ונושאן בפעם אחת: וקא מיפלגי כו' - בפרק כל כתבי הקדש: מתני' חררה - עוגת רצפים (מלכים א י״ט:ו׳) פוגאר"ה בלע"ז: יקרמו - כמו קרום קרושטי"ן בלע"ז: התחתון - מפרש בגמרא: משלשלין את הפסח כו' - והוא נצלה והולך משתחשך ואע"ג דבעלמא אין צולין כדאמרן הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים: ומאחיזין את האור - מעט מעט בעצים של מדורת בית המוקד שהיתה בעזרה והיא מתבערת והולכת משתחשך ולא חיישינן שמא יהו כהנים צריכין להבעירה משתחשך כדמפרש בגמרא: בית המוקד - לשכה גדולה היא שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת תמיד מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה כדאמרי' בזבחים (פ"ב דף כד.) הואיל ורצפה מקודשת דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקודשין דכתיב וימשחם ויקדש אותם מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה:שמן של בדדין - פ"ה המשתייר בזוית בית הבד וקשה לר"י דמה לו להזכיר כאן דין מוקצה ועוד דלמה יהיה השמן מוקצה ותירץ ר"י דקאי אדלעיל דקאמר דאם טען בית הבד מבעוד יום והשמן זב והולכת כל השבת רב אסר אותו שמן משום מוקצה דהוי נולד גמור דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות לאכילה אע"ג דע"מ כן הניחו וסמך על זה שיזוב כל השבת כיון דאין משקין בעולם האי סמיכה לאו מידי הוא והוי נולד גמור ולא דמי לקדרה חייתא דשרי אע"ג דבין השמשות לא חזי לאכילה דהתם כיון דהבשר בעולם מהני דע"מ כן מניחה וכן מעיינות הנובעות כבר הם בעולם וכן צואת קטן שהיה כבר במעיו מהני בהן סמיכה ולא דמי לזיתים וענבים שריסקן מבעוד יום וכן השום והבוסר. שריסקן מבערב דהתם חזו מבערב לאכילה אבל הכא דלא חזו בין השמשות לאכילה והמשקה אינו בעולם הרי נולד גמור ואסור לרב וא"ת בפ"ב לקמן (דף כמ.) דאמר רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה לא בארמייתא וקבלה והשתא היכי המ"ל דהוי פרסייתא והא רב אסר נולד הכא ויש לומר דה"פ מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה משום דלא חשיבא ליה רב נולד כיון דמעיקרא גרעין והשתא גרעין אבל הכא שמן הבלוע בזיתים כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור ולא הוי משקה: ושמואל שרי - תימה דבס"פ נוטל (לקמ ן קמג.) אמרי' דשמואל הוה מטלטל גרעיני פרסייתא אגב ריפתא פי' בשולות כל צרכן שאין נשאר מן האוכל עליהם כלל וכיון דשרי נולד כר"ש בלא ריפתא נמי לישתרי ותירץ ר"ת דשמואל מחמיר על עצמו היה לפי שהיה אדם חשוב וכן מוכח סוגיא התם דאמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא: הני כרכי דזוזי רב אסר - לטלטל משום מוקצה תימה דבפ' מפנין (לקמן שבת דף קכח.) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה ובמוקצה לטלטל סבר לה כר"ש והכא אוסר לטלטל לכרכי דזוזי ומפרש ר"ת דכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס כגון בגדים ומחצלות שמכסין בהם דגים ושאר דברים המלכלכין אותם והתם דקאמר רב דבמוקצה לטלטל סבר לה כר"ש במוקצה שמקצה האדם מדעתו לעיסקא לאוצר שאין בו מיאוס והא דאמר בפרק בתרא (דף קנו:) דאף רב ס"ל כר' יהודה מדכרכי דזוזי דרב אסר מפרש ר"ת דנבילה המתנבלת בשבת מוקצה מחמת איסור הוא דאף לכלבים אינו ראוי מחיים ומוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס והא דאמר בפ"ק דחולין (דף יד:) בשמעתא ונסבין חבריא למימר מתני' ר' יהודה היא אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה דיחוי בעלמא הוא ולפי המסקנא נאמר דמוקצה מחמת איסור טפי חמור תדע דהא קאמר התם אימור דשמעת ליה לר' מאיר במבשל דראוי לכוס שוחט דאינו ראוי לכוס מי שמעת ליה משמע דאית ליה לר' מאיר מוקצה מחמת איסור ובפרק כירה משמע דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס גבי מטלטלים נר חדש אבל לא ישן ר' מאיר אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת: וחד מציל בארבע וחמש מאני - פי' בקונטרס ומקפלן כולן בתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ואין נראה לר"ת דבפ' כל כתבי (לקמן שבת דף קכ.) לא פליגי אמוראי בהא דבעיא היא ופשיט דכבא להציל דמי ושרי לכ"ע ומפרש ר"ת דחד מציל בחד מנא אפי' מאה סעודות אבל בארבע וחמש מאני כגון להציל ולחזור ולהציל אפי' באותו חצר לא וחד מציל בד' וה' מאני לאותו חצר ובהא פליגי התם רבה בר זבדא ורב הונא: