טוען את הדף…
אֲבָל הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אֵיזוֹ הִיא בְּתוּלָה — כֹּל שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּשׂוּאָה. מְעוּבֶּרֶת — מִשֶּׁיִּוָּדַע עוּבָּרָהּ. מְנִיקָה — עַד שֶׁתִּגְמוֹל אֶת בְּנָהּ. נָתְנָה בְּנָהּ לִמְנִיקָה, גְּמָלַתּוּ, אוֹ מֵת — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. אֵיזוֹהִי זְקֵנָה — כֹּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת סָמוּךְ לְזִקְנָתָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל אִשָּׁה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת — דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְעוּבֶּרֶת וּמְנִיקָה שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת — דַּיָּין שְׁעָתָן. וּבַמָּה אָמַר ״דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ״ — בִּרְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה, אֲבָל בַּשְּׁנִיָּה מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, וְאִם רָאֲתָה הָרִאשׁוֹנָה מֵאוֹנֶס — אַף הַשְּׁנִיָּה דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. גְּמָ' תַּנְיָא: אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי; אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא אַחַת, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה. אֵין אוֹמְרִים לְמִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ ״יָבֹא וְיָעִיד״, אֶלָּא לְמִי שֶׁרָאָהוּ. כׇּל יָמָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ עוֹשִׂין כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֶחְזִיר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ. כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּחַיָּיו מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שַׁמּוּתִי הוּא, וְסָבַר: אִי עָבְדִינַן כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, עָבְדִינַן כְּוָותֵיהּ בְּאַחְרָנְיָיתָא. וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לָא מָצֵינַן מָחֵינַן בְּהוּ. לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (דְּמָצִינוּ) [דְּמָצֵינַן] מָחֵינַן בְּהוּ, הֶחְזִיר אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּאַרְבַּע. חֲדָא: דַּאֲמַרַן. וְאִידָּךְ: הַמְקַשָּׁה כַּמָּה תִּשְׁפֶּה וּתְהֵא זָבָה? מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. וְאִידָּךְ: הַזָּב וְהַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ עַצְמָן יוֹם רִאשׁוֹן וּמָצְאוּ טָהוֹר, יוֹם שְׁבִיעִי וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּשְׁאָר הַיָּמִים לֹא בָּדְקוּ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין לָהֶן אֶלָּא יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם שְׁבִיעִי בִּלְבָד. וְתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִדִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא מִדִּבְרֵי כוּלָּן, אֲבָל הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאִידַּךְ, דִּתְנַן: אֲחוֹרֵי כֵלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין וְאֵין פּוֹסְלִין אֶת הָאֳוכָלִין. מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין, וַאֲפִילּוּ דְּחוּלִּין, וְאֵין פּוֹסְלִין אֶת הָאֳוכָלִין, וַאֲפִילּוּ דִּתְרוּמָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין וּפוֹסְלִין אֶת הָאֳוכָלִין. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: קַל וָחוֹמֶר, וּמָה טְבוּל יוֹם שֶׁאֵין מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין, פּוֹסֵל אוֹכְלֵי תְרוּמָה, אֲחוֹרֵי כֵלִים שֶׁמְּטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין, אֵינוֹ דִּין שֶׁפּוֹסֵל אוֹכְלֵי תְרוּמָה? וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲחוֹרֵי כֵלִים דְּרַבָּנַן, וּטְבוּל יוֹם דְּאוֹרָיְיתָא, וְרַבָּנַן מִדְּאוֹרָיְיתָא לָא עָבְדִינַן קַל וָחוֹמֶר, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אֵין אוֹכֶל מְטַמֵּא כְּלִי, וְאֵין מַשְׁקֶה מְטַמֵּא כְּלִי. וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר גְּזֵרָה, מִשּׁוּם מַשְׁקִין דְּזָב וְזָבָה, מַשְׁקִין דַּעֲלוּלִין לְקַבֵּל טוּמְאָה — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, אֳוכָלִין דְּאֵין עֲלוּלִין לְקַבֵּל טוּמְאָה — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. וּמַאי שְׁנָא אֲחוֹרֵי כֵלִים דְּנָקֵט? מִשּׁוּם דְּקִילִּי, דִּתְנַן: כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵאֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין — אֲחוֹרָיו טָמֵא, תּוֹכוֹ, אׇזְנוֹ, אוֹגְנוֹ, יָדָיו — טְהוֹרִין. נִטְמָא תּוֹכוֹ — כּוּלּוֹ טָמֵא. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן שְׁמוּאֵל? בְּכוּלְּהוּ תְּנַן הִלְכְתָא! וְכִי תֵימָא, אֲחוֹרֵי כֵלִים קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא תְּנַן, וְלֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּאֲחוֹרֵי כֵלִים! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן, שֶׁאֵין לְמֵדִין הֲלָכָה מִפִּי תַלְמוּד. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:מתני' וחכ"א דיה שעתה - עד כ"ד חדש שהוא זמן הנקת התינוק. ובגמרא מפרש טעמא: שעברו עליה - שלא ראתה: שלש עונות - מפרש לה בגמרא: סמוך לזקנתה - מפרש בגמרא: כל אשה - וה"ה ילדה: מעוברת ומניקה כו' - אבל לא עברו עליה לא ופליג אדרבי אליעזר ואת"ק דאמר לעיל מעוברת דיה שעתה משיודע העובר ומניקה משנולד: בראייה ראשונה - שראתה הבתולה או המעוברת או הזקנה לאחר שלש עונות: אבל בשנייה מטמאה מעת לעת - שהרי חזרה לקדמותה להיות דמים מצויים בה: גמ' אין אומרים למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד - שראה: שמותי - לשון שמתא שהרי ברכוהו כדאמרינן בהזהב (ב"מ דף נט:) הלכך לא עבדינן כוותיה באחרנייתא: דמצינן מחינן בהו - אי עבדי כוותיה באחרנייתא: המקשה - מחמת ולד בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה וקשתה שלשה ימים רצופין ובכל יום ראתה דם וקי"ל דאינה זבה מחמת שלשה ימי קישוי ליטען שבעה נקיים וקרבן דכתיב כי יזוב זוב דמה ודרשינן בבנות כותים דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם שפתה מן הצער שעמדה בלא צער לאחר השלשה ימים וילדה נתגלה הדבר למפרע שלא בא הדם מחמת הולד והרי היא יולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים לבד ימי טומאת לידה וצריכה שני קרבנות אחד לזוב ואחד ללידה: וכמה תשפה - תעמוד ותנוח מצערה לאחר השלשה של קושי ותהא זבה למפרע מחמת הקושי: מעת לעת - אם שפתה מחצות היום זה עד כעת מחר איכא למימר דלאו משום ולד הוה וקרינן ביה כי יזוב זוב דמה ופליג ר' יהושע עליה בפרק בנות כותים: שבדקו עצמן - כשפסקו מזובן הוצרכו לספור שבעה נקיים בלא ראייה כדכתיב וספר לו וגו' ובדקו עצמן ראשון ושביעי ושאר חמשה ימים שבינתיים לא בדקו: בחזקת טהרה - הואיל ותחלתו וסופו בטהרה וטובל לערב של שביעי: אלא ראשון ושביעי - וצריכין למנות עוד חמשה ימים דחוששים שמא ראו בינתיים ומיהו אי הוה ידעה בודאי שראתה בינתיים סתרה לנקיות הראשון דרחמנא אמר (ויקרא טו) ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בינתיים אבל השתא חששא היא ומונה לסירוגין: אלא יום שביעי בלבד - דשמא ראתה ימים שבינתיים וסתרה את טהרת יום הראשון דכולהו נקיים בעינן דכתיב ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בינתיים: מדברי ר' יהושע - שר"א השוה מדותיו דקסבר כיון דתחלתן וסופן בטהרה מחזקינן נמי לאמצעיים בטהרה אבל רבי יהושע כיון דאמצעיים חייש לטומאה נסתרה טהרת יום ראשון: אחורי כלים - דאמרינן לקמן אחורים טמאין ותוכו טהור דטומאת משקין לטמא כלים דרבנן והכי הוא דגזור שלא יטמא תוכו בנגיעת אחוריו וטעמא מפרש בבכורות עבדו רבנן היכרא בהך טומאה דלידעו אינשי דמדרבנן היא ולא נשרוף עליה תרומה וקדשים: שנטמאו במשקין - ומשקין בשרץ והוו ראשונים ולא מטמו כלים מדאורייתא אלא אב הטומאה ורבנן הוא דגזור: מטמאין את המשקין - מדרבנן דכיון דעלולין לקבל טומאה מיטמו בכל דהו להיות ראשונים ויפסלו את השני בחולין: ואין פוסלין את האוכלין - רבותא קתני דאפילו מפסל לא פסלי כדמפרש טעמא ואזיל: טבול יום שני הוא ואינו מטמא משקה חולין דקי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחלה חוץ מטבול יום וטעמא מפרש בפ"ק דשבת (דף יד:): אחורי כלים - בטומאת משקין דרבנן דכלי אינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא מאב הטומאה בפ"ק דפסחים (דף יח.): וטבול יום - לפסול אוכלי תרומה דאורייתא כדקיימא לן טבל ועלה אוכל במעשר כו' ומקרא נפקא לן ביבמות (דף עד:) ואפילו בנגיעה: משום משקה זב וזבה - רוקו ומימי רגליו שהן אבות הטומאה כדכתיב (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב וגו': ומ"ש אחורי כלים דנקט - לינקוט תוכי כלים וכגון דנגעו משקין טמאין לתוכו והוו נמי דרבנן: משום דקילי - אבל תוכי כלים כיון דאחמירו בהו רבנן כדקתני נטמא תוכו כולו טמא מודה רבי אליעזר שפוסלין את האוכלין: הא קמ"ל - מדאיצטריך למימר להו הלכה שמע מינה דאין למידין הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני אין למידין מהן שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהיא והיא היתה נקרא משנה וברייתא והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר כדאמר (שבת דף סג.) ליגמר איניש והדר ליסבר ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים ומשנה ששנויה בה פסק הלכה מסברת תלמוד שלהן נישנית ואין למידין הימנה:שמותי הוא. פירש"י שברכוהו וקשה דמסתמא לא היה מזכיר לשון שמתא ובמעשה גופיה דפרק הזהב (ב"מ דף נט:) אינו מזכיר אלא לשון ברכה ופירש ר"ת ורשב"ם דשמותי הוא היינו דהוה מתלמידי שמאי וכן איתא בירושלמי פרק קמא דתרומות דתנן סאה של תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה של תרומה טהורה ב"ש אוסרין ובית הלל מתירין לאחר שהודו א"ר אליעזר תירום ותשרף מי הודה למי וקאמר ב"ש לב"ה א"ר אסי מתניתין אמרה כן לאחר שהודו אמר ר' אליעזר יתרום ותרום ותשרף ורבי אליעזר לאו שמותי הוה בתמיה וכן מפרש באלפא ביתא דרבי מכיר: [הקשה הר' ראבי"ה דבאלו מגלחין (דף טו.) איבעיא לן מנודה מהו בתפילין תיקו ור' אליעזר היה מניח תפילין כדאמר בסוף פ' ד' מיתות (סנהדרין דף סח.) ואין לומר דלא חש לנידוי דהא חלץ מנעליו. פסק. גי':] רבי אליעזר אומר הרי היא בחזקת טהרה. מכאן משמע אשה שספרה ז' נקיים ובדקה יום ראשון ויום ז' ומצאה טהורה דחשיב ספירה רק שבדקה עצמה יום שפסקה בו לערב והפסיקה בטהרה ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא ומיהו לכתחלה [לא מועיל] וצריכה לבדוק בכל יום: משום דקילי. אבל תוך כלי פוסל אוכלין דתרומה משום דהוי מי"ח דבר (שבת יג:) האוכלין והכלים שנטמאו במשקין: