נדהז.
טוען את הדף…
וְחַלָּתָהּ תְּלוּיָה, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. בְּאֵיזֶה סָפֵק אָמְרוּ? בִּסְפֵק חַלָּה. מַאי סְפֵק חַלָּה? אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: שֶׁלֹּא תֹּאמַר בְּהוֹכָחוֹת שָׁנִינוּ כְּמוֹ שְׁנֵי שְׁבִילִין, דְּהָתָם חוּלִּין גְּרֵידָא נָמֵי מְטַמּוּ. אֶלָּא בְּנִשְׁעָן, דִּתְנַן: זָב וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ פּוֹרְקִין מִן הַחֲמוֹר אוֹ טוֹעֲנִין, בִּזְמַן שֶׁמַּשָּׂאָן כָּבֵד — טָמֵא, מַשָּׂאָן קַל — טָהוֹר, וְכוּלָּן טְהוֹרִין לִבְנֵי הַכְּנֶסֶת, וּטְמֵאִין לִתְרוּמָה. וְחוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה כְּחַלָּה דָּמוּ? וְהָתַנְיָא: אִשָּׁה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, לָשָׁה אֶת הָעִיסָּה, וְקוֹצָה הֵימֶנָּה חַלָּתָהּ, וּמַנִּיחָתָהּ בִּכְפִישָׁה אוֹ בְּאַנְחוּתָא, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרָא לָהּ שֵׁם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי, וּשְׁלִישִׁי טָהוֹר בְּחוּלִּין, וְאִי אָמְרַתְּ ״חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה כְּחַלָּה דָּמוּ״, הָא טַמֵּיתִנְהוּ! אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל שֶׁוַּדַּאי מְטַמֵּא חוּלִּין — גָּזְרוּ עַל סְפֵקוֹ מִשּׁוּם חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה, וְהַאי טְבוּל יוֹם, כֵּיוָן דְּלֹא מְטַמֵּא וַדַּאי חוּלִּין — לֹא גָּזְרוּ עָלָיו מִשּׁוּם חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה. וְהָא מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה, דְּוַדַּאי מְטַמֵּא חוּלִּין — וְלֹא גָּזְרוּ עַל סְפֵקָהּ מִשּׁוּם חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה! דְּאָמַר מָר: קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ, וְלֹא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה! הָתָם לָא פְּתִיכָא בְּהוּ תְּרוּמָה, הָכָא פְּתִיכָא בְּהוּ תְּרוּמָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הַנַּח מֵעֵת לְעֵת — דְּרַבָּנַן. מַתְנִי' רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבַּע נָשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן — בְּתוּלָה, מְעוּבֶּרֶת, מְנִיקָה, וּזְקֵינָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא בְּתוּלָה.וחלתה תלויה - כשעשאה בטהרה משום ספק הנולד לה ראשון: באיזה ספק אמרו - כלומר באיזה ספק הוצרכו לומר חלתה תלויה: בספק חלה - בספק טומאה הנוהגת בחלה ואינה נוהגת בחולין כגון נשען כדמפרש בסמוך דטהור לבני הכנסת ואסור לתרומה ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דלא נהגא בחולין גרידא הכא כיון דטבולין לחלה נהגא בהן: מאי ספק חלה - כלומר מאי קאמר: שלא תאמר בהוכחות שנינו - בספק טומאה מוכחת: כגון שני שבילין - אחד טמא ואחד טהור ספק הלך בטמא ספק הלך בטהור והא ספקא היא דמהניא בחולין הטבולין לחלה אבל טומאה שאינה מוכחת לא דהא לא איצטריך לאשמועינן דאפילו לחולין גרידא נמי מהני לאוכל חולין בטהרה הלכך מהניא נמי הכא: אלא אפילו בנשען - דהוי ספק טומאה שאינה מוכחת הואיל ותנן לקמן דמהניא לתרומה מהניא נמי לחולין הטבולין לחלה: פורקין - משאוי: טמא - דשמא מתוך כובד המשא נשען זה על הטהור ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו וכתיב במרכב הזב (ויקרא ט״ו:י׳) והנושא אותם וכ"ש זב בעצמו: וכולן - אפי' משא כבד: טהורין לבני הכנסת - אוכלין חוליהן בטהרה שאין זה היסט גמור וכל שכן שספק הוא: וטמאין לתרומה - מדרבנן ואפי' בספק: וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו - דמהני בהו ספק נשען כחלה גמורה: וקוצה לה חלה - שכל זמן שלא קראה שם עליה הרי היא כחולין וטבול יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין וכשהיא קוצה לא תקרא לה שם אלא מניחתה לחלה בכפישה או באנחותא הם כלים שאין להם בית קיבול כגון נסרים ואין מקבלין טומאה. ואצרכוה רבנן הני משום היכרא שלא תגע בה שוב מאחר שקראה לה שם ודכוותה אמר בסוף פ' הניזקין (גיטין סב.) ובתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחין שמנסרין הנגרים ומשפין הלווחין: ומקפת - מקרבתה לכלי אצל העיסה וקוראה לה שם שמצוה לתרום מן המוקף. מוקף סמוך כמו מקיפין שתי חביות במס' ביצה (דף לב:) וכמו אין מקיפין בבועי (חולין מו:) שמקיפין זו לזו לראות אם דומים הם בנקביהן: שודאי מטמא חולין - כמו משא הזב: דודאי - נדה ממש: ספקה - מעת לעת: ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה - וקס"ד הוא הדין לחולין הטבולין לחלה דהם נמי נעשין בטהרת חלה המעורבת בהן:
ומשנינן חולין הטבולין לחלה חמירי מחולין שנעשו על טהרת תרומה דהכא עריבא בהו חלה אבל התם נטירותא יתירתא קביל עליה: פתיכא - מעורבת:שלא תאמר בהוכחות שנינו. פירש"י כגון שני שבילים ספק הלך בטהור ולדבריו צריך לומר שבאו לשאול בבת אחת דאי בזה אחר זה טהורין ונראה לפרש כי ההיא דתניא בתוספתא דטהרות (פ"ו) ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מוכיחים פירוש מוכיחים לטומאה דאיזה מהם נטהר ומשום לישנא דמוכיחים קאמר הכא בהוכחות שנינו: וכולן טהורים לבני הכנסת. פרש"י דקאי אמשאן כבד ואין נראה דבמשאן כבד נראה דטמא אף לחולין דאי אפשר שלא יסוט זה את זה אלא אמשאן קל קאי וכן משמע במס' זבין (פ"ג מ"ב) דקתני התם משאן קל טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה והא דקתני הכא כולן טהורין לבני הכנסת אכל ענינא דטהרה דהתם קאי וא"ת דהכא קרי ליה בני הכנסת לחברים האוכלין חולין בטהרה ובפרק פסולי המוקדשין (בכורות לו:) גבי מומי בכור קאמר דהתרתם על פי ג' בני הכנסת והתם אפילו ג' הדיוטות כשרים וי"ל דהכא נמי מזכיר בני הכנסת לגריעותא כלומר שאינם אוכלין תרומה: ומקפת וקורא לה שם. הכא משמע דאפילו בשעת קריאת שם צריך הקפה וקשה דאמר בסוטה פרק כשם (דף ל.) רבי אליעזר אומר חלה ניטלת מן המוקף מן הטהור על הטמא כיצד ב' עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל שיעור חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה מעיסה טהורה באמצע בין שיעור חלה לעיסה טמאה כדי ליטול מן המוקף והתניא כביצה ומשני הך ברייתא סברה חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ולהכי לא אתי כביצה דהוי שני ומטמא לשיעור חלה והשתא מ"מ קשה כשיקרא לה שם חלה יהיה שלישי אלא משמע דבשעת קריאת שם ירחיק מעט שיעור חלה שלא יגע בכביצה וחשיב שפיר מוקף כיון דלפני קריאת שם היתה מחוברת וי"ל דהתם מיירי כשיש הרבה מעיסה טהורה ולא שיעור חלה גרידא כדקתני ב' עיסות אחת טהורה ואחת טמאה ורוצה להפריש קצת מן הטהורה כדי לתקן עצמה ואף הטמאה הלכך כיון דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו לאו האי ביצה דהוא שני מטמא העיסה הטהורה וכי יפריש ממנה חלה ויקיף לה אין בכך כלום [ועי"ל דאפילו [בלא] מוקף אפשר שיועיל צירוף סל ובפרק כשם דבעי ר' אליעזר נגיעה משום דמקפיד על נגיעותו משום טומאה אין מועיל צירוף כלי וכן משמע קצת בירושלמי דאמר במסכת חלה בפ"ב דבר שהוא מקפיד על [חברו] אין הבית מצטרף (נראה במקום בית גרסינן כלי) אינו מקפיד על תערובותו הכלי מצטרף עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותם כדבר שמקפיד על תערובתו. גי':] והא דפסקינן לקמן כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן לחלה ולא בעי נגיעה היינו להתחייב בחלה אם לש פחות מכשיעור דהכי תנא במסכת חלה (פ"ב מ"ד) העושה עיסתו קביים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן וכן משמע באלו עוברין (פסחים מח:) והשתא אתי שפיר דר"א גופיה מצריך נגיעה בשעת קריאת שם בפרק כשם (סוטה דף ל.) ונכון בפסח להגיע כל המצות (בסל) כשמפרישין אחת על כולן דאין הסל מצרפן לכך ואע"ג דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ט.) ובבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף כז.) אמרינן תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש אע"ג דאין מוקף למה שאכל כבר היינו בעיסה שנילושה יחד והיתה כבר מחוברת הקילו בתרומת חוצה לארץ וצ"ע אי חשוב מוקף בנגיעה גרידא בלא צירוף הכלי או בלא נשיכה דנותן פחות מכביצה באמצע מצינן למימר דהיינו נשיכה: והאי טבול יום כיון דודאי לא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין. ותימה דהכא משמע דאין שני פוסל בחולין הטבולין לחלה ובברייתא נמי קתני ובשלישי טהור בחולין משמע דכ"ש דאין שני פוסל בחולין שנעשו על טהרת תרומה כדאמר בסמוך דמשמע דקילי מחולין הטבולין לחלה ובפרק שני דחולין (דף לג:) אמרינן דשלישי נוהג בחולין שנעשו על טהרת תרומה ובפרק כשם (סוטה דף ל.) שהבאתי לעיל מוכח דשני עושה שלישי בחולין הטבולין לחלה למ"ד כחלה דמו וי"ל דטבול יום קיל טפי דאין צריך רק הערב שמש והא דתניא בברייתא דשלישי טהור בחולין היינו שלישי דטבול יום אי נמי ה"פ כיון דשלישי טהור בחולין דעלמא לא גזרו חכמים בחולין הטבולין לחלה ליטמא מטבול יום ולכך פריך מיניה טפי אנשען ולא פריך מיניה אכל שלישי דנוהג בחולין הטבולין לחלה משום דנשען נמי טומאה קלישא הוא ומטמא אפילו משא קל כדפרישית לעיל: הנח מעת לעת דרבנן. אע"ג דנשען נמי דרבנן טומאת מעת לעת קיל טפי שאין שום ספק טומאה בשעה שעוסקת בטהרות: