Niddah 33a · Talmud

אִילֵּימָא תַּחְתָּיו דְּזָב — מִ״וְּאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ״ נָפְקָא! אֶלָּא: הַנּוֹגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה הַזָּב תַּחְתָּיו, וּמַאי נִיהוּ — עֶלְיוֹן שֶׁל זָב. ״וְהַנּוֹשֵׂא״ נָמֵי יִטְמָא, וּמַאי נִיהוּ — נִישָּׂא. מַאי טַעְמָא? ״וְהַנִּשָּׂא״ כְּתִיב. נִתְּקוֹ הַכָּתוּב מִטּוּמְאָה חֲמוּרָה, וֶהֱבִיאוֹ לִידֵי טוּמְאָה קַלָּה, לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין. אֵימַר נִתְּקוֹ הַכָּתוּב מִטּוּמְאָה חֲמוּרָה, דְּלֹא מְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, אֲבָל אָדָם אוֹ בְּגָדִים לִיטַמֵּא? אָמַר קְרָא ״יִטְמָא״, טוּמְאָה קַלָּה מַשְׁמַע. וְתַחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״, יָכוֹל יַעֲלֶה לְרַגְלָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים״. וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״? שֶׁיָּכוֹל לֹא יְטַמֵּא אָדָם וּכְלִי חֶרֶס, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״ — מָה הִיא מְטַמְּאָה אָדָם וּכְלִי חֶרֶס, אַף הוּא מְטַמֵּא אָדָם וּכְלִי חֶרֶס. אִי מָה הִיא עוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף הוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא״. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר וְגוֹ׳״ — נִתְּקוֹ הַכָּתוּב מִטּוּמְאָה חֲמוּרָה וֶהֱבִיאוֹ לִידֵי טוּמְאָה קַלָּה, לוֹמַר לְךָ שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין. פָּרֵיךְ רַב אַחַאי: אֵימָא נִתְּקוֹ הַכָּתוּב מִטּוּמְאָה חֲמוּרָה וֶהֱבִיאוֹ לְטוּמְאָה קַלָּה — דְּלָא לִיטַמֵּא אָדָם לְטַמּוֹיֵי בְּגָדִים, אֲבָל אָדָם וּבְגָדִים לִיטַמֵּא! אָמַר רַב אַסִּי: ״יִטְמָא״ — טוּמְאָה קַלָּה מַשְׁמַע. אֵימָא: ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״ — כָּלַל, ״וְכׇל הַמִּשְׁכָּב״ — פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! אָמַר אַבָּיֵי: ״יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים״ מַפְסֵיק הָעִנְיָן, הָוֵי כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה, וְכׇל כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם דָּנִין, ״וְכׇל״ — רִיבּוּיָא הוּא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יַעֲקֹב: אֵימָא כְּהִיא, מָה הִיא — לֹא חִלַּקְתָּ בָּהּ בֵּין מַגָּעָהּ לְמִשְׁכָּבָהּ, לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים לְחוּמְרָא, אַף הוּא — לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין מַגָּעוֹ לְמִשְׁכָּבוֹ, לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים לְקוּלָּא! אָמַר רָבָא: ״עָלָיו״ — לְהַטְעִינוֹ מַשְׁמַע. מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת וְכוּ׳. אַטּוּ כּוּלְּהוּ בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת נִינְהוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה: בִּנְשׂוּאוֹת שָׁנוּ. וְהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל דָּם וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֵן יוֹשְׁבוֹת עַל כׇּל דָּם וָדָם — תַּקָּנָה גְּדוֹלָה הִיא לָהֶן, אֶלָּא שֶׁרוֹאוֹת דָּם אָדוֹם וּמַשְׁלִימוֹת אוֹתוֹ לְדָם יָרוֹק. דָּבָר אַחֵר: יוֹם שֶׁפּוֹסֶקֶת בּוֹ — סוֹפַרְתּוֹ לְמִנְיַן שִׁבְעָה. מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: וְתִסְפְּרֶנּוּ, וַאֲנַן נָמֵי נִיסְפְּרֵיהּ, דְּקַיְימָא לַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ! אָמַר רָבָא: אִם כֵּן, שִׁכְבַת זֶרַע (דסתר) [דְּסָתְרָה] בְּזִיבָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? וְהָא מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ! אִי דַּחֲזַאי בְּפַלְגָא דְּיוֹמָא — הָכִי נָמֵי, הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? דַּחֲזַאי סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְלֵיקוּם וְלֵימָא לֵיהּ לִקְרָא, כִּי כְּתִיבָא — סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּתִיבָא? אִין, עַל כׇּרְחָךְ שִׁבְקֵיהּ לִקְרָא, דְּאִיהוּ דָּחֵיק וּמוֹקֵי אַנַּפְשֵׁיהּ. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: פּוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע, מַהוּ שֶׁתִּסְתּוֹר בְּזִיבָה? רוֹאָה הָיְתָה וְסוֹתֶרֶת,

אילימא תחתיו דזב - דהוא מדרס הזב: ומאי ניהו נישא - בגד הנישא על הזב. מאי טעמא והנושא והנישא כתיב לא ידענא מאי היא ונראה בעיני שהוא פי' משובש: נתקו הכתוב מטומאה חמורה - מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכבס בגדיו ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קמיירי אלא באוכלין ומשקין והנושא אותם נדרש בתורת כהנים לנושא משכבו ומושבו של זב: אימא - להכי אפסקינהו קרא דלא יטמא אדם לטמא בגדים שעליו להכי כתב יטמא דאדם לחודיה טמא או אם נגעו בגדים יהו בגדים טמאים ולא הוא: יעלה לרגלה - יעלה לסופה. כגון בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה: ז' ימים - ואפילו בא עליה בשביעי: מה היא מטמאה אדם - לטמא בגדים שעליו דאתי בקל וחומר ממשכבה אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו: וכלי חרס - בהיסט. ואע"ג דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו בהיסט זב וזבה מיטמא כדכתיב (ויקרא טו) (כל כלי) חרס אשר יגע בו הזב ואמרי' במכילתין איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו: שאין ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא - שהרי כבר נאמר ותהי נדתה עליו ובדידה כתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו: מטומאה חמורה - שלא יהיה משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו: אבל אדם ובגדים - או אדם אם תגע בו או בגדים אם תגע בהם: מידי אחרינא לא - כגון אדם וכלי חרס: וכל המשכב ריבויא הוא ולאו פרטא: אימא כהיא - בועלה כמותה דהא אקשינהו קרא: לחומרא - ששניהן מטמאין אדם לטמא בגדים: אף הוא לא תחלוק בין מגעו למשכבו - ולקולא ששניהם לא יטמאו דהא במשכבו פשיטא לן שנתקו הכתוב הלכך במגעו נמי שאם נגע באדם לא יטמאנו לטמא בגדים דהא כתיב ותהי נדתה עליו דהוקשו הוא והיא בהאי קרא: עליו - להחמיר משמע ולא להקל: אטו כולהו בועלי נדות נינהו - והא איכא פנויים: אם הן יושבות על כל דם ודם - שהן רואות בין טמא בין טהור יושבת עליו ז' ימי נדתה שהתחיל מנינה משנשתנה מראה דם ותמנה ז' ימים: תקנה גדולה היא להם - אבל אינן עושות כן אינן מונות אלא מראיה ראשונה כשאר נשים וזהו קלקולה שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק כגון ראתה ירוק תחלה סבורה היא שהיא טמאה ומונה ממנו ז' ימים וכשרואה בחמישי שלה דם אדום אינה משמרת אלא שני ימים להשלים ז' לראייתה הראשונה והיא צריכה למנות מראייה שניה: יום שפוסקת בו - כשהיא רואה ג' רצופים לאחר ז' ימי הנדה והויא זבה ופוסקת באמצע היום סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין שבעה נקיים ואנן ז' נקיים שלמים בעינן לזבה: א"כ - דלענין נקיים מקצת היום ככולו זב שפסק והתחיל לספור וראה קרי וקיי"ל דסותר אותו היום ותו לא בהמפלת בשמעתא קמייתא (לעיל נדה דף כב.) ואי מקצת היום ככולו מאי סותר הא איכא קצת היום לבא: אי דחזאי בפלגא דיומא כו' - קושיא היא. ומשני ולימא ליה לקרא כו' בתמיה: וקא מהדר לאוקמי אתקפתיה אין על כרחיך שבקיה לקרא כו' - דכיון דקיי"ל בכל דוכתי מקצת היום ככולו איהו דחיק ומוקים אנפשיה בסמוך לשקיעת החמה: פולטת - כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה מהו שתסתור מניינה הא דקי"ל דפולטת טמאה משום רואה היא וסתרה:

והנשא כתיב. חסר וי"ו. תימה דבמסורת הוא מלא מיהו מצינו שהמסורת הוא חולק על הש"ס במסכת שבת (דף נה:) גבי בני עלי מעבירם כתיב ובמקראות שלנו כתיב מעבירים מלא: מה היא מטמאה אדם וכלי חרס. משום דבהשותפין (ב"ב ט:) גבי נושא נבלה ומדרס אע"ג דמטמא שאר בגדים שעליו אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך נקטינהו הכא: כלל ופרט המרוחקין זה מזה. מפורש בפ' החובל (ב"ק פה.): תניא א"ר מאיר וכו'. לרבי יוחנן דאמר בפ' כל היד (לעיל נדה יט:) ירד ר"מ לשיטת עקביא בן מהללאל וטימא דם ירוק יפרש דם ירוק דהכא לאו ירוק ממש כי ההיא דלעיל אלא דיהה ממנו וכן לעקביא מטמאה כותית דם ירוק דיהה מדם ירוק שהוא טמא ולעיל פי' בע"א: סופרתו למנין ז'. וא"ת ודאמר בכיצד צולין [ובמס' נזיר] (דף טו:) מקצת היום ככולו וזבה גדולה אמר התם דמשכחת אליביה ברואה בין השמשות וכי ככותים סובר דהכי פריך לקמן (נדה דף סט.) לרב דאמר יום שפוסקת בו עולה למנין שבעה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה וי"ל דר' יוסי לית ליה מקצת היום ככולו אלא בסוף ספירה כמו שומרת יום אבל בתחלה כמו שאומרים כותים מודה דלא אמרינן ומה שקשה מפ"ק דר"ה (דף י.) נפרש בסוף מכילתין בע"ה: דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. אין האמת כן מדפריך בפ' בתרא (לקמן נדה דף סט.) ורב ככותאי אמרה לשמעתיה: רואה הויא וסתרה. אור"י דמשכחת בשמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראיית ג' ימים רצופין דקי"ל כרבנן בפ' ר' עקיבא (שבת פו:) דבעינן שש עונות שלמות א"נ אחר ראייה אחת ואחר תיקון רבי זירא דסופרת שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל דמסתמא צריך נמי נקיים מזרע דכעין דאורייתא תקון ומכאן אשה ששמשה וראתה מיד אין לה להתחיל לספור נקיים עד אחר יום ד' דבעינן ו' עונות שלמות וכן פסק ר"ח ואפילו רבא דפליג הכא ארמי בר חמא נראה דחזר בו מדלא השיבו וכולהו אמוראי סברי פרק יוצא דופן (לקמן נדה דף מב.) דרואה הויא וסתרה אף לר"ש וכ"ש לרבנן והא דקאמר רבא לקמן (נדה דף לז.) ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אביי אומר שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם משם אין להוכיח דרבא לא חזר בו דהתם איירי בטומאת לידה שטמאה ז' ועושה משכב ומושב כמו נדה ולכך קאמר שלא תהא מפסקת אבל קרי דלא סותר אלא יום א' לא מפסיק:

נדה לג.

Navigate the library