Niddah 22b · Talmud

אִם נִמּוֹחוּ טְמֵאָה. אִי הָכִי, בְּלֹא נִמּוֹחוּ נָמֵי? אָמַר רַבָּה: כִּי לֹא נִמּוֹחוּ — בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: שְׁנֵי מַעֲשִׂים הֶעֱלָה אַבָּא מִטִּבְעִין לְיַבְנֶה. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפּוֹת אֲדוּמּוֹת, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא, וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים, וַחֲכָמִים שָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ לָהֶם: אִשָּׁה זוֹ מַכָּה יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפּוֹת. תָּטִיל לַמַּיִם, אִם נִמּוֹחוּ — טְמֵאָה. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין שְׂעָרוֹת אֲדוּמּוֹת, וּבָאָה וְשָׁאֲלָה אֶת אַבָּא, וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים, וַחֲכָמִים לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ לָהֶם: שׁוּמָא יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין שְׂעָרוֹת אֲדוּמּוֹת. תָּטִיל לַמַּיִם, אִם נִמּוֹחוּ — טְמֵאָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּבְפוֹשְׁרִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: תָּטִיל לְמַיִם, וּבְפוֹשְׁרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְמַעַכְתּוֹ בְּרוֹק עַל גַּבֵּי הַצִּפּוֹרֶן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבִינָא: מָעוּךְ עַל יְדֵי הַדְּחָק אִיכָּא בֵינַיְיהוּ. הָתָם תְּנַן: כַּמָּה הִיא שְׁרִיָּיתָן בְּפוֹשְׁרִין? מֵעֵת לְעֵת. הָכָא מַאי? מִי בָּעֵינָא מֵעֵת לְעֵת, אוֹ לָא? שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה, דַּאֲקוֹשֵׁי — בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת, אֲבָל דַּם דְּרַכִּיךְ — לָא. אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים. וְלִיפְלוֹג נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבָּנַן הִיא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, עַד כַּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא גַּבֵּי חֲתִיכָה, דְּעָבֵיד דָּם דְּקָרֵישׁ וְהָוֵי חֲתִיכָה, אֲבָל בְּרִיָּה — לָא הָוֵי. וּלְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי, לִפְלוֹג נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא! מַאן דְּמַתְנֵי הָךְ לִישָּׁנָא, מַתְנֵי הָכִי: רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ, בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבָּנַן הִיא. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה [וְכוּ׳]. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ יְצִירָה כְּאָדָם. אֶלָּא מֵעַתָּה, הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת תַּנִּין, תְּהֵא אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, הוֹאִיל (ונאמר) [וְנֶאֶמְרָה] בּוֹ יְצִירָה כְּאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים״! אָמְרִי: דָּנִין יְצִירָה מִיצִירָה, וְאֵין דָּנִין בְּרִיאָה מִיצִירָה. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ — זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה! וְעוֹד, נִגְמַר בְּרִיאָה מִבְּרִיאָה, דִּכְתִיב ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״! אָמְרִי: ״וַיִּבְרָא״ לְגוּפֵיהּ, ״וַיִּיצֶר״ לְאַפְנוֹיֵי, וְדָנִין יְצִירָה מִיצִירָה. אַדְּרַבָּה: ״וַיִּיצֶר״ לְגוּפֵיהּ, ״וַיִּבְרָא״ לְאַפְנוֹיֵי, וְדָנִין בְּרִיאָה מִבְּרִיאָה! אֶלָּא: ״וַיִּיצֶר״ מוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, מוּפְנֶה גַּבֵּי אָדָם וּמוּפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה, ״וַיִּבְרָא״ גַּבֵּי אָדָם מוּפְנֶה, גַּבֵּי תַּנִּינִים אֵינוֹ מוּפְנֶה. מַאי מוּפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ״, וּכְתִיב ״וַיִּיצֶר [ה׳] אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה״, גַּבֵּי תַּנִּין נָמֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה, דִּכְתִיב ״וְאֵת כׇּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה״, וּכְתִיב ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים״! ״רֶמֶשׂ״ דִּכְתִיב הָתָם, דְּיַבָּשָׁה הוּא. וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ בֵּין מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד לְמוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין? נָפְקָא מִינַּהּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל גְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר — אֵין לְמֵדִין הֵימֶנָּה. מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל — לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין, לְרַבָּנַן — לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין. מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, דִּבְרֵי הַכֹּל — לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי אִיכָּא בֵּין מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד לְמוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין? נָפְקָא מִינַּהּ, דְּהֵיכָא דְּאִיכָּא מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד וּמוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין — שָׁבְקִינַן מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד

אם נמוחו טמאין - דדם הוא. אלמא אע"ג דכי חזיתיה יבש היה כעפר: בריה בפני עצמה - ולא דם: כי האי גוונא - מפלת כמין שערות וקליפות: מטבעין - שם העיר: קליפות - גלדי המכה: דרך שומא להיות בה שער: ובפושרין - דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדילמא אי היה בפושרין הוה נימוח: מאי בינייהו - מאי פלוגתייהו: ע"י הדחק - לת"ק אי נימוח מאליו הוא דהוי דם אבל נימוח על ידי מיעוך לאו דם הוא ולרבן שמעון אפילו נימוח ע"י מיעוך נמי דם הוא: כמה היא שרייתן - בפ' דם הנדה השרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהוא טמאין וכמה היא שרייתן כו': דאקושי - קשים: לא - בעינן מעת לעת אלא או יום או לילה ואם לא נמוחו טהורים: וליפלוג נמי ר' יהודה בהא - ונימא בין כך ובין כך טמאה דהא טעמא דר' יהודה אוקמינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם: במחלוקת שנויה - משנה זו שנויה במחלוקת דלאו סתמא ודברי הכל היא אלא ר' יהודה פליג: והוי חתיכה - דטעמא לאו משום פתיחת הקבר בלא דם הוא אלא בחתיכה עצמה סבירא ליה דהויא דם וכגון שהיא מארבעה מיני דמים: ולהך לישנא כו' - כדאמרן לעיל בשמעתין: יצירה - ויצר ה' אלהים (את חית השדה ואת) עוף וגו' וכתיב באדם וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ורבנן לית להו גזירה שוה: תנין - דג גדול. ואמאי תנן המפלת מין דגים טהורה: זו היא שיבה זו היא ביאה - כלומר ילפינן גזרה שוה משיבה לביאה כמו דהוו תרוייהו שיבה או תרוייהו ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח כו': ועוד - גבי אדם נמי כתיב בריאה דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו ונילף בריאת דגים מבריאת אדם: ויברא - דאדם לגופיה: וייצר לאפנויי - לגזירה שוה ודנין ג"ש לחיה ולעוף דכתיב בהו יצירה דדמי מדדמי: מופנה - גבי אדם דהא כתיב ויברא: ומופנה גבי בהמה - כדמפרש דהא כתיב ויעש אלהים את חית השדה וגו': גבי אדם מופנה - דהא כתיב וייצר: גבי תנין לאו מופנה - דלא כתיב קרא אחרינא: ופרכינן גבי תנין נמי מופנה הוא - דכתיב בקרא דויעש ואת כל רמש האדמה: ומאי נפקא מינה - דניחא לך למילף משני צדדין טפי: כל ג"ש שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה - ואפילו אין להשיב: אין משיבין - ואפי' יש להשיב: לרבנן למדין - הימנה אם אין להשיב ואם יש להשיב משיבין. והך פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן שמואל גמרא גמיר ליה מרביה וכאן הוא מקומה ואינה לא במשנה ולא בברייתא:

אם נמוחו טמאה. וא"ת והא לא מיקרי יבש דהא הנך דתנן בפ' דם הנדה (לקמן נדה דף נד:) דמטמאין לחים ואינן מטמאין יבשים תני התם אם יכולים לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין כדאמר התם ויש לומר דמכל מקום פשיט שפיר דלא אמר כי יזוב זוב דמה דמידב דייב אי נמי התם איירי בלחים ונתייבשו ולהכי אע"ג דנתייבשו כיון שיכולין לחזור לכמות שהיו מטמאין אבל הכא בלחים ונתייבשו לא קמיבעיא ליה אלא ביבש מעיקרו ואפילו אם יכול להיות נימוח במים: אבל דם דרכיך לא. וא"ת והא דם הנדה נמי קתני לקמן בהדי אידך דפרק דם הנדה (נדה דף נד:) וי"ל דהתם מיירי בדם הנדה שנפל על הבגד ונתייבש ביותר אבל דם הנדה באפי נפשיה הוי רכיך וע"ק דהתם קתני רוק וזוב וניעו דרכיכי וי"ל דמ"מ אקושי נינהו טפי מדם דאינהו התחילו ליבש זה כמה ימים דרגילין להתייבש קודם יציאתם אבל דם אינו רגיל להתייבש קודם יציאתו מן הרחם: או דלמא לא שנא. תימה דבפרק דם הנדה (לקמן נדה דף נו.) תניא רשב"ג אומר בפושרין מעת לעת ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי דאפי' לא יחזור ע"י פושרין מעת לעת אלא על ידי מיעוך טמא לרשב"ג דהא אפי' לגבי דם חשיב מיעוך כל שכן בנבלה ושרץ דאקושי דע"כ ע"י מיעוך נימוח טפי מפושרין דהא אפילו את"ל דרבנן בעו מעת לעת במיעוך ע"י הדחק לא חשיב דם לרבנן: ליפלוג נמי רבי יהודה בהא. אשערה וקליפה לא פריך דליפלוג רבי יהודה דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת קבר: הואיל ונאמרה בהו יצירה. אף על גב דבבהמה לא כתיב בה יצירה הא אמרי' בבהמה המקשה (חולין דף עא.) דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה: המפלת דמות תנין. הוה מצי למנקט דגים סתמא דבקרא דויברא את התנינים כתיב נמי כל נפש חיה הרומשת אשר שרצו המים אלא נקט תנין לפי שהוא סמוך לויברא: זו היא שיבה זו היא ביאה. וא"ת אמאי לא משני ה"מ היכא דליכא דדמי ליה כו' וליכא למימר דה"פ דלילף תרוייהו יצירה ובריאה לטמא בהמה ודגים דע"כ לא נתקבלה ג"ש אלא חדא מינייהו מדקאמר לקמן שבקינן מופנה מצד אחד וילפינן ממופנה מב' צדדים וי"ל דעיקר קושיא אועוד סמיך: התם ביבשה כתיב. תימה וכי לא ידע דביבשה כתיב דקרא דתנינים כתיב בחמישי והאי בששי:

נדה כב:

Navigate the library