Niddah 62b · Talmud

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: מִידֵּי בִּקְפִידָא תַּלְיָא מִילְּתָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דְּתַנְיָא: רַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר: דַּם הַנִּדָּה וַדַּאי — מַעֲבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין, וּמְבַטְּלוֹ. וְאַמַּאי? הָא דַּם נִדָּה הוּא! אַלְמָא בִּקְפֵידָא תַּלְיָא מִילְּתָא, הָכִי נָמֵי בִּקְפֵידָא תַּלְיָא מִילְּתָא. תְּנַן הָתָם: חֲרָסִין שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן זָב, שֶׁבָּלְעוּ מַשְׁקִין, וְנָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, וְהוּסַּק הַתַּנּוּר — הַתַּנּוּר טָמֵא, שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַשְׁקִין קַלִּים, אֲבָל מַשְׁקִין חֲמוּרִין — טָמֵא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּסַּק הַתַּנּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֶחָד מַשְׁקִין קַלִּין וְאֶחָד מַשְׁקִין חֲמוּרִין, אִם הוּסַּק הַתַּנּוּר — אִין, אִי לָא — לָא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: הִטְבִּילוֹ, וְעָשָׂה עַל גַּבָּיו טְהָרוֹת, וְהֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר — הֲרֵי זֶה צֶבַע, וְטׇהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת, וְאֵין צָרִיךְ לְהַטְבִּיל! אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לִכְתָמִים דְּרַבָּנַן. וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: דַּם הַנִּדָּה וַדַּאי — מַעֲבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וּמְבַטְּלוֹ! אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי לֹא שָׁנָה, רַבִּי חִיָּיא מְנָא לֵיהּ? אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלַע בַּבַּיִת — הַבַּיִת טָמֵא, וְאָמְרִי לַהּ: הַבַּיִת טָהוֹר. וְלָא פְּלִיגִי — הָא בְּכֵלִים דְּמֵעִיקָּרָא, הָא בְּכֵלִים דְּבַסּוֹף. נִבְלְעָה בִּכְסוּת, אִם מִתְכַּבֶּסֶת וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם — טְמֵאָה, וְאִם לָאו — טְהוֹרָה! אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִקּוּלֵּי רְבִיעִיּוֹת שָׁנוּ כָּאן, שָׁאנֵי דַּם תְּבוּסָה דְּרַבָּנַן. אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת — טָהוֹר. הָא יָכוֹל לָצֵאת — טָמֵא, וְאַף עַל גַּב דְּלָא נָפֵיק! אָמַר רַב פָּפָּא: כֹּל הֵיכָא דְּאֵין יָכוֹל לָצֵאת, וְלֹא הִקְפִּיד עָלָיו — דִּבְרֵי הַכֹּל טָהוֹר; יָכוֹל לָצֵאת וְהִקְפִּיד עָלָיו — דִּבְרֵי הַכֹּל טָמֵא. כִּי פְּלִיגִי דְּיָכוֹל לָצֵאת וְלֹא הִקְפִּיד עָלָיו, מָר סָבַר: כֵּיוָן דְּיָכוֹל לָצֵאת, אַף עַל גַּב דְּלֹא הִקְפִּיד עָלָיו, וּמָר סָבַר: אַף עַל גַּב דְּיָכוֹל לָצֵאת

מידי בקפידא תליא מילתא - בתמיה. כיון דטהרות שבינתיים טהורות אלמא לאו דם הוא אחרונות משום קפידא אמאי טמאות: דם הנדה ודאי - כגון נדה שקנחה בסדין דם אף על גב דודאי דם הוא: מעביר עליו ז' סממנין ומבטלו - ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור הוא הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנין מדאזל לה חזותא: חרסין - כגון עביט של מי רגלים של זב ושל זבה: שסוף משקה לצאת - כלומר דרך משקה לצאת ע"י ליבון החרס וכיון שהיו חרסין אלו בתנור בשעת היסקו יצאו המשקין ונטמא תנור מאוירו: לא שנו - הא דקתני הוסק אין לא הוסק לא דכל זמן שהן נבלעין בחרסין אין מטמאין את אויר התנור אלא משקין קלין שאינן אב הטומאה כגון דמעת עינו ודם מגפתו או מי רגלים דטמא מת או טמא שרץ דאפילו כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור לא טמאוהו אלא מדרבנן דאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה: אבל משקין חמורין - כגון מי רגלים של זב ושל זבה שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים: טמא - התנור אפילו לא הוסק כיון דיכולין לצאת ע"י היסק לאו טומאה בלועה היא ומטמאה: אי לא לא - דהוה ליה טומאה בלועה בחרסין וטומאה בלועה לא מטמיא כדאמר בבהמה המקשה (חולין עא.): טהרותיו טהורות - אי אמרת בשלמא בלוע שאינו יכול לצאת אלא ע"י הדחק טהור משום הכי תלינן לקולא ואמרינן צבע הוא וטהור משום דאי נמי דם הוא כיון דנבלע כל כך דאין הסממנין יכולין להעבירו ואף על פי שיכול לצאת על ידי צפון טהור אלא לדידך דאמרת הואיל ויכולין לצאת על ידי היסק כי לא יצאו נמי טמאין הכא היכי תלינן לקולא לאכול תרומה תלויה דדלמא דם הוא: אמר ליה הנח לכתמים - דעיקר תחילת גזרתן אינה אלא מדרבנן הילכך מקילינן דמדאורייתא עד שתראה בבשרה: מעביר עליו כו' - והא הכא דודאי דם הוא מטהרינן ליה משום דנבלע כל כך ואע"פ שיכול לצאת ע"י צפון: אמר לו זו אינה משנה - ומשובשת היא הואיל ורבי לא שנאה במשנתינו שסידר את המשנה: ר' חייא - תלמידו מנין לו: רביעית דם - של מת מטמא באהל: הבית טמא - כלי הבית טמאין באהל: בכלים דמעיקרא - שהיו שם קודם שנבלעה טמאים שנטמאו באהל: והא בכלים דלבסוף - שבאו לבית לאחר שנבלע הדם בקרקע טהורים דתו לא מטמיא: ואם לאו טהורה - ואע"ג דרביעית שלמה נבלעת בו. אלמא בלוע שאינו יכול לצאת להדיא אלא ע"י הדחק כי הכא דע"י צפון נפקא כולה וקתני טהורה: דם תבוסה - האי רביעית דמקילין בה לא בבאה ממש מן המת אלא ברביעית דם תבוסה שהוא ספק ואפי' לא נבלעה אין לה טומאה ודאית כדתניא בפ' בתרא (לקמן נדה דף עא.) איזהו דם תבוסה הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ספק יצא רובו מחיים ספק יצא רובו לאחר מיתה וטמא: כיון דיכול לצאת כו' - והנך חרסין אע"ג דלא קפיד בהו להוציא כל מה שבתוכן טמאין כל זמן שלא יצא הואיל ויכול לצאת על ידי היסק:

אמר רבי אבא מידי בקפידא תליא מילתא. דכיון דלא עבר בראשונה נתבטל בבגד וכי עבר נמי בשניה לא טמא הבגד ביציאתו לחוץ לפי שנתבטל במי תכבוסת וא"ת ולר' אבא תקשה אמאי נקט במתניתין הרי זה צבע אפילו דם (נדה) ודאי טהור אף למפרע דכיון דלא עבר איגלאי מילתא למפרע שנתבטל בבגד אלא ודאי בקפידא תליא מילתא וי"ל דלא איגלאי מילתא למפרע שלא היה ראוי לעבור מתחלה ע"י שלא עבר עתה שהרי כל שעה הוא מתייבש יותר ויותר ומעיקרא שמא היה ראוי לעבור אי נמי היה סבור כריש לקיש דמטמא טומאה בלועה לכך. אצטריך לומר ה"ז צבע: אלמא בקפידא תליא מילתא. וא"ת אם כן מה צורך בהעברת סמנים כיון דמבטל בלבו סגי וי"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא שבעה סממנים: הנח לכתמים דרבנן. מיהו כיון דרגילות לבא כתם מגופה לא מקילינן אי לאו משום דאיכא למתלי בצבע כדפירש במתניתין ולא דמי לדם תבוסה דלקמן דמקילינן משום דהוי מדרבנן אי נמי כדי לטהר אפילו למפרע נקט הרי זה צבע או שמא מתחלה שלא נתייבש כל כך היה יכול לצאת: רבי חייא מנא ליה. וא"ת אם כן לעולם לא ניתיב תיובתא מברייתא דמתני בי ר' חייא ובי רבי אושעיא וי"ל דבכולהו איכא למימר כדאמר אילפא בתענית (דף כא.) ובכתובות (דף סט:) כל דאמר מילתא דבי ר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתני' כו' והך הוה פשיטא ליה לר"ל דלא רמיזא במתניתין ועוד דסברא הוא מדנקט מתניתין כתם ולא דם נדה שמע מינה דדם נדה ודאי לא מצי לבטל ולית ליה חילוק בין להבא בין למפרע: אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם. פרש"י בהגוזל (ב"ק קא:) שיתנו מים במדה ואם כשיסחטנו לחוץ ימצאו רביעית יותר א"כ ודאי היה בו רביעית דם וקשה דאפילו לא ימצאו רביעית יותר מ"מ יכול להיות שהיה בו רביעית שהרי הכסות בלועה גם מן המים וגם מן הדם שאין הכל יכול לצאת ונראה כדתניא בתוספתא דאהלות (פ"ד) רביעית דם שבלוע בכסות כיצד משערין אותו מביא מים במדה ומכבס ומביא מים אחרים ונותן בתוכו רביעית דם ואם היה שוה מראיהן טמאה שאם כן גם מן הבגד יצא רביעית דם שהרי גם מן המים ומן הדם נשארו בבגד ולא יהיה מראהו שוה אם לא היה בו רביעית דם מתחלה ואם תאמר ומה צריך מדה למים הראשונים לא היה צריך אלא שיתן מים במדה שיצא מן הבגד פחות רביעית ויתן רביעית דם לתוכו ואם ישוה מראיהן טמא וכ"ת שלא הזכיר מדה ראשונה אלא לתת מן השניה כמדתה הלא על כרחך אינו צריך מן השניים כשיעור שבלעה כסות מן הראשונים ויש לומר דמשום הכי נקט מדה בראשונה שאם ימצא רביעית יותר א"צ לחזור ולטרוח ולהביא מים שניים כדפרש"י: ואם לאו טהורה. אע"ג דכל הרביעית נבלע בבגד וא"ת משעה שנפל עליה יחד נטמא הכסות וי"ל דמיירי דקודם שנפל רביעית נבלע בכסות מה שאינו יכול לצאת ע"י סתם כבוס ונתבטל בבגד ולא היה רביעית שלם מעולם: מקולי רביעיות שנו כאן. תימה דבהגוזל קמא (ב"ק דף קא.) פריך תנא בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא ורמינהי רביעית דם שנבלע בבגד כו' ומשני מקולי רביעיות שנו כאן והא הך שינויא לא הוי אלא לר"ל א"כ תקשה לר' יוחנן וי"ל דלר' יוחנן לא קשה מידי טומאה לערלה דגבי טומאה משום קפידא וכיון דאינו יכול לצאת אלא ע"י הדחק בטל דטומאה בלועה לא מטמיא אבל גבי ערלה ניחא ליה בחזותא ולא מבטל ליה והתם משני שינוייא דמהני לר"ל וה"ק אפילו לפי דבריך שאתה מדמה טומאה לאיסור לא קשה דדם תבוסה דרבנן: הא יכול לצאת טמא. ואם תאמר ומאי קושיא דלמא הכי פירושו כל הבלוע שאינו יכול לצאת על ידי סתם תכבוסת טהור אע"ג דיכול לצאת על ידי הדחק בצפון הא יכול לצאת ע"י סתם תכבוסת טמא דהא הך דכל הבלוע סיפא דהך דלעיל שנבלע בכסות והאי בסתם תכבוסת אוקמינן ופרישנא ואם לאו טהורה אע"ג דיכול לצאת ע"י הדחק בצפון ואדרבה קשיא לריש לקיש ויש לומר דהך דכל הבלוע משמע שאינו יכול לצאת כלל דסתמא קתני ואפילו הכי קיימא שפיר ארישא דה"פ לריש לקיש שכל הבלוע שאינו יכול לצאת אפילו על ידי הדחק בצפון טהורה ואם לאו דיכול לצאת ע"י הדחק טמאה אפילו בטומאה דאורייתא ואם כן בדם תבוסה דרבנן אפילו יוצא על ידי הדחק טהור והשתא מפרש בסיפא ויהיב טעמא לרישא בטומאה דאורייתא דכי אינו יכול לצאת טהורה אבל יכול לצאת על ידי הדחק טמאה ולר' יוחנן דמפרש כדמשני רב פפא פירוש דרישא אם מתכבסת ויוצא ממנו בתכבוסת סתם טמא שכן דרך להקפיד עליו הואיל ויוצא בקל ואם לאו טהורה ואפילו יוצא ע"י צפון דאין דרך להקפיד עליו כיון שאינו יוצא בתכבוסת סתם ומייתי כל הבלוע ליתן טעם לרישא דכיון דאינו יכול לצאת כלל אפילו הקפיד בפירוש אין קפידתו קפידא דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרכן להקפיד ברישא נמי יכול לצאת על ידי הדחק ועל ידי כבוס סתם אינו יכול לצאת טהור הואיל ואין דרך להקפיד בסתם והיינו כדמשני רב פפא כל היכא דאינו יכול לצאת כו' והשתא רב פפא אינו סותר מה שאמר למעלה אלא בא לתרץ דה"פ הא יכול לצאת על ידי הדחק והקפיד עליו להוציאו טמא וכי קאמר לעיל טהור בשלא הקפיד עליו להוציאו ולא היה צריך רב פפא לומר אלא התם בדקפיד אלא בא להשמיענו פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דפליגי בדלא קפיד ויכול לצאת על ידי הדחק דר"ל מטמא ור"י מטהר:

נדה סב:

Navigate the library