נדהנ:
טוען את הדף…
צְרִיכוֹת מַחְשָׁבָה לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ, קָסָבַר מַחְשֶׁבֶת חִבּוּר לֹא שְׁמָהּ מַחְשָׁבָה. אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. אַלְמָא מַחְשֶׁבֶת חַיִּים לֹא שְׁמָהּ מַחְשָׁבָה, הָכָא נָמֵי מַחְשֶׁבֶת חִבּוּר לֹא שְׁמָהּ מַחְשָׁבָה. רַבִּי זֵירָא אָמַר: הָכָא בְּגוֹזָל שֶׁנָּפַל מִן הָרוּם עָסְקִינַן, דְּלָא הֲוָה קַמַּן דְּלַחְשׁוֹב עֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבְּיַבְנֶה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: תַּרְנְגוֹל בָּרָא הֲוָה. אַחִיכוּ עֲלֵיהּ: תַּרְנְגוֹל בָּרָא עוֹף טָמֵא הוּא, וְעוֹף טָמֵא מִי קָמְטַמֵּא? אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: גַּבְרָא רַבָּה אֲמַר מִילְּתָא, לָא תְּחִיכוּ עֲלֵיהּ, בְּתַרְנְגוֹלֶת שֶׁמָּרְדָה, וּמַאי ״בָּרָא״? דְּאִיבְּרַאי מִמָּרַהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּאַגְמָא הֲוַאי. רַב פָּפָּא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְנְגוֹלָא דְּאַגְמָא אֲסִיר, תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּאַגְמָא שַׁרְיָא. וְסִימָנָיךְ — ״עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית״. דָּרַשׁ מָרִימָר: תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּאַגְמָא אֲסִירָא. חַזְיוּהָ רַבָּנַן דְּדָרְסָה וְאָכְלָה, וְהַיְינוּ גֵּירוּתָא. תָּנוּ רַבָּנַן: גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת, וְחִשַּׁב עָלָיו לְהַעֲלוֹתוֹ לְכוּתִי — טָמֵא, לְכֶלֶב — טָהוֹר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אַף לְכֶלֶב — טָמֵא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: קַל וָחוֹמֶר, אִם מְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה — לֹא יְטַמֵּא טוּמְאָה קַלָּה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה?! אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה, שֶׁכֵּן אֵינָהּ יוֹרֶדֶת לְכָךְ, תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה, שֶׁכֵּן יוֹרֶדֶת לְכָךְ! אָמַר לָהֶן: תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבְּיַבְנֶה תּוֹכִיחַ, שֶׁיּוֹרֶדֶת לְכָךְ, וְטִמְּאוּהָ שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? כּוּתִים הָיוּ שָׁם, וְחִשְּׁבוּ עָלֶיהָ לַאֲכִילָה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּכְרַכִּים, לְמָה לַהּ מַחְשָׁבָה? וְהָתְנַן: נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם, וְנִבְלַת עוֹף טָהוֹר וְהַחֵלֶב בַּכְּרַכִּים — אֵין צְרִיכִין לֹא מַחְשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר! אֶלָּא בִּכְפָרִים, וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּלָא בָּעֲיָא מַחְשָׁבָה? וְהָתְנַן: נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכׇל מָקוֹם, וְנִבְלַת עוֹף טָהוֹר בַּכְּפָרִים — צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר! אָמַר רַבִּי זְעֵירָא בַּר חֲנִינָא: לְעוֹלָם בִּכְרַךְ, וְגִתּוֹ מֵאֲסַתּוּ, וַעֲשָׂאַתּוּ כִּכְפָר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: קַל וָחוֹמֶר, אִם מְטַמְּאָה טוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה, לֹא תְּטַמֵּא טוּמְאָה קַלָּה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה? אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ יוֹרֶדֶת לְכָךְ. מַאי ״אֵינָהּ יוֹרֶדֶת לְכָךְ״? אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: לֹא, אִם אָמַרְתָּצריכות מחשבה - לאכילה ושוב תטמא טומאת אוכלין שיחשב עליהן לאחר תלישתן לאוכלן ואע"ג דכבר חשב בחבורן שהרי נמלך עליהן לאדם: צריכות מחשבה - לאכילה ושוב תטמא מאיליה ותחזור ותטמא אוכלין במגע דהא מאיליה קודם מחשבה אין לה טומאה אלא בבית הבליעה: ואינה צריכה הכשר - כדיליף לקמן בשמעתין כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר לא שום הכשר ירידת טומאה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ אלא מאיליה בלא שום נגיעה: אלמא מחשבת חיים - דהא מחיים סתמא לאכילה ואפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבולי טומאה הוא: הכא נמי מחשבת חבור - הואיל ומחובר לאו בר קבולי טומאה לא שמה מחשבה: מן הרום - עוף הבר פורח באויר דלא הוה קמן מחיים דליחשביה: תרנגולת שביבנה - דאמרינן לקמן כותים היו שם וחשבו עליה והא תרנגולת עוף מזומן הוה והויא קמן מחיים ואפילו הכי בעי מחשבה לטומאת מגע: עוף טמא מי מטמא - בבית הבליעה והא קיימא לן (חולין דף ק:) מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא לא ותרנגולת שביבנה מטמיא בבית הבליעה הואי מדקא מייתי לה רבי יוחנן בן נורי לקמן סייעתא למילתיה דפליג בגוזל שנפלה בגת אלמא דומיא דגוזל הוא: שמרדה - שברחה ונעשית מדברית לאדוניה ושם גדלה אפרוחין ומהן נפל אחד כאן דלא היתה בו מחשבה מעולם: ומאי ברא - דקאמר לכו: דאיבראי ממרה - הנעשה מדברית לאדוניה: תרנגולתא - נקבה דאגמא הואי דההוא עוף טהור הוא אליבא דרב פפא: חזיוה רבנן דדרסה - מקבלת ברגליה מה שאוכלת. ואני אומר שדורסת על מאכלה ברגליה לאחוז שלא יבא כולו לפיה ואין עוף טהור עושה כן: והיינו גירותא - דקיימא לן גירותא עוף טמא הוא דאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן לקבליה אסר לן דמא שרא לן כבדא אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא: גוזל - טהור: שנפל לגת - ומת: וחשב עליו להעלותו לכותי - להאכילו: טמא - טומאת אוכלין ומטמא אוכלין אחרים במגע דמעצמו באה עליו טומאה משחשב עליו כדיליף לקמן הואיל וסופו מטמא אדם כגון האוכלו מטמא בגדים בבית הבליעה לענין טומאה קלה נמי לא בעי הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ. הכשר היינו דבר שמכשירו לטומאה כגון שרץ ומים: אף לכלב טמא - טומאת אוכלין ולאו משום דאכילת כלב מחשבה היא אלא לר' יוחנן בן נורי לא בעי מחשבה: טומאה חמורה - כגון האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואפילו לא חשב עליו כגון שלא ידע שזה הוא: טומאה קלה - אוכלין ומשקין: אינה יורדת לכך - אינה יורדת לדין מחשבה. ולקמן מפרש מה היא: תרנגולת שביבנה תוכיח - שמתה תרנגולת ביבנה ובא מעשה לפני חכמים וטמאוה שלא במחשבה ואף על פי שיורדת לכך כלומר דלטומאה קלה טמאוה שלא במחשבה ובטומאה קלה אמרת יורדת לכך: בכל מקום - ואפילו בכפרים דליכא אוכלין מרובין סתמא לאכילה: ונבלת עוף טהור בכרכים - דאיכא עם רב ואוכלין הכל וכן חלב בהמה דכרכים אין צריכין מחשבה אבל בכפרים בעי מחשבה: נבלת בהמה טמאה בכל מקום - סתמא לאו לאכילה הלכך בעיא מחשבה. ונהי דאי איכא כזית בלא מחשבה מטמיא אפילו אדם וכלים וכל שכן אוכלין ומשקין אלא להכי מהניא מחשבתה דאי איכא פחות מכביצה שאר אוכלין ופחות מכזית נבלה משלים לכביצה אי חשיב ליה מצטרפא בהדייהו ומקבלת טומאה במגע שרץ ואי לא לא: ואינה צריכה הכשר - דסופה לטמא טומאה חמורה: לעולם בכרך - והיינו טעמא דלרבנן בעיא מחשבה דגת שנפל לתוכה מאסתו ואינו הגון לאכילה כל כך:מחשבת חיים לא שמה מחשבה. דמחיים לא חשב לאוכלה עד אחר שחיטה והרי מתה אבל אי שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה במה שנתבטלה עד שתפסד מאכילת כלב: תרנגולתא דאגמא. הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנים דמנשר ילפינן: אלא בכפרים. תימה דע"כ רבי יוחנן בן נורי לא בעי מחשבה אפילו בכפרים מדעביד ק"ו וא"כ מאי פריך ויש לומר דה"פ [אלא] בכפרים ומי איכא כו' וא"כ בלא נפל לגת נמי לרבנן צריך מחשבה ואע"ג דמקשה אסיק אדעתיה הא דנקט נפל לגת מכל מקום פריך מעיקרא אילימא בכרכים כו' דסבר דמחמת נפילה לגת לא מימאס כולי האי עד שיעשה ככפר עד דמשני רבי זירא: ל"ג גבי כפרים והחלב דחלב דמאי אי דבהמה טהורה וצריכה מחשבה בכפרים דאין דרך לאכול חלב אם כן אמאי אין צריך הכשר דחלב נבלת בהמה טהורה אין סופה לטמא טומאה חמורה כדאמרינן בכל שעה (פסחים כג.) מחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואי בחלב שחוטה הא דם שחיטה לא מכשר כיון דקאמר צריך מחשבה וליכא אכתי שם אוכל עליו עד שחישב דהכשר אינו מועיל עד שיהא אוכל כדאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) גבי עולשין שהדיחן לבהמה ובחלב בהמה טמאה פשיטא דחלב צריך מחשבה דמ"ש מבשרה וגבי כרכים גרסינן ליה ומיירי בחלב שחוטה דכיון דאין צריך מחשבה הוי אוכל ומתכשר בדם שחיטה: