טוען את הדף…
כׇּל הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדּוֹק בַּנָּשִׁים — מְשׁוּבַּחַת, וּבָאֲנָשִׁים — תִּקָּצֵץ. גְּמָ' מַאי שְׁנָא נָשִׁים, וּמַאי שְׁנָא אֲנָשִׁים? נָשִׁים לָאו בְּנוֹת הַרְגָּשָׁה נִינְהוּ — מְשׁוּבָּחוֹת, אֲנָשִׁים דִּבְנֵי הַרְגָּשָׁה נִינְהוּ — תִּקָּצֵץ. אִי הָכִי מַאי אִירְיָא מַרְבָּה? כִּי לֹא מַרְבָּה נָמֵי! כִּי קָתָנֵי ״מַרְבָּה״ — אֲנָשִׁים. תָּנָא: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? לְעִנְיַן שִׁכְבַת זֶרַע, אֲבָל לְעִנְיַן זוֹב — אַף הוּא מְשׁוּבָּח כַּנָּשִׁים. וַאֲפִילּוּ לְעִנְיַן שִׁכְבַת זֶרַע, אִם בָּא לִבְדּוֹק בִּצְרוֹר אוֹ בְּחֶרֶס — בּוֹדֵק. וּבְמַטְלֵית לָא? וְהָתַנְיָא: בּוֹדֵק עַצְמוֹ בְּמַטְלֵית וּבְכׇל דָּבָר שֶׁרוֹצֶה! כִּדְאָמַר אַבָּיֵי: בְּמַטְלֵית עָבָה, הָכָא נָמֵי בְּמַטְלֵית עָבָה. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּאַבָּיֵי? אַהָא דִּתְנַן: הָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו — אוֹחֵז בְּאַמָּתוֹ, וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה. אוֹחֵז? וְהָתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הָאוֹחֵז בְּאַמָּתוֹ וּמַשְׁתִּין — כְּאִילּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם! אָמַר אַבָּיֵי: בְּמַטְלֵית עָבָה. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּמַטְלֵית רַכָּה, כֵּיוָן דַּעֲקַר — עֲקַר, וְאַבָּיֵי חָיֵישׁ דִּלְמָא אָתֵי לְאוֹסוֹפֵי, וְרָבָא לָא חָיֵישׁ דִּלְמָא אָתֵי לְאוֹסוֹפֵי. וְלָא? וְהָתַנְיָא: הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן, שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁאֶצְבַּע בָּעַיִן — עַיִן מַדְמַעַת וְחוֹזֶרֶת וּמַדְמַעַת! וְרָבָא, כֹּל אִחַמּוֹמֵי וַהֲדַר אִחַמּוֹמֵי בְּשַׁעְתֵּיהּ — לָא שְׁכִיחַ. גּוּפָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין כְּאִילּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא נִצּוֹצוֹת נִתָּזִין עַל רַגְלָיו, וְנִרְאֶה כִּכְרוּת שׇׁפְכָה, וְנִמְצָא מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו שֶׁהֵן מַמְזֵרִים! אָמַר לָהֶן: מוּטָב שֶׁיּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו שֶׁהֵן מַמְזֵרִים, וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. תַּנְיָא אִידַּךְ: אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים, אֶפְשָׁר יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין, אוֹ יַשְׁתִּין בְּעָפָר תִּיחוּחַ, וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. הֵי אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא? אִילֵּימָא קַמַּיְיתָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא, בָּתַר דְּאָמַר לְהוּ אִיסּוּרָא הֲדַר אֲמַר לְהוּ תַּקַּנְתָּא?! אֶלָּא, הָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: אֵין לוֹ מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְעָפָר תִּיחוּחַ, מַאי? אָמַר לָהֶן: מוּטָב שֶׁיּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו, וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳ (אֶת) אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אוֹתוֹ״. רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי אַמֵּי אָמְרִי: כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן שׁוֹחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִיפֵי הַסְּלָעִים״, אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹחֲטֵי״ אֶלָּא ״סוֹחֲטֵי״. רַב אַסִּי אָמַר: כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּתִיב הָכָא ״תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן״, וּכְתִיב הָתָם ״עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן״. רַב יְהוּדָה וּשְׁמוּאֵל הֲווֹ קָיְימִי אַאִיגָּרָא דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשָׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל: צָרִיךְ אֲנִי לְהַשְׁתִּין. אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא, אֱחוֹז בַּאֲמָתְךָ וְהַשְׁתֵּן לַחוּץ. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הָאוֹחֵז בְּאַמָּתוֹ וּמַשְׁתִּין — כְּאִילּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם! אָמַר אַבָּיֵי: עֲשָׂאוֹ כְּבוֹלֶשֶׁת, דִּתְנַן: בּוֹלֶשֶׁת (שנכנס) [שֶׁנִּכְנְסָה] לָעִיר, בִּשְׁעַת שָׁלוֹם — חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת, בִּשְׁעַת מִלְחָמָה — אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוּתָּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן פְּנַאי לְנַסֵּךְ. אַלְמָא: דְּכֵיוָן דִּבְעִיתִי לָא אָתֵי לְנַסּוֹכֵי, הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דִּבְעִיתִי לָא אָתֵי לְהַרְהוֹרֵי. וְהָכָא מַאי בְּעִיתוּתָא אִיכָּא? אִיבָּעֵית אֵימָא: בִּיעֲתוּתָא דְּלֵילְיָא וּדְאִיגָּרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּיעֲתוּתָא דְּרַבֵּיהּ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּיעֲתוּתָא דִּשְׁכִינָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֵימְתָא דְּמָרֵיהּ עֲלֵיהּ, דְּקָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ: ״אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: נָשׂוּי הֲוָה, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: אִם הָיָה נָשׂוּי — מוּתָּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּי הָא אוֹרִי לֵיהּ, דְּתָנֵי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר חִיָּיא: אֲבָל מְסַיֵּיעַ בַּבֵּיצִים מִלְּמַטָּה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּי הָא אוֹרִי לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּבוּל יֵשׁ לוֹ, מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה – מוּתָּר,מתני' כל היד המרבה לבדוק - שבודקת תמיד שמא ראתה: בנשים משובחת - שמתוך כך לא אתי לידי ספק טומאה ובעלה לא אתי לידי איסורא: ובאנשים - שבודק עצמו תדיר באמתו שמא יצא ממנו קרי: תקצץ - שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה: גמ' הרגשה - שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי: אנשים - משובחת דקתני קאי מרבה אבל אתקצץ דבאנשים אפילו חדא זימנא: לענין זיבה - שיצא זוב ממנו ורוצה לבדוק כדי למנות ראיותיו שתים לטומאה ושלש לקרבן. זוב דומה למי בצק של שעורים ובא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת: בצרור - דבר קשה אינו מחמם: במטלית עבה - קשה היא ואינה מחממת: שנזדעזעו אבריו - שנעקר זרע מגופו: אוחז באמה - שלא יצא הזרע עד שיבלע את התרומה שבפיו דתנן לקמן בפ' יוצא דופן (נדה דף מ.) הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ: כאילו מביא מבול - שעבירה זו היתה בידם דכתיב (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר ואמרו ברותחין קלקלו: כיון דעקר עקר - ומשום חמום דהשתא לא נפיק מידי: לא שכיח - וכי קתני למה זה דומה דתחילתו לא יצא אלא ע"י משמוש האבר שאינו נעקר יחד אלא כשהוא ממשמש יוצא מעט מעט והולך אבל היכא דיצא מהרגשה ונעקר כולו כאחד תו לא מוסיף: ניצוצות ניתזין - שאינו אוחז ואינו מטיל למרחוק: כרות שפכה - סריס אין מימי רגליו עושים כיפה: איסורא - אסור לאחוז ואפילו אי אפשר לו בענין אחר אע"פ שמוציא לעז כדקתני מוטב שיוציא לעז כו': תקנתא - ישתין על גבי עפר תיחוח דמשמע דאי ליכא הני יאחוז באמה: הנחמים באלים - שמתחממים בעצי אילנות במדורות גדולים כלומר בעלי הנאות: באלים - כמו (שם לה) תחת האלה: דשף ויתיב - שם מקום המובלע במלכות נהרדעא מפי מורי הזקן: אחוז באמה - שלא יפלו מים על הגג: עשאוהו - להא דרב יהודה: כבולשת - בולשת חיל שמחפשין ובוזזין כדמתרגמינן (שם לא) ויחפש ובלש: דליליא - ומתיירא שמא יפול: דרביה - שמואל: דשכינה - שורה בבית הכנסת: אימתא דמריה - הקב"ה ואפי' במקום אחר נמי שרי לדידיה: עטרה - שפה גבוהה המקפת את ראש הגיד:מתני' כל היד. באנשים תקצץ. ואם צריך לבדוק יבדוק בצרור או בחרס כדאמר בגמ' וא"ת הא לקמן אמר דלמטה מעטרה מותר והיינו בפי האמה ושם הוא בודק עצמו וי"ל דגם למעלה לצד הגוף צריך לבדוק שמא הלך שם טפת קרי א"נ אפי' מעטרה ולמטה לא שרי אלא להשתין משום ניצוצות או משום בית הכנסת אבל כדי לבדוק עצמו לא: [נשים דלאו בנות הרגשה נינהו – לר"ת דמפרש (יבמות יב) ג' נשים משמשות במוך היינו צריכות ושאר נשים מותורות משום [דלא] מיפקדא אפריה ורביה י"ל כיון דלאו בנות איסור הרגשה נינהו אפילו הוו מרגישות לפי' ר"ת קשה לר' יוחנן בן ברוקה דתניא (שם דף ס"ה) על שניהם נאמר פרו ורבו ועוד נהי נמי דלא מפקידו אפ"ו להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דהיינו טעמא שהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם. גי']: אוחז והתניא רבי אליעזר אומר כו'. ואם תאמר לימא הא דקאמר אוחז ובולע היינו למטה מעטרה דשרי וי"ל אם יניח הזרע לבא עד פי האמה שוב לא יוכל לעכבו אי נמי כיון שאוחז באמה בדוחק שלא יצא זרע יש הרהור אפי' למטה מעטרה וא"ת ומאי פריך מר' אליעזר והלא רבנן פליגי עליה ושרו וכן לקמן מאי פריך. אדרב יהודה מרבי אליעזר וי"ל דרבנן לא שרו אלא במשתין משום לעז ממזרות אבל לצורך ד"א אסרי ורב יהודה נמי היה עומד במקום גבוה דליכא ניצוצות ולא היה אוחז אלא כדי שלא יפול מי רגלים על הכותל ובהא לא שרו רבנן אי נמי לסוף הודו חכמים לדברי ר' אליעזר מדאמר בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ.) אין מי רגלים כלין אלא בישיבה או בעפר תיחוח או במקום גבוה והיינו כרבי אליעזר אבל אוחז באמה לא קאמר אע"ג דמסתמא כמו כן כלין ולקמן בפירקין (נדה דף טז:) שלש שנאתי וחשיב אוחז באמה ומשתין ולא הוזכר שם רבי אליעזר: והלא ניצוצות ניתזין. וא"ת וישפשף בידו כדאמרי' בפ' אמר להם הממונה (יומא ל.) דמצוה לשפשף וי"ל דכשאין אוחז איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשוף אבל באוחז ליכא אלא מעט וסגי בשפשוף דאי הוה סגי בשפשוף אף כשאינו אוחז גם רבנן לא הוו שרו: ויעמוד במקום גבוה. ואפילו בקרקע קשה והא דאמר בפרק מומין אלו (בכורות דף מד:) לא ישתין לא על גבי מקום קשה ולא על גבי כלי דאמר רב הני מודרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם וי"ל דהתם מיירי סמוך לפרת שהיא גבוה מכל הנהרות כדאמרינן (בכורות דף נה.) כל הנהרות למטה משלש נהרות ושלש נהרות למטה מפרת ומפרת שהוא גבוה מכולם יורד לעין עיטם שהוא גבוה כדאמרי' (זבחים דף נד:) סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי טפי אבל רחוק מפרת או אפילו לתוך שאר נהרות שרי: אם היה נשוי מותר. ובפ' כל כתבי (שבת דף קיח:) דקאמר דקרי ליה לרבי רבינו הקדוש שלא הניח ידו למטה מאבנטו היינו רבותא שהיה נשוי והיה מחמיר על עצמו: