Niddah 23b · Talmud

אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף — וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם. וְהַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, אוֹ שָׁפִיר מְרוּקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחוּתָּךְ — הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֵן. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּחָיֵי, הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה מִי הָוֵי? אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם דְּחָיֵי, וְשָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״רֵאשִׁית אוֹנוֹ״ — מִי שֶׁלִּבּוֹ דָּוֶה עָלָיו, יָצָא זֶה שֶׁאֵין לִבּוֹ דָּוֶה עָלָיו. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מֵאַבָּיֵי: לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר בְּהֵמָה בִּמְעֵי אִשָּׁה וָלָד מְעַלְּיָא הוּא — אָדָם בִּמְעֵי בְהֵמָה מַאי? לְמַאי נָפְקָא מִינֵּיהּ? לְאִשְׁתְּרוֹיֵי בַּאֲכִילָה. וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה — אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה! הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם — לָא פְּרָסוֹת אִיכָּא, וְלָא פַּרְסָה אִיכָּא; הָכָא — נְהִי דִּפְרָסוֹת לֵיכָּא, פַּרְסָה מִיהָא אִיכָּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כּוּ׳. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִים: גּוּפוֹ תַּיִישׁ וּפָנָיו אָדָם — אָדָם, גּוּפוֹ אָדָם וּפָנָיו תַּיִישׁ — וְלֹא כְלוּם. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁפָּנָיו אָדָם, וְנִבְרָא בְּעַיִן אַחַת כִּבְהֵמָה. שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִצּוּרַת אָדָם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כֹּל צוּרַת אָדָם. (אָמַר לוֹ) [אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן] לְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: וְהָא אִיפְּכָא תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״כֹּל צוּרַת״, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״מִצּוּרַת״! אֲמַר לְהוּ: אִי תַּנְיָא — תַּנְיָא. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵצַח, וְהַגְּבִינִים, וְהָעֵינַיִם, וְהַלְּסָתוֹת, וְגַבּוֹת הַזָּקָן — עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּם כְּאֶחָת. רָבָא אָמַר חַסָּא: מֵצַח, וְהַגָּבִין, וְהָעַיִן, וְהַלֶּסֶת, וְגַבַּת הַזָּקָן — עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּם כְּאֶחָת. וְלָא פְלִיגִי: הָא כְּמַאן דְּאָמַר ״כֹּל צוּרַת״, הָא כְּמַאן דְּאָמַר ״מִצּוּרַת״. מֵיתִיבִי: צוּרַת פָּנִים שֶׁאָמְרוּ — אֲפִילּוּ פַּרְצוּף אֶחָד מִן הַפַּרְצוּפִין, חוּץ מִן הָאוֹזֶן. לְמֵימְרָא דְּמֵחַד נָמֵי סַגִּי? אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הַהִיא לְעַכֵּב תַּנְיָא, וּכְמַאן דְּאָמַר כֹּל צוּרַת, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּמַאן דְּאָמַר מִצּוּרַת, וּמַאי ״אֶחָד״ — אֶחָד אֶחָד. אָמַר רָבָא: נִבְרָא בְּעַיִן אַחַת וּבְיָרֵךְ אֶחָד — מִן הַצַּד, אִמּוֹ טְמֵאָה; בָּאֶמְצַע, אִמּוֹ טְהוֹרָה. אָמַר רָבָא: וִשְׁטוֹ נָקוּב — אִמּוֹ טְמֵאָה, וִשְׁטוֹ אָטוּם — אִמּוֹ טְהוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּפֶּלֶת גּוּף אָטוּם — אֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. וְאֵיזֶהוּ גּוּף אָטוּם? רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. וְכַמָּה יִנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת? רַבִּי זַכַּאי אוֹמֵר:

אף אנן נמי תנינא - דלא חיי: המפלת מין בהמה וחיה ועוף דברי ר"מ - רישא במסכת בכורות (דף מו.) והכי קתני יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן וקא חשיב ואזיל המפלת מין בהמה וחיה ועוף הבא אחריו בכור לנחלה דהאי לאו בכור הוא לגבי נחלה דלא חיי: וחכ"א עד שיהיה בו מצורת אדם - אינו פוטר את הבא אחריו מבכורת כהן: אין בכור לכהן - שהרי זה פטר את הרחם: סנדל - צורה פחותה שאין צורת פניו ניכרת שאין סנדל בלא ולד אחר ומתוך דוחק חבירו הוא נמעך כדמפרש בפירקין (לקמן נדה דף כה:) משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו. ואם יוצא סנדל ראשון פוטר את אחיו מפדיון כהן: או שליא - דאין שליא בלא ולד ופוטר את הבא אחריו לאחר זמן: שפיר - עור דפוס הולד: מרוקם - שכבר אבריו ניכרין קצת ולקמן בפירקין (שם.) מפרש לה: הבא אחריו - אחר כל אלה: בכור לנחלה - דהני לאו בני נחלה נינהו דלא חיי: מי שלבו דוה עליו - לב אביו מתאבל על מותו הוא דחשיב לענין נחלה: אדם במעי בהמה - שחטה ומצא בה דמות אדם מהו מי אמרינן כי היכי דאזיל ר"מ בתר אימיה הכי נמי זיל בתר בהמה ושרי לאכילה: עוף אין לו פרסה - אבל אדם נהי דפרסות ליכא שאין פרסותיו סדוקות שאין לו שני עקבים כמו לבהמה: פרסה מיהא איכא - וכתיב (ויקרא י״א:ג׳) כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו דאם נמצא תוך מעי בהמה קלוט כל זמן שלא יצא לאויר העולם אע"ג דאין לו אלא פרסה אוכלו ואפילו לר"ש דאמר קלוט בן פרה אסור מודה הוא דאם נשחטה אמו ונמצא במעיה דמותר והכי מפרש בפרק בהמה המקשה (חולין סח:): גופו תייש ופניו אדם אדם הוא - דבתר צורת פנים אזלינן: בעין אחד כבהמה - אחת מעיניו דומה לבהמה: ה"ג רבי מאיר אומר מצורת וחכ"א כל צורת - שרבי מאיר אומר כיון שיש בו מצורת אדם הוי ולד ואע"ג דאין כל צורתו כצורת אדם: והא איפכא תניא - שר"מ אומר כל צורת והאי כל צורת דר"מ הכי קאמר כל שהוא צורת אדם שבו הוי ולד ואפילו כל פניו תייש אלא שנברא בעין אחת או בלסת אחת הדומה לאדם: וחכ"א מצורת - עד שיהיה בו מקצת צורה ניכרת כגון חצי הפרצוף דומה לאדם: אי תניא תניא - שמעתי אני מרב מה שאמרתי אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם לכו אחריה: הגבינים - גבות עינים שורצי"ל. וגבות הזקן סנטר שקורין מנטו"ן: עד שיהיו כולם כאחד - לרבנן כדמפרש בסמוך דר' ירמיה כרבנן וכדפירשה רב לפלוגתא דרב תנא הוא ופליג ולא הדר ביה ממאי דאמר לרבנן דבעו כל צורת האדם והא דקחשיב ר' ירמיה ואזיל הא קמ"ל דאפילו לרבנן אאזנים לא קפדינן והא דחסא נמי כרבנן ואליבא דתנא דברייתא דאמר לא בעי אלא מצורת וקמ"ל דבחד צד בעי צורות שלמות ואאוזן לא קא קפיד: אפילו פרצוף אחד - אבר אחד כגון עינו או מצחו או לסת אחד דדומה לאדם הוי ולד: חוץ מן האזנים - אזניו כשל אדם ושאר צורתו כבהמה לא חשיב פרצוף. אלמא למ"ד מצורת בחד סגי וקשיא לרבא דאמר חסא: אמר אביי כי תניא ההיא לעכב תניא - כלומר צורת פנים שאמרו חכמים דמעכבים אפילו אבר אחד כבהמה מעכבא חוץ מן האוזן דלא מעכבא וכמ"ד לרבנן כל צורת מתוקמא ואע"ג דמצי לאוקמי כדאיתא וכדר"מ דאמר כל דהו צורת ניחא ליה לאוקומי כרבנן: ואיבעית אימא לעולם כמ"ד מצורת - ולא קשיא לחסא: ומאי אחד אחד אחד - כלומר מכל ראשי איברים יהיה אחד דומה לאדם כחסא דאמר העין והלסת כו' וכמ"ד מצורת: מן הצד - שעינו בצדו וירכו בצדו כשאר בני אדם: ושטו נקוב אמו טמאה - קסבר טרפה חיה: ושטו אטום - סתום:

ומצא בה דמות יונה. וא"ת ודילמא לרבנן ולא לר"מ וי"ל דא"כ ה"ל לר' יוחנן למימר לרבנן מצא בה דמות יונה כו' א"נ י"ל דלא מיבעיא ליה אלא לר"מ דבדבר קל עושהו ולד בהמה במעי אדם ואדם במעי בהמה נמי קרוי ולד או לא אבל לרבנן פשיטא ליה דשרי דלא מיקרי ולד אלא אדם במעי אשה ומייתי ראיה מר' יוחנן דאמר אסורה אפילו לרבנן וכ"ש לרבי מאיר: שר"מ אומר מצורת. פי' בקונטרס מקצת כל צורת עין ולסת וגבת וזקן וחכ"א כל צורת משני צדדים ב' עינים כו' ואע"ג דלר' מאיר כי לא דמי כלל לאדם טמאה לידה משום דכתיב בהם יצירה כי דמי לאדם בעי שיהא דומה לו במקצת כל היצירה והא פלוגתא דייק מדתנן וחכ"א כל שאין בו מצורת אדם ולא קתני וחכ"א אינו ולד מכלל דפליגי נמי בולד שמקצתו אדם ומקצתו בהמה דלר"מ במקצת כל צורתו קרוי ולד ולרבנן בעיא כל הצורה והא דקתני במתני' מצורת לר"מ קאמר לדידן בעינן כל צורת לדידך אודי לן מיהא דמקצת צורה בעינן: והתניא איפכא ר"מ אומר כל צורה. פ"ה כל שהוא אפילו עין אחד בלא לסת וגבינין וחכ"א מצורת כל חצי הצורה וקשה לפירושו דכל צורה דרב ודברייתא אינן שוין ועוד דבהא תניא איפכא לא הוה איפכא ממש ועוד דרב ור' יוחנן דבסמוך פליגי אברייתא וארבי יוחנן ליכא למימר תנא הוא ופליג כמו ארב כדמשמע פ"ק דכתובות (דף ח.) גבי (אין ברכת) חתנים מן המנין ועוד קשה לפירושו דרבא אמר חסא כרבנן דברייתא וא"כ כי פריך ליה מברייתא דצורת פנים שאמרו אפילו פרצוף אחד לישני ליה דאתא כר"מ דברייתא כיון דס"ל כברייתא דהשתא כי משני ליה אביי כי תניא ההיא לעכב מוקי לה כרב והוא לא ס"ל הכי ונראה לפרש והתניא איפכא ממש שר"מ אומר כל צורה דבעיא ב' עינים ולסתות דגרוע מכולה בהמה דהתם יצירה כתיב ורבנן אמרי מצורת חצי צורה והשתא רבי יוחנן דאמר המצח והגבינים והעינים כר"מ דברייתא ורבא אמר חסא כרבנן ופריך ליה מברייתא ואוקי לה כר"מ ור"ח גריס בדברי רב ר"מ אומר כל צורת וחכ"א מצורת כמו במתניתין ובברייתא איפכא: אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה. קסבר טרפה חיה וכן בפ"ק דתמורה (דף יא:) גבי רגל של זו עולה (או) כולה עולה דקאמר רב חסדא דבדבר שעושה אותה טרפה כולה עולה דטרפה אינה חיה ורבא אמר דוקא דבר שעושה אותה נבלה כולה עולה דטרפה חיה ובפ"ק דבכורות (דף ג.) פלוגתא איפכא גבי מקצת לעובד כוכבים מקצתה להפקיע מן הבכורה דרב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבלה דטרפה חיה ורבא אמר דבר שעושה אותה נמי טריפה דטרפה אינה חיה ואומר ר"ת דהוי כאיכא דאמרי:

נדה כג:

Navigate the library