Niddah 28a · Talmud

וְטִהֲרוּ לוֹ פְּתָחִים קְטַנִּים. וְקָא דָיְיקַתְּ מִינַּהּ: טַעְמָא דְּשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת, הָא לָאו הָכִי טָהוֹר. אַדְּרַבָּה, דּוֹק מִינַּהּ לְהַאי גִּיסָא: שִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת הוּא דְּטִהֲרוּ לוֹ פְּתָחִים קְטַנִּים, הָא לָאו הָכִי — פְּתָחִים קְטַנִּים נָמֵי טְמֵאִין, דְּכֹל חַד וְחַד חֲזֵי לְאַפּוֹקֵי חַד חַד אֵבֶר! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּמַאן? כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּתְנַן: אֵפֶר שְׂרוּפִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁיעוּרָן בְּרוֹבַע. הֵיכִי דָמֵי מֵת שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת? אָמַר אַבָּיֵי: כְּגוֹן שֶׁשְּׂרָפוֹ עַל גַּבֵּי קַטְבֻלְיָא. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁשְּׂרָפוֹ עַל גַּבֵּי אַפּוּדְרִים. רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן דְּאִיחֲרַךְ אִחֲרוֹכֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּפֶּלֶת יָד חֲתוּכָה וְרֶגֶל חֲתוּכָה — אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם בָּאוּ. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַרְוַיְיהוּ: אֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טוֹהַר. מַאי טַעְמָא? אֵימָא הִרְחִיקָה לֵידָתָהּ. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מָה הִפִּילָה תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כֹּל כְּהַאי גַּוְונָא אֵימָא הִרְחִיקָה לֵידָתָהּ, לִתְנֵי וּלְנִדָּה! אָמַר אַבָּיֵי: אִי תְּנָא לְנִדָּה, הֲוָה אָמֵינָא מְבִיאָה קׇרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, קָא מַשְׁמַע לַן דְּנֶאֱכָל. אָמַר רַב הוּנָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ — אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד״. מֵתִיב רַב יְהוּדָה: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ — אֵין אִמּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְכׇל דָּבָר! אָמַר רַב נַחְמָן: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, לָחוֹשׁ חוֹשֶׁשֶׁת, יְמֵי טוֹהַר לָא יָהֲבִינַן לַהּ עַד דְּנָפֵיק רוּבֵּיהּ. וְהָא אֵין ״אִמּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְכׇל דָּבָר״ קָאָמַר! אָמַר אַבָּיֵי: אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְכׇל דָּבָר מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל מִדְּרַבָּנַן חוֹשֶׁשֶׁת. וְהָא קְרָא קָאָמַר? מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. מַתְנִי' הַמַּפֶּלֶת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. טוּמְטוּם וְזָכָר, אַנְדְּרוֹגִינוֹס וְזָכָר — תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה; טוּמְטוּם וּנְקֵבָה, אַנְדְּרוֹגִינוֹס וּנְקֵבָה — תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה בִּלְבָד. יָצָא מְחוּתָּךְ, אוֹ מְסוֹרָס — מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד. יָצָא כְּדַרְכּוֹ — עַד שֶׁיֵּצֵא רוֹב רֹאשׁוֹ. וְאֵיזֶהוּ רוֹב רֹאשׁוֹ? מִשֶּׁיֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ. גְּמָ' הַשְׁתָּא טוּמְטוּם לְחוֹדֵיהּ וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לְחוֹדֵיהּ (אמר) [אָמְרַתְּ] תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה, טוּמְטוּם וְזָכָר, אַנְדְּרוֹגִינוֹס וְזָכָר מִיבַּעְיָא? אִיצְטְרִיךְ, מַהוּ דְּתֵימָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה — יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה — יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, אֵימָא מִדְּהַאי זָכָר — הַאי נָמֵי זָכָר? קָא מַשְׁמַע לַן. אֵימָא: שְׁנֵיהֶם הִזְרִיעוּ בְּבַת אַחַת, זוֹ זָכָר וְזֶה נְקֵבָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁרָאוּ לוֹבֶן אוֹ אוֹדֶם — אֵין חַיָּיבִין עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה. רָאוּ לוֹבֶן וְאוֹדֶם כְּאֶחָד — אֵין חַיָּיבִין עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, אֲבָל שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה

וטהרו לו פתחים קטנים - הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות (פ"ג מ"ו) המת פתחו בארבעה בד"א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח: ר' יוחנן - דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר: ברובע - רובע הקב: קטבלא - עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת: אפודרא - אבן שייש. ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר: דאיחרך איחרוכי - המת ולא נעשה אפר: אין נותנין לה ימי טוהר - דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא: אימר הרחיקה לידתה - הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני: ניתני ולנדה - שכל דמים שתראה יהיו טמאים שלא יהיו לה ימי טוהר והכי איבעי ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה דדלמא נקבה הואי וימי טוהר לא יהיה לה שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב והיינו לנדה. ולקמן בהאי פירקא (נדה דף ל.) מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד יום מ"ח: הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל - דכיון דתני לנדה משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא קמ"ל מדלא תני לנדה אלא לזכר ולנקבה דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל ומיהו ימי טוהר לית לה אימר הרחיקה לידתה: ויתן יד - אלמא לידת יד קרויה לידה: והא קרא קאמר - רב הונא אלמא לידה דאורייתא קרי ליה: מתני' לזכר ולנקבה - ימי טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה: תשב לנקבה בלבד - אפי' הוי טומטום זכר בתר נקבות אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה: מסורס - דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו: גמ' איצטריך - אע"ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה היכא דאיתיליד זכר בהדיה נימא זכר הוא דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה קמ"ל: לובן - דומה לקרי: אודם - דומה לדם נדות: אין חייבין על ביאת מקדש - דלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן: ואין שורפין עליהם תרומה - אלא תולין כי חזאי אודם איכא למימר זכר הוא ואין אודם מטמא בו ואי חזאי לובן איכא למימר נקבה היא ואין לובן מטמא בה הילכך תולין: ראו אודם ולובן כאחד - דממ"נ טמא אפ"ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן כדמפרש טעמא:

שנשרף על גבי קטבלא. פי' עור שלוק היה בעור דפוס של אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אברים ניכרים: אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס כו'. קסבר רב דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא דאי בריה הוא לא יטמא לא בלובן ולא באודם אלא ודאי סבר ספקא הוא והא דפסיק רב בפרק הערל (יבמות דף פג.) כר' יוסי באנדרוגינוס לא כר' יוסי דמתני' דהתם דאמר מאכיל בחזה ושוק דזכר ודאי הוי אלא כרבי יוסי דברייתא דקאמר התם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים לידע אם זכר אם נקבה ולאו בריה בעלמא הוא אלא כלומר ספקא וכן משמע לישנא דלא הכריעו והיינו כמו שסובר רב בשמעתין ובפ' בתרא דיומא (ד' עד.) דקאמר כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ופריך איצטריך קרא לרבויי ספקא ומשני דכוי בריה הוי האי בריה הוי בריה ממש ולא ספקא והקשה רבינו שמואל בחור דתניא בתוספתא דמס' בכורי' [פ"ב] הריני נזיר שזה איש או אשה הרי הוא נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש או אשה ואי לר' יוסי אנדרוגינוס נמי ספק במאי פליגי ת"ק והוא ועוד מאי אבל טומטום אינו כן וי"ל דלעולם ספק הוא ולא דמי לספק טומטום דבטומטום לא שייך למיתני ביה ולא הכריעו חכמים דאין כולן שוין דלפעמים כשנקרע נמצא זכר ולפעמי' נקבה וספק שלו יכול להתברר אבל אנדרוגינוס כולם או זכר או נקבה אבל לא הכריעו חכמים איזהו ונפקא מינה אם קידש טומטום אשה או נתקדשה ונקרע וגם לענין שופר אמרי' (ר"ה דף כט.) אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ולא פליג ר' יוסי את"ק אלא מפרש מילתיה דת"ק או כולה ר' יוסי היא אי נמי פליגי וקאמר כיון דלא הכריעו חכמים אינו נזיר דלא היה בדעתו להיות נזיר אא"כ הוי זכר ודאי או נקבה ודאית וכיון דלא הכריעו הוי לעולם ספק: שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי כו'. תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי כיון שיש טומטום שהוא זכר ויש טומטום שהוא נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט במעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולעיל גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דדריש לה מקראי בשלהי נזיר (דף סה:) אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כיון דסבר רב דספק הוי וכולן שוין קמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה ואמאי ממעט ליה והכי פריך בבכורות בפ' על אלו מומין (בכורות דף מא: ושם) בסופו גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק קסבר אנדרוגינוס ספקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא וי"ל דהתם פריך שפיר דממעט אנדרוגינו' מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ולהכי פריך אצטריך קרא למעוטי ספקא דכיון דקמי שמיא גליא אם נקבה הוי אמאי צריך למעוטי ואם זכר הוא בא למעוטי משום דמשונה משאר זכרים א"כ ש"מ דזכר הוא ולא ספק אבל הכא דכתיב מזכר ועד נקבה איכא למימר דממעט לה מטעם שהוא משונה והוי ספק משום דלא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוי זכר או מנקבה ממעט ליה והוי נקבה ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו דהוי מצי למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום אי נמי מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס ממעטינן נמי טומטום ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו ואי מזכר ממעטינן להו איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא או איפכא:

נדה כח.

Navigate the library