נדהכ:
טוען את הדף…
רַבִּי חֲנִינָא הוּא דְּחַכִּים, כּוּלֵּי עָלְמָא לָאו חַכִּימִי הָכִי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֻכְמְתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא גְּרַמָא לִי דְּלָא אֶחְזֵי דְּמָא, מְטַמֵּינָא — מְטַהַר, מְטַהַרְנָא — מְטַמֵּא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עִנְוְותָנוּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא גְּרַמָא לִי דַּחֲזַאי דְּמָא, וּמָה רַבִּי חֲנִינָא דְּעִנְוְתָן הוּא — מַחֵית נַפְשֵׁיהּ לְסָפֵק וְחָזֵי, אֲנָא לָא אֶחְזֵי? אָמַר רַבִּי זֵירָא: טִבְעָא דְּבָבֶל גְּרַמָא לִי דְּלָא חֲזַאי דְּמָא, דְּאָמֵינָא: בְּטִבְעָא לָא יָדַעְנָא, בִּדְמָא יָדַעְנָא?! לְמֵימְרָא דִּבְטִבְעָא תַּלְיָא מִלְּתָא? וְהָא רַבָּה הוּא דְּיָדַע בְּטִבְעָא, וְלָא יָדַע בִּדְמָא! כׇּל שֶׁכֵּן קָאָמַר: וּמָה רַבָּה דְּיָדַע בְּטִבְעָא — לָא חֲזָא דְּמָא, וַאֲנָא אֶחְזֵי?! עוּלָּא אִקְּלַע לְפוּמְבְּדִיתָא, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּמָא וְלָא חֲזָא. אֲמַר: וּמָה רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה, כִּי מִקְּלַע לְאַתְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — לָא חָזֵי דְּמָא, אֲנָא אֶחְזֵי?! וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״מָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל״? דְּהַהִיא אִתְּתָא (דאייתא) [דְּאַיְיתַאי] דְּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי קַמֵּיהּ. אַרְחֵיהּ, אֲמַר לַהּ: הַאי דַּם חִימּוּד הוּא. בָּתַר דְּנָפְקָה, אִטְּפַל לַהּ רַבִּי אַמֵּי. אֲמַרָה לֵיהּ: בַּעֲלִי הָיָה בַּדֶּרֶךְ וַחֲמַדְתִּיו. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו״. אִפְרָא הוֹרְמִיז, אִמֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה דְּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. הֲוָה יָתֵיב רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ, אַרְחֵיהּ. אֲמַר לַהּ: הַאי דַּם חִימּוּד הוּא. אֲמַרָה לֵיהּ לִבְרֵיהּ: תָּא חֲזִי כַּמָּה חַכִּימֵי יְהוּדָאֵי! אֲמַר לַהּ: דִּלְמָא כְּסוֹמֵא בָּאֲרוּבָּה. הֲדַר שַׁדַּרָה לֵיהּ שִׁתִּין מִינֵי דְּמָא, וְכוּלְּהוּ אַמְרִינְהוּ. הַהוּא בָּתְרָא דָּם כִּנִּים הֲוָה, וְלָא יְדַע. אִסְתַּיַּיע מִילְּתָא, וְשַׁדַּר לַהּ סְרִיקוּתָא דִּמְקַטְּלָא כַּלְמֵי. אֲמַרָה: יְהוּדָאֵי, בִּתְוָונֵי דְּלִבָּא יָתְבִיתוּ! אָמַר רַב יְהוּדָה: מֵרֵישָׁא הֲוָה חָזֵינָא דְּמָא, כֵּיוָן דְּאָמְרָה לִי אִמֵּיהּ דְּיִצְחָק בְּרִי, הַאי טִיפְּתָא קַמַּיְיתָא לָא מַיְיתִינַן לַהּ קַמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן מִשּׁוּם דִּזְהִימָא — לָא חָזֵינָא. בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה — וַדַּאי חָזֵינָא. יַלְתָּא (אייתא) [אַיְיתַאי] דְּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, וְטַמִּי לַהּ. הֲדַר (אייתא) [אַיְיתַאי] לְקַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְדַכִּי לַהּ. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁטִּימֵּא — אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר, אָסַר — אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר! מֵעִיקָּרָא טַמּוֹיֵי הֲוָה מְטַמֵּי לַהּ, כֵּיוָן דַּאֲמַרָה לֵיהּ דְּכֹל יוֹמָא הֲוָה מְדַכֵּי לִי כִּי הַאי גַוְנָא, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּחַשׁ בְּעֵינֵיהּ — דַּכִּי לַהּ. וּמִי מְהֵימְנָא? אִין, וְהָתַנְיָא: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר ״כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״כָּזֶה טִיהֵר אִישׁ פְּלוֹנִי חָכָם״, מַהוּ? תָּא שְׁמַע: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר ״כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו״, שָׁאנֵי הָתָם, דְּלֵיתֵיהּ לְקַמֵּהּ. תָּא שְׁמַע: דְּיַלְתָּא (אייתא) [אַיְיתַאי] דְּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה — וְטַמִּי לַהּ. לְקַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה — וְדַכִּי לַהּ. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: ״חָכָם שֶׁטִּימֵּא אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר״ וְכוּ׳, וְאָמְרִינַן: טַמּוֹיֵי הֲוָה מְטַמֵּי לַהּ, כֵּיוָן דַּאֲמַרָה לֵיהּ דְּכֹל יוֹמָא מְדַכֵּי לַהּ כִּי הַאי גַוְנָא, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּחַשׁ בְּעֵינֵיהּ — הֲדַר דַּכִּי לַהּ, אַלְמָא מְהֵימְנָא לֵהּ! רַב יִצְחָק בַּר יְהוּדָה אַגְּמָרֵיהּ סְמַךְ. רַבִּי רָאָה דָּם בַּלַּיְלָה וְטִימֵּא, רָאָה בַּיּוֹם וְטִיהֵר, הִמְתִּין שָׁעָה אַחַת חָזַר וְטִימֵּא, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁמָּא טָעִיתִי! שֶׁמָּא טָעִיתִי? וַדַּאי טָעָה! דְּתַנְיָא: לֹא יֹאמַר חָכָם ״אִילּוּ הָיָה לַח — הָיָה וַדַּאי טָמֵא״. אֶלָּא (אמר): אֵין לוֹ לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת. מֵעִיקָּרָא אַחְזְקֵיהּ בְּטָמֵא, כֵּיוָן דַּחֲזָא לְצַפְרָא דְּאִשְׁתַּנִּי אֲמַר (ליה): וַדַּאי טָהוֹר הֲוָה, וּבַלַּיְלָה הוּא דְּלָא אִתְחֲזִי שַׁפִּיר. כֵּיוָן דַּחֲזָא דַּהֲדַר אִשְׁתַּנִּי אָמַר: הַאי טָמֵא הוּא, וּמִפְכָּח הוּא דְּקָא (מפכח) [פָכַח] וְאָזֵיל. רַבִּי בָּדֵיק לְאוֹר הַנֵּר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵף בָּדֵיק בְּיוֹם הַמְעוּנָּן בֵּינֵי עַמּוּדֵי. אָמַר רַב אַמֵּי בַּר שְׁמוּאֵל: וְכוּלָּן אֵין בּוֹדְקִין אוֹתָן אֶלָּא בֵּין חַמָּה לְצֵל. רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בְּחַמָּה וּבְצֵל יָדוֹ. וְכַמָּזוּג שְׁנֵי חֲלָקִים כּוּ׳. תָּנָא:דרבי חנינא הוא דחכים - ומצי בדיק כה"ג: דמרא דארעא דישראל - בקי במראות דם מכל חכמי ארץ ישראל כדמפרש לקמן: פומבדיתא אתריה דרב יהודה בשילהי פ"ק דסנהדרין (דף יז:) סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא: ולא חזא - משום כבודו דרב יהודה: ארחיה - הריח בו: חימוד - שנתאוית לבעלה וראתה הדם מחמת תאוה: איפרא הורמיז - נכרית היתה וכן שמה ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת. ולשון יוני איפרא חן כמו אפריון נמטייה לרבי שמעון (ב"מ דף קיט.): הורמיז - כמו (ב"ב דף עג.) הורמיז בר ליליתא כלומר יופי שדים היה לה: ארחיה כו' - ואע"ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה: שלח לה - משום דורון: סריקותא - מסרק נאה: מקטלא כלמי - שהורגין עליה כנים. וסברה ודאי הבין ומשום הכי שלח לי האי: כלמי - כנים כדמתרגמינן כנים כלמתא: בתווני לבאי - בחדרי הלב אתם יושבים. מחדרים מתרגמי' מתווניא. כלומר כל חכמה מצויה בכם: לא חזינא - דדילמא אשתני ואע"ג דמראה דם טהור יש לה דלמא אי אייתא טיפתא קמייתא הוה מיחזי טמא: בין טמאה לטהורה - כשכלין ימי טוהר של זכר או של נקבה וראתה ביום ארבעים ואחד או ביום שמונים ואחד: חזינא לההוא דמא - אי דם טמא מטמינא ואי לאו מחמשה דמים הוא מטהרינא דההוא ודאי טיפתא קמייתא מייתא דלא מזהמא דעד השתא חזאי ואתא דם טוהר שכל מ' לזכר ופ' לנקבה מעין פתוח ואפי' פסקה יום או יומים הואיל ומוחזקת היא בדמים לא זהמא ומייתא טיפתא קמייתא: מעיקרא טמויי טמי לה - רב יצחק משום כבודו דרבה בר בר חנה: כזה ראיתי - מביאה דם אחר או שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי ואבדתיו אם דם זה טהור לא מספקינן ליה בטומאה משום דם האבוד דמהימנא למימר כזה ראיתי: כזה טיהר לי פלוני כו' מהו - שתסמוך עליה חברתה שהראתה דמה לזו ואמרה לה כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם וטיהר: נאמנת אשה כו' - אלמא קים לה במראה דמים: דליתיה קמן - אבל הכא דאיתיה קמן ניחזי אנן: אגמריה סמך - דפשיטא ליה דטהור והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בר בר חנה אבל אי הוה מספקא ליה לא הוה סמיך עלה: ראה ביום - לאותו דם עצמו: חזר וטימא - קס"ד דלא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא דסבר שמא אמש טמא הוה ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ממה שהיה לו אמש ואילו הוה לח כמתחלתו הוה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר: שמא טעיתי - במה שחזרתי וטימאתי הואיל ומראיהו עכשיו טהור: מעיקרא אחזקיה בטומאה - כלומר אמש לא מספק טימא אלא שפיר חזייה ואחזיק בטומאה דאמרי' לקמן רבי בדק לאור הנר: דאישתני - הלבין: דהדר אישתני - עוד יותר: מפכח - מראה אדמומיתו עוברת הילכך הדר למילתיה קמייתא וטימא. והא דאמרינן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות היכא דלא אחזיה כשהוא לח ולא אידמי ליה כטמא: בין העמודים - היכא דגרסי ואע"ג דליכא נהורא כולי האי: ובצל ידו - נותן ידו כנגד חמה על הדם ומיצל:והא רבא דידע. רבה גרס דרבא היה בקי כדמוכח בסמוך גבי דאפרא הורמיז ורש"י פירש בסמוך דאיתרחיש ליה ניסא ואין נראה דדוקא בסוף הוא דאיתרחיש ליה ניסא כדמוכח בסמוך: טיפתא קמייתא. ושאר חכמים שהיו רואין לא היו מחמירין כ"כ או שהיו בקיאין ביותר: כל יומא הוה מטהר לי כה"ג. משמע שלא היתה רגילה להראות לרב נחמן בעלה ושמא לא היה בקי והא דאמר ר"נ לעיל (נדה דף יט:) בדם הקזה קבלה היתה בידו אי נמי היתה חוששת שמא היה מחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו אי נמי שלא תתגנה בפניו אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו דהא במס' נגעים (פ"ב מ"ה) תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו ואילו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני: אגמריה סמך. לפי הפשט משמע דלכך האמין לדבריה אבל בענין אחר [פירוש בלא דבריה] לא היה מתיר אע"ג דאגמריה סמך וקשה דבפ' אלו טרפות (חולין מט.) אמרו גבי ההיא מחטא דאישתכח בסימפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף ורב אחא בר מניומי מכשיר לכך נראה לפרש דהשתא הדר ביה משינויא קמא והיכא דאגמריה סמיך רשאי להתיר אע"ג דחכם כבר אסר ויש מקשה על ילתא היכי עבדה הכי הא אמרינן בפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר וי"ל דקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה: [ועי' תוס' ע"ז ז. ד"ה הנשאל ותוס' חולין מד: ד"ה היכי]: