Niddah 24a · Talmud

עַד הָאַרְכּוּבָּה. רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: עַד לִנְקָבָיו, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יְהוֹשֻׁעַ: עַד מְקוֹם טַבּוּרוֹ. בֵּין רַבִּי זַכַּאי לְרַבִּי יַנַּאי אִיכָּא בֵינַיְיהוּ ״טְרֵפָה חַיָּה״, מָר סָבַר ״טְרֵפָה חַיָּה״, וּמָר סָבַר ״טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה״. בֵּין רַבִּי יַנַּאי לְרַבִּי יוֹחָנָן, אִיכָּא בֵינַיְיהוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: (ניטל) [נִיטְּלָה] יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ — נְבֵלָה. אָמַר רַב פָּפָּא: מַחְלוֹקֶת מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אֲבָל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה אֲפִילּוּ כֹּל דְּהוּ — טְהוֹרָה. וְכֵן אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּפֶּלֶת אֶת שֶׁגּוּלְגׇּלְתּוֹ אֲטוּמָה — אִמּוֹ טְהוֹרָה. וְאָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין אַפָּקוּתָא דְּדִיקְלָא — אִמּוֹ טְהוֹרָה. אִיתְּמַר: הַמַּפֶּלֶת מִי שֶׁפָּנָיו מוּסְמָסִים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִמּוֹ טְמֵאָה, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִמּוֹ טְהוֹרָה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: הַמַּפֶּלֶת יָד חֲתוּכָה וְרֶגֶל חֲתוּכָה — אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם בָּאתָה. וְאִם אִיתָא, לִיתְנֵי: שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם אוֹ מִמִּי שֶׁפָּנָיו מוּסְמָסִין! אָמַר רַב פַּפֵּי: בְּפָנָיו מוּסְמָסִין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּטְמֵאָה, כִּי פְּלִיגִי — בְּפָנָיו טוּחוֹת, וְאִיפְּכָא אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִמּוֹ טְהוֹרָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִמּוֹ טְמֵאָה. וְלוֹתְבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן מֵהָא! מִשּׁוּם דְּשַׁנִּי לֵיהּ: הַיְינוּ גּוּף אָטוּם, הַיְינוּ מִי שֶׁפָּנָיו טוּחוֹת. בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא נְפוּק לְקִרְיָיתָא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דַּאֲבוּהוֹן, אָמַר לָהֶם: כְּלוּם בָּא מַעֲשֶׂה לְיֶדְכֶם? אָמְרוּ לוֹ: פָּנִים טוּחוֹת בָּא לְיָדֵינוּ, וְטִימֵּאנוּהָ. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְטַהֲרוּ מָה שֶׁטִּמֵּאתֶם. מַאי דַּעְתַּיְיכוּ, לְחוּמְרָא? חוּמְרָא דְּאָתְיָא לִידֵי קוּלָּא הִיא, דְּקָיָהֲבִיתוּ לַהּ יְמֵי טוֹהַר. אִיתְּמַר: הַמַּפֶּלֶת בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּים וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת, אָמַר רַב: בְּאִשָּׁה — אֵינוֹ וָלָד, בִּבְהֵמָה — אָסוּר בַּאֲכִילָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּאִשָּׁה — וָלָד, בִּבְהֵמָה — מוּתָּר בַּאֲכִילָה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּדְרַב חָנִין בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רַב חָנִין בַּר אַבָּא: ״הַשְּׁסוּעָה״ — בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת. רַב אָמַר: בְּרִיָּה בְּעָלְמָא לֵיתַהּ, וְכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה — בִּמְעֵי אִמָּהּ אַגְמְרֵיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּרֵיהּ בְּעָלְמָא אִיתַאּ, וְכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה — בְּעָלְמָא אַגְמְרֵיהּ, אֲבָל בִּמְעֵי אִמָּהּ — שָׁרְיָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, אַלְמָא דְּחָיֵי, וְקַשְׁיָא לְרַב! אֲמַר לֵיהּ: שִׁימִי אַתְּ! שֶׁשִּׁדְרָתוֹ עֲקוּמָּה. מֵיתִיבִי: יֵשׁ בְּעוּבָּרִין שֶׁהֵן אֲסוּרִין — בֶּן אַרְבָּעָה לְדַקָּה, בֶּן שְׁמֹנָה לְגַסָּה, הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה אָסוּר. יָצָא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת. מַאי ״יָצָא״? לָאו יָצָא מִכְּלַל עוּבָּרִין, שֶׁאֲפִילּוּ בִּמְעֵי אִמָּן אֲסוּרִין? רַב מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וּשְׁמוּאֵל מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַב מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: בֶּן אַרְבָּעָה לְדַקָּה, בֶּן שְׁמוֹנֶה לְגַסָּה, הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה — אָסוּר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ — שְׁרֵי. יָצָא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת, דַּאֲפִילּוּ בִּמְעֵי אִמּוֹ נָמֵי אָסוּר.

עד הארכובה - שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה שהיא טרפה וקסבר טרפה אינה חיה: עד לנקביו - ונקביו בכלל קסבר טרפה חיה הלכך עד לארכובה הוי ולד אבל עד לנקביו הוי נבלה כר' אלעזר דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבלה ואפי' בחייה מטמאה הלכך לא חיה ובשחיטת חולין (דף כא.) מפרש היכי דמי חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה: עד טבורו - אבל עד נקביו לא דלית ליה דרבי אלעזר ואי משום טרפה קסבר טרפה חיה: בין ר' ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו דר' אלעזר - ותרוייהו אית להו טרפה חיה: מלמעלה - שנחתך מגולגלתו: אטומה - חסרה: כמין אפקתא דדיקלא - שהדקל למטה יחיד ומתפצל מלמעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה: מוסמסין - מעוכין קצת ולא כל כך כפניו טוחות: כי פליגי בפניו טוחות - שאין צורה בהן ניכרת לגמרי: ואיפכא איתמר - ולא משום צורך מפיק לה אלא הכי גמר לה מרביה: לותביה ריש לקיש לר' יוחנן מהא - דאם איתא ליתני או ממי שפניו טוחות: היינו פניו טוחות - אבל בפניו מוסמסין ליכא לשנויי הכי דהא ניכרת בהן הצורה ולאו אטום הוא דאטום היינו חסר לגמרי: לחומרא - שטמאתם אותה שבועים משום ספק נקבה: חומרא דאתי לידי קולא הוא - דכיון דולד הוא יהביתו לה ימי טוהר מיהא ל"ג דזכר ומטהריתו לדם ראייתה שלא כדין דטמאה נדה היא דלאו ולד הוא: בבהמה אסור באכילה - אם נשחטה אמו ונמצא במעיה וכל שכן יצא לאויר העולם דנפל הוא ונבלה: מותר באכילה - דכתיב (ויקרא י״א:ג׳) כל בבהמה תאכלו כל הנמצא בבהמה תאכלו ובלבד שיהיו לו פרסות או פרסה כדאמר בבהמה המקשה לילד (חולין סט:): השסועה - רחמנא אסרה דכתיב (דברים יד) את זה לא תאכלו וגו' השסועה: רב סבר - האי דאסר רחמנא כשנמצאת במעי בהמה אסורה דהא בריה בעלמא בפני עצמה ליתא: בעלמא אגמריה - אותו המין אסר אבל אם נמצאת במעי פרה מותר: ר' חנינא בן אנטיגנוס - בבכור קאי וקאמר דהוי מום ומדפסל ליה לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשיא לתרוייהו דהא אפי' יצא לאויר העולם שרי ושמואל לא שרי אלא במעי אמו. והא דאקשי רב שימי טפי לרב מדשמואל משום דגביה הוה קאי ובר בריה הוה כדאמר בפרק כל הבשר (חולין קיא:) רב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה: שימי את - בכמה דוכתין אשכחן דמהדר ליה רב הכי שימי את ונראה בעיני משום דבר בריה הוה וקאמר ליה הכי משום חביבותיה כלומר אתה יודע להשיבני. ואני שמעתי שמדת צניעות היה בו ברב שלא היה זוקף עיניו למעלה הלכך לא היה מכירו ולא נהירא לי שהרי לא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לזה אמר כן בכמה מקומות כאן ובמנחות (דף קי.) ועוד שמעתי משום דחריף הוה ודחיק ליה כי ההיא דאמר (במועד קטן (דף כט)) רחמנא לישזבא מכיסופיה דרב שימי ולא היא דהתם רב שימי בר אשי הוה דדחיק ליה לרב פפא: ששדרתו עקומה - הא דרבי חנינא דמשמע דחיי לאו שני גבין ממש אלא ששדרתו עקומה (כזה) ונראין כשתים: יש בעוברין - שיצאו לאויר העולם שאסורין משום נבלה: לאו יצא מכלל עוברין - דהני אע"ג דלא כלו חדשיהן כי נמצאו במעי אמן שרו אבל האי אפי' במעי אמן אסור וקשיא לשמואל: רב מתרץ לטעמיה - דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר ואי אפשר לומר כן הלכך צריך להוסיף עליה אבל במעי אמו שרי דכתיב כל בבהמה תאכלו בפרק בהמה המקשה (חולין סט.): יצא מי שיש לו שני גבין וכו' - דכי כתב רחמנא השסועה למיסר במעי אמו אסרה דהא מין בפני עצמה ליתא:

עד הארכובה. והארכובה בכלל דהיינו מן הארכובה ולמעלה ואין שייך להביא זה גבי כל שיעורי חכמים להחמיר לענין עד ועד בכלל באלו טרפות (חולין נה.) ואע"ג דתבנית יד אמרי' בפרקין דטמאה לידה היינו כשניכר שהמותר נמחה כשפירש א"נ כאן מיירי דניכר היטב שלא נברא יותר כגון במקום החסרון יש עור נקרם: ליתני שמא מגוף אטום באת או ממי שפניו כו'. וא"ת והא איכא טובא דלא תני כגון פניו תייש (ופניו) אטום ואפקותא דדיקלא וי"ל דפניו מוסמסין דומה לגוף אטום והויא ליה למיתני בהדיה טפי מאחריני: אמר רב פפא בפניו מוסמסין כ"ע לא פליגי. והא דקאמר איתיביה ר' יוחנן לר"ל לא היו דברים מעולם וכענין זה יש בריש חולין (דף ד): רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש כו'. פ"ה מדהוי מום לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשה לתרוייהו דהא אפי' יצא לאויר העולם שרי ושמואל לא שרי ליה אלא במעי אמו וקשה לר"ת דבפ' אלו מומין (דף מג:) תנא ליה גבי מומי כהן ולא גבי מומי בהמה והתם נמי פריך מרב ולא מייתי משמואל מידי ונראה לר"ת דארב דוקא פריך דאמר באשה אינו ולד אלמא אינו מתקיים והא חשיב ליה גבי מומי כהן אלמא חי אבל לשמואל דאמר באשה ולד מתקיים לא פריך מידי ובבהמה נמי אר"ת דמתקיים לשמואל והא דאמר בסמוך דכי יצא לאויר העולם אסור היינו משום שסועה דאסר רחמנא ורש"י פירש בסמוך לפי שיטתו דאסור משום נפל ושסועה דאסר רחמנא היינו מין בהמה דעלמא שיש לאם ולולד שני גבין וכן ב' שדראות אבל הנולד מבהמה שאין לה אלא גב אחד ושדרה אחת לא איצטריך קרא למיסר דנפל גמור הוי ובאשה מיהא מתקיים אף לפירושו מדקאמר באשה ולד וללישנא דבעלמא אגמריה משמע כפירושו וא"ת בפרק אלו טרפות (חולין ס:) דפריך גבי שסועה שיש לה ב' גבין וכי משה קניגי היה והשתא לפ"ה אתי שפיר דשסועה מין בעלמא הוא לשמואל ואינה מצויה אלא ביער לכך קאמר וכי קניגי היה אבל לפי' ר"ת שאף לשמואל אינו מין בפני עצמו אלא שכך נולד מן הבהמה מה ענין זה אצל קניגי וי"ל דאף לפירוש ר"ת אם לא היה קניגי ורגיל לראות ומכיר בהמות משונות לא היה מכיר בהמה זו שיש לה ב' גבין אע"פ שגם נולד מבהמות של ישוב שאינה רגילה להוליד מבהמה שאינה משונה:

נדה כד.

Navigate the library