Niddah 25b · Talmud

וְטוֹרְדִין אוֹתוֹ, אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן — שֶׁהַשֶּׁמֶן רַךְ וּמְצַחְצְחוֹ, וְאֵין רוֹאִין אֶלָּא בַּחַמָּה. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ? כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ?! כִּדְאָמְרִינַן! אֶלָּא, בַּמֶּה בּוֹדְקִין אוֹתוֹ לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא? אַבָּא שָׁאוּל בַּר נַשׁ, וְאָמְרִי לַהּ אַבָּא שָׁאוּל בַּר רֶמֶשׂ, אוֹמֵר: מֵבִיא קֵיסָם שֶׁרֹאשׁוֹ חָלָק, וּמְנַעְנֵעַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אִם מְסַכְסֵךְ — בְּיָדוּעַ שֶׁזָּכָר הוּא, וְאִם לָאו — בְּיָדוּעַ שֶׁנְּקֵבָה הִיא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אֲבָל מִן הַצְּדָדִין — אֵימָא כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם נִינְהוּ. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: תָּנָא, ״אִם הָיְתָה נְקֵבָה — נְדוֹנָה כִּשְׂעוֹרָה סְדוּקָה״. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: וְדִילְמָא חוּט שֶׁל בֵּיצִים נִינְהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא בֵּיצִים גּוּפַיְיהוּ לָא יְדִיעִי, חוּט שֶׁל בֵּיצִים יְדִיעַ? אָמַר רַבִּי עַמְרָם, תָּנָא: שְׁתֵּי יַרְכוֹתָיו כִּשְׁנֵי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית. וְאָמַר רַבִּי עַמְרָם עֲלַהּ: כְּשֶׁל עֵרֶב. וּשְׁנֵי זְרוֹעוֹתָיו כִּשְׁנֵי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית, וְאָמַר רַבִּי עַמְרָם עֲלַהּ: כְּשֶׁל שְׁתִי. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא עַד שֶׁיַּשְׂעִיר. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת! אָמַר רַב אַמֵּי בַּר שְׁמוּאֵל: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל — לָחוֹשׁ חוֹשֶׁשֶׁת, יְמֵי טׇהֳרָה לָא יָהֲבִינַן לַהּ עַד שֶׁיַּשְׂעִיר. לְמֵימְרָא דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל? וְהָא הָהוּא שְׁפִירָא דַּאֲתָאי לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר: ״הָא בַּר אַרְבְּעִין וְחַד יוֹמָא״, וְחַשֵּׁיב מִיּוֹמָא דְּאָזְלָא לִטְבִילָה עַד הָהוּא יוֹמָא, וְלָא הֲוָה אֶלָּא אַרְבְּעִין יוֹמִין, וַאֲמַר לְהוּ: הַאי בְּנִדָּה בְּעַל; כַּפְתֵיהּ, וְאוֹדִי! שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל, דְּרַב גּוּבְרֵיהּ. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: סַנְדָּל דּוֹמֶה לַדָּג שֶׁל יָם, מִתְּחִלָּתוֹ וָלָד הוּא, אֶלָּא שֶׁנִּרְצַף. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: סַנְדָּל דּוֹמֶה לַלָּשׁוֹן שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. מִשּׁוּם רַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ: סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רַב אַדָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים, וַאֲפִילּוּ מֵאֲחוֹרָיו. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁסָּטַר אֶת חֲבֵירוֹ, וְהֶחְזִיר פָּנָיו לַאֲחוֹרָיו. בִּימֵי רַבִּי יַנַּאי, בִּקְּשׁוּ לְטַהֵר אֶת הַסַּנְדָּל שֶׁאֵין לוֹ צוּרַת פָּנִים. אָמַר לָהֶם רַבִּי יַנַּאי: טִיהַרְתֶּם אֶת הַוְּולָדוֹת! וְהָתַנְיָא: מִשּׁוּם רַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ: סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים! אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא: זְכָה בַּהּ רַב בִּיבִי בִּשְׁמַעְתֵּיהּ, דַּאֲנָא וְהוּא הֲוֵינָא יָתְבִין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן כִּי אַמְרַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, וּקְדַם אִיהוּ וַאֲמַר וּזְכָה בַּהּ. לָמָּה הִזְכִּירוּ סַנְדָּל, וַהֲלֹא אֵין סַנְדָּל שֶׁאֵין עִמּוֹ וָלָד? אִי דְּאִתְיְלִידָא נְקֵבָה בַּהֲדֵיהּ — הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּאִתְיְלִיד זָכָר בַּהֲדֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַמֵּי, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִילָּה — יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה — יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, מִדְּהָא זָכָר — הָא נָמֵי זָכָר. קָא מַשְׁמַע לַן: אֵימָא שְׁנֵיהֶם הִזְרִיעוּ בְּבַת אַחַת, הַאי זָכָר וְהַאי נְקֵבָה. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תֵּלֵד נְקֵבָה לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְסַנְדָּל לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה — מוֹנֶה תְּחִלַּת נִדָּה לָרִאשׁוֹן, וּתְחִלַּת נִדָּה לָאַחֲרוֹן. סַנְדָּל דִּתְנַן

וטורדין אותו - ממחין: בר רמש: ומנענע באותו מקום - מלמטה למעלה כדאמר בסמוך: אם מסכסך - הקיסם שיש דבר המעכב היינו גיד דאי נקבה ליכא עיכובא: מלמטה למעלה - שהרי בסדק השעורה אין עיכוב לארכה: תנא אם היתה נקבה נידונת כשעורה סדוקה - לאוסופי ולפרושי אתא דלעיל תני נידונת כשעורה ולא תני סדוקה: חוט - מבדיל מלמטה למעלה בין ב' הביצים ונראה עמוק כסדק: לא ידיעי - אין ניכרין מחמת קטנן: שתי ירכותיו - כשהוא מתחיל להבראות בחיתוך ידים ורגלים: ערב - עבה משתי: לא תעביד עובדא - לעשותו ולד עד שיהא לו שערות בראשו: לחוש חוששת - להחמיר ולישב שבועים: כפתיה ואודי - אלמא היה בקי ביצירת הולד: דרב גובריה - הוא בקי ואין כולן בקיאין: דג של ים - דג יש בים ושמו סנדל: אלא שנרצף - נמעך: [לשון של שור הגדול - דהיינו פניו טוחות. ואע"ג דאוקמינן לעיל פניו טוחות אין אמו טמאה גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידה (סנדל) דולד שעמו מוכיח עליו דולד הוא אלא שנימוק ע"י חברו שדחקו]: צריך צורת פנים אפי' מאחוריו - כלומר אפי' אינו אלא מאחוריו הוי ולד: שסטר - הכהו על לחיו: משנה זו - דקתני צריך צורת פנים מעדותו של רבי נחוניא נשנית הוא העיד עליה בבית המדרש ויחידאה היא: זכה בה רב ביבי בשמעתיה - מזלו גרם לומר שמועה זו וקדמני שגם אני שמעתיה מר' יוחנן דמעדותו של רבי נחוניא נשנית ולא זכיתי לאומרה: והלא אין סנדל שאין עמו ולד - ובלא סנדל נמי הויא טמאה לידה: אי דאיתיליד נקבה בהדיה ה"נ - דלא היה צריך להזכירו דיש לה ימי טומאה וטהרה דנקבה שאפילו הוא זכר גמור כי איכא נקבה בהדיה יושבת לנקבה ימי טומאה וטהרה ושל זכר מובלעים בתוכן: דאיתיליד זכר בהדיה - ומספקי' לסנדל בנקבה ויושבת שבועיים לטומאה אבל טהרה דנקבה לא יהבינן לה דדילמא זכר הוא: האי נמי זכר - ולא תשב אלא לזכר קמ"ל כו': ד"א - אפי' ילדה עמו נקבה צריך להזכיר ספק סנדל: שאם תפיל שנים אחד לפני שקיעת החמה ואחד לאחר שקיעת החמה מונה תחלת נדה לראשון ותחלת נדה לאחרון וה"ג לה בתוספתא. וה"פ שאם תפיל שניהם נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעה מונה לאחר שיכלו ימי טוהר לראשון תחלת נדה וכן לאחרון כגון אם תראה ביום שמונים ואחד לראשון הויא תחלת נדה דדילמא סנדל שנולד לאחר שקיעה זכר הוא וכלו ימי טוהר שלו לסוף מ' ולא משכי בתר פ"א דנקבה וכשתחזור ותראה בח' לראייתה ותרצה להיות סופרת יום כנגד יום אמרינן דלמא סנדל נקבה הוה ומשוך ימי טוהר שלו עד פ"א לראשון ומה שראתה ביום פ"א לראשון דם טוהר הוא ועכשיו מה שהיא רואה ביום פ"א תחלת נדה הוא והיינו תחלת נדה לאחרון ובהכי הויא מקולקלת דלא ידעינן בהך ראיה בתרייתא אי נדה היא אי שומרת יום כנגד יום. לישנא אחרינא גרסי' שאם תלד נקבה לפני שקיעה וסנדל לאחר שקיעה מונה תחלת לידה מן האחרון וסוף לידה מן הראשון. וה"פ אפילו היכא דאיתיליד נקבה בהדיה הוצרך סנדל שאם תלד נקבה לפני שקיעה והסנדל שהוא ספק זכר לאחר שקיעה מונה תחלת לידה דהיינו ימי טומאה מן האחרון דדילמא סנדל נמי נקבה היא ומנינן מיניה י"ד שהוא ט"ו לראשון וסוף לידה דהיינו ימי טוהר מנינן מן הראשון להחמיר שאם תראה ביום פ"א דהיינו פ' לאחרון מטמינן לה משום נדה דאמרי' סנדל זכר הוה והרי ארבעים יום ששלמו ימי טוהר שלו ודנקבה קמייתא נמי השתא כלו להו והיינו צורך דאי לאו סנדל הוי מנינה נמי ימי טומאה לראשון ולא מטמאה אלא י"ד והשתא יתבה ט"ו ואי הוה פשיטא לן שהסנדל נקבה היא לא הויא תחלת נדה עד פ"ב לראשון דבתר ולד אחרון אזלינן:

לידע אם זכר הוא. הא דאמר גויתו בכעדשה לא שמקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה: קא משמע לן אימא שניהם הזריעו בבת אחת. לר"ת שפירש דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת ואפילו נפל אתי שפיר וצ"ל שהזריעו בבת אחת אבל לפרש"י שפירש גבי ג' נשים משמשות במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל שולד אחרון ממעך צורה הראשונה והא דאין אשה חוזרת ומתעברת היינו בן קיימא (דאין) נפל חוזרת ומתעברת לא הוה צ"ל הכא אימא שניהם הזריעו בבת אחת והל"ל בביאה ראשונה הזריעה היא תחלה ובביאה שניה הזריע הוא תחלה ומיהו י"ל דבענין זה בב' ביאות אין חדוש למתני תשב לזכר ולנקבה דפשיטא דפעמים הוא מזריע תחלה ופעמים היא ולא אמר מדהאי זכר האי נמי זכר אבל בביאה אחת סד"א מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל אימא שניהם הזריעו בבת אחת ומיהו קשה מנלן דלא אמרינן בביאה אחת מדהאי זכר האי נמי זכר אימא לעולם אמרי' ומתני' בב' ביאות ואשמועינן מתני' דסנדל הוי ולד אף בלא צורת פנים ולאפוקי מעדותו של רבי נחוניא ואע"ג דכבר אשמעינן בבכורות ובכריתות דמייתי בסמוך דסנדל הוא ולד מ"מ איצטריך נמי לאשמועינן דהוי ולד לענין לידה וי"ל דהיינו דקמשני בלשון שני ומיהו תימה גם לפר"ת דלקמן (נדה דף כח.) גבי זכר וטומטום משני נמי שהזריעו שניהם בבת אחת ותרתי למה לי ואי אתא לאשמועינן דהוי ולד והא כבר תנא בהדיא ברישא טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה:

נדה כה:

Navigate the library