טוען את הדף…
כְּאִילּוּ הֵן רְאוּיוֹת. מַתְנִי' שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית — כּוּלָּן טְמֵאוֹת. תַּחַת הַפְּנִימִית — שְׁתַּיִם הַפְּנִימִיּוֹת טְמֵאוֹת, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. תַּחַת הַחִיצוֹנָה — שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת, וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁעָבְרוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה, אֲבָל אִם עָבְרוּ דֶּרֶךְ עָלֶיהָ — כּוּלָּן טְמֵאוֹת. בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְהוֹרָה — הִיא טְהוֹרָה, וּשְׁתַּיִם טְמֵאוֹת. בָּדְקוּ שְׁתַּיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת — הֵן טְהוֹרוֹת, וּשְׁלִישִׁית טְמֵאָה. שְׁלָשְׁתָּן וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת — כּוּלָּן טְמֵאוֹת. לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְגַל טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בֵּין שְׁנֵי גַּלִּים טְהוֹרִים, וּבָדְקוּ אֶחָד מֵהֶן וּמָצְאוּ טָהוֹר — הוּא טָהוֹר, וּשְׁנַיִם טְמֵאִים. שְׁנַיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרִין — הֵם טְהוֹרִין, וּשְׁלִישִׁי טָמֵא. שְׁלָשְׁתָּן, וּמָצְאוּ טְהוֹרִין — כּוּלָּן טְמֵאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טוּמְאָה — לְעוֹלָם הוּא בְּטוּמְאָתוֹ, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ טוּמְאָה הֵיכָן הִיא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה. גְּמָ' מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא מְפַלֵּיג, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דְּקָמְפַלֵּיג? אָמַר רַבִּי אַמֵּי: בִּמְשׁוּלָּבוֹת. בָּדְקָה אַחַת [וְכוּ׳]. לְמָה לֵיהּ לְמִתְנֵי ״לְמָה זֶה דּוֹמֶה״? הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבִּי מֵאִיר לְרַבָּנַן: מַאי שְׁנָא בְּדָם דְּלָא פְּלִיגִיתוּ, וּמַאי שְׁנָא בְּגַל דִּפְלִיגִיתוּ? וְרַבָּנַן, בִּשְׁלָמָא הָתָם — אֵימָא עוֹרֵב נְטָלָהּ, אֶלָּא הָכָא — הַאי דָּם מֵהֵיכָא אֲתָא? תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּשִׁקְמָה שֶׁל כְּפַר סָבָא, שֶׁהָיוּ מַחֲזִיקִין בָּהּ טוּמְאָה, וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ. לְיָמִים נָשְׁבָה בּוֹ הָרוּחַ וַעֲקָרַתּוּ, וְנִמְצָא גּוּלְגּוֹלֶת שֶׁל מֵת תְּחוּבָה לוֹ בְּעִיקָּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? אֵימַר לֹא בָּדְקוּ כׇּל צָרְכּוֹ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בִּמְעָרָה שֶׁל שִׁיחִין, שֶׁהָיוּ מַחְזִיקִין בָּהּ טוּמְאָה, וּבָדְקוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְקַרְקַע שֶׁהָיְתָה חֲלָקָה כְּצִפּוֹרֶן, וְלֹא מָצְאוּ. לְיָמִים נִכְנְסוּ בָּהּ פּוֹעֲלִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְנִתְּזוּ בְּקַרְדּוּמּוֹתֵיהֶן, וּמָצְאוּ מַכְתֶּשֶׁת מְלֵאָה עֲצָמוֹת. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? אֵימַר לֹא בָּדְקוּ כָּל צָרְכּוֹ. תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה בְּסֶלַע בֵּית חוֹרוֹן, שֶׁהָיוּ מַחֲזִיקִין בָּהּ טוּמְאָה, וְלֹא יָכְלוּ חֲכָמִים לִבְדּוֹק מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה מְרוּבָּה. וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא שְׁמוֹ. אָמַר לָהֶן: הָבִיאוּ לִי סְדִינִים! הֵבִיאוּ לוֹ סְדִינִים, וּשְׁרָאָן בְּמַיִם, וּפְרָסָן עֲלֵיהֶם. מְקוֹם טׇהֳרָה — יָבֵשׁ, מְקוֹם טוּמְאָה — לַח, וּבָדְקוּ וּמָצְאוּ בּוֹר גָּדוֹל מָלֵא עֲצָמוֹת. תָּנָא: הוּא הַבּוֹר שֶׁמִּילֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה חֲלָלִים, דִּכְתִיב: ״וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כׇּל פִּגְרֵי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָה״. וְכִי גְדַלְיָה הֲרָגָן? וַהֲלֹא יִשְׁמָעֵאל הֲרָגָן! אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לוֹ לָחוֹשׁ לַעֲצַת יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ, וְלֹא חַשׁ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֲרָגָן. אָמַר רָבָא: הַאי לִישָּׁנָא בִּישָׁא, אַף עַל פִּי דִּלְקַבּוֹלֵי לָא מִבְּעֵי — מֵיחָשׁ לֵיהּ מִבְּעֵי. הָנְהוּ בְּנֵי גָּלִילָא דִּנְפַק עֲלַיְיהוּ קָלָא דִּקְטוּל נַפְשָׁא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, אֲמַרוּ לֵיהּ: לַטְמְרִינַן מָר! אֲמַר לְהוּ: הֵיכִי נַעֲבֵיד? אִי לָא אַטְמְרִינְכוּ — חָזוּ יָתַיְיכוּ, אַטְמְרִינְכוּ — הָא אֲמוּר רַבָּנַן: הַאי לִישָּׁנָא בִּישָׁא, אַף עַל גַּב דִּלְקַבּוֹלֵי לָא מִבְּעֵי — מֵיחָשׁ לֵיהּ מִבְּעֵי. זִילוּ אַתּוּן, טַמַּרוּ נַפְשַׁיְיכוּ. ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא״ — מִכְּדֵי סִיחוֹן וְעוֹג אַחֵי הֲווֹ, דְּאָמַר מָר: סִיחוֹן וְעוֹג בְּנֵי אֲחִיָּה בַּר שַׁמְחֲזַאי הֲווֹ, מַאי שְׁנָא מֵעוֹג דְּקָמִסְתְּפֵי, וּמַאי שְׁנָא מִסִּיחוֹן דְּלָא קָמִסְתְּפֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִתְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק אַתָּה יוֹדֵעַ מָה הָיָה בְּלִבּוֹ, אָמַר: שֶׁמָּא תַּעֲמוֹד לוֹ זְכוּת שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה עוֹג, שֶׁפָּלַט מִדּוֹר הַמַּבּוּל. תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כֶּתֶם, מַעֲבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמְמָנִין וּמְבַטְּלוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:כאילו הן ראויות - לראות ושתיהן טמאות דמכל מקום דם מבינייהו נפיק: מתני' חיצונה - קרי להך דלצד דרך עליית המטה. פנימית אותה שלצד הקיר. ובגמרא מפרש מאי שנא הכא דמפליג בין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת אמצעית וברישא קתני תחת אחת מהן כולן טמאות אפילו נמצא תחת פנימית או חיצונה: אימתי - אמרו נמצא תחת חיצונה פנימית טהורה בזמן שעלו דרך מרגלות המטה דלא עברה פנימית על מקום מציאת הדם: אבל עברו - שלשתן דרך עלייה שהן דורסות ועוברות על החיצונה כולן טמאות ואפי' פנימית דשמא כשעברה פנימית דרך שם נפל ממנה: גל טמא - שהיה שם כזית מן המת: לבתולה - קרקע בתולה ואם לא מצא הגל טהור: גמ' מאי שנא רישא - דקתני לעיל נמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ולא מפליג בין נמצא תחת אמצעית לנמצא תחת פנימית או חיצונה: א"ר אמי רישא במשולבות - תכופות ודבוקות יחד הלכך אפילו נמצא תחת הפנימית איכא לספוקי נמי בחיצונה: מאי שנא בדם דלא פליגיתו - דמודים אתם לי דהיכא דנמצא שלשתן טהורות כולן טמאות: ובגל - אתם חלוקים עלי דאם בדק ולא מצא טהור ואע"ג דמוחזק לן דהואי טומאה בחד מינייהו: לקרקע חלקה כצפורן - לקרקע חלקה שלא נזרעה מעולם: מקום הטומאה לח - שנבלעו שם מים של סדין מתוך שהיה העפר רך: ביד גדליה - משמע שע"י גדליה נהרגו: יוחנן בן קרח - אמר לו לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה להרגך (ירמיהו מ׳:י״ד): מיחש ליה מיבעי - ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם: בני אחיה - שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש: מתשובתו של אותו צדיק - הוצרך הקב"ה להשיב שלא יירא ממנו: עוג פלט מן המבול - שברח לא"י כדאמרינן בחלק: שאבד בו כתם - כגון שנכנס במים או נגלל בדם בהמה ואין נודע מקום הנדות וקי"ל במתני' אין דם הנדות טהור בלא שבעה סממנין: מעביר [עליו] ז' סממנין - על הבגד: ומבטלו - לדם והאי דנקט הך ברייתא הכא משום דאיירי לעיל בגלים שאבדה בהם טומאה ואין ידוע מקומה:אמר רבי אמי [רישא] במשולבות. פ"ה רישא דלא מפליג איירי במשולבות ותכופות זו לזו ולהכי איכא לספוקי בכולהו ובהרבה ספרים לא גרסינן רישא ואומר הר"י דיש לפרש דסיפא איירי במשולבות כלומר מכוונות כל אחת במקומה ולא היו תכופות ומעורבות זו בזו ובפירוש ר"ח כתוב דמשלחפי שלחופי שמתפרדות זו מזו:
מקום טהרה לח. אסדינים קאי דמתוך שהיה הקרקע קשה לא בלע מים שבהסדינין ומקום הטומאה יבש ואית ספרים דגרסינן איפכא מקום טומאה לח ואקרקע קאי שהיה לח מחמת הסדינין שבלע לפי שהיה רך ותיחוח וכה"ג בדק רבי יוחנן בן זכאי כשקצץ תורמוסי תרומה בעובדא דרבי שמעון בן יוחי במסכת שבת (דף לד.): אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא כו'. פי' בקונטרס ושמא הרגתם ואסור להצילכם ובשאלתות דרב אחאי מפרש שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך והיינו מיחש מיבעי ליה למיחש שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים: זה עוג שפלט מדור המבול. הכי נמי נפלט סיחון מדור המבול כיון דאחי הוו אלא דהך הפליט קים ליה דהוא עוג ולא סיחון מהאי טעמא גופיה כיון דדחיל ליה משה ועוד אמר (בפרק רבי אליעזר) (דף לד) שעוג מצאו לאברהם אבינו שהיה עומד בגרנות לתקן עוגות לפסח ועל שם זה נקרא עוג ומייתי ליה משום דמחזי כלישנא בישא דאמר במדרש עוג אמר בלבו אלך ואומר לאברהם וילחם וימות ואשא שרה אשתו אפילו הכי היה ירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם: מעביר עליו שבעה סממנין. וא"ת ומה צריך להעביר עליו הלא כיון שאבד ואינו ניכר אינו מקפיד עליו ובטל ממילא כדקתני ר' חייא לקמן (נדה דף סב:) דם הנדה ודאי מעביר עליו ז' סממנין ומבטלו שכיון שהעביר עליו אזל ליה חזותא ואינו מקפיד עליו יותר אע"פ שניכר אלא בקפידא תליא מילתא ויש לומר דהכא קרי שפיר מקפיד עליו דאם אינו מוצאו עכשיו שמא ימצאנו פעם אחרת: