נדהנח.
טוען את הדף…
מִדְּרַבָּנַן. רַב אָשֵׁי אָמַר: שְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי נְחֶמְיָה, דִּתְנַן: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה — אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּתָמִים. בִּשְׁלָמָא לְרַב אָשֵׁי — הַיְינוּ דְּקָאָמַר ״קַרְקַע״, אֶלָּא לְרַב יִרְמְיָה — מַאי אִירְיָא קַרְקַע? אֲפִילּוּ גְּלִימָא נָמֵי! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא גְּלִימָא, דְּלָא מִבְּדַק שַׁפִּיר, וְאִיכָּא לְמֵימַר מֵעָלְמָא אֲתָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ קַרְקַע דְּמִבְּדַק שַׁפִּיר, דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִגּוּפַהּ אָתְיָא — טָהוֹר. עַל עֲקֵבָהּ וְעַל רֹאשׁ גּוּדָלָהּ טְמֵאָה וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא עֲקֵבָהּ, עֲבִיד דְּנָגַע בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אֶלָּא רֹאשׁ גּוּדָלָהּ מַאי טַעְמָא? וְכִי תֵּימָא זִימְנִין דְּנָגַע בַּעֲקֵבָהּ, וּמִי מְחַזְּקִינַן טוּמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם? וְהָתַנְיָא: הָיְתָה לָהּ מַכָּה בְּצַוָּארָהּ, שֶׁתּוּכַל לִתְלוֹת — תּוֹלָה, עַל כְּתֵפָהּ, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִתְלוֹת — אֵינָהּ תּוֹלָה. וְאֵין אוֹמְרִים ״שֶׁמָּא בְּיָדָהּ נְטָלַתּוּ וֶהֱבִיאַתּוּ לְשָׁם״! אֶלָּא שָׁאנֵי רֹאשׁ גּוּדָלָהּ, דְּבַהֲדֵי דְּפָסְעָה עֲבִיד דְּמִתְרְמֵי. וְלָא מְחַזְּקִינַן טוּמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם? וְהָתַנְיָא: נִמְצֵאת עַל קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ — טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: בָּדְקָה בְּחַד יְדָא, וְנָגְעָה בְּאִידַּךְ יְדָא? לָא, שָׁאנֵי יְדַהּ, דְּכוּלַּהּ עֲבִידָא דְּנָגְעָה. עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ, מִבִּפְנִים וְכוּ׳. מִבִּפְנִים — עַד הֵיכָא? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: עַד מָקוֹם חֲבָק. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מְקוֹם חֲבָק כְּלִפְנִים אוֹ כְּלַחוּץ? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב קַטִּינָא: עַד מְקוֹם חֲבָק, וַחֲבָק עַצְמוֹ כְּלִפְנִים. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא, אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: עַד מָקוֹם חֲבָק, וַחֲבָק עַצְמוֹ כְּלִפְנִים. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: ״כְּשֵׁיר״ מַהוּ? ״כְּשׁוּרָה״ מַהוּ? ״טִיפִּין טִיפִּין״ מַהוּ? ״לְרוֹחַב יְרֵכָהּ״ מַהוּ? תָּא שְׁמַע: עַל בְּשָׂרָהּ, סָפֵק טָמֵא סָפֵק טָהוֹר — טָמֵא. עַל בְּשָׂרָהּ — מַאי לַָאו כִּי הַאי גַוְונָא? לָא, דִּלְמָא דַּעֲבִיד כִּרְצוּעָה. הַהִיא אִיתְּתָא דְּאִשְׁתְּכַח לַהּ דְּמָא בְּמַשְׁתִּיתָא, אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, אֲמַר לַהּ: תֵּיזִיל וְתֵיתֵי. וְהָתַנְיָא: אֵין שׁוֹנִין בִּטְהָרוֹת! כִּי אָמְרִינַן אֵין שׁוֹנִין — לְקוּלָּא, אֲבָל לְחוּמְרָא — שׁוֹנִין. הָיְתָה פּוֹשַׁטְתּוֹ וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: דָּבָר זֶה הוֹרֵיתִי בָּעִיר רוֹמִי לְאִיסּוּר, וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲכָמִים שֶׁבַּדָּרוֹם אָמְרוּ לִי: יָפֶה הוֹרֵיתָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֲרוּכָּה שֶׁלָּבְשָׁה חֲלוּקָהּ שֶׁל קְצָרָה, וּקְצָרָה שֶׁלָּבְשָׁה חֲלוּקָהּ שֶׁל אֲרוּכָּה — אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה שֶׁל אֲרוּכָּה, שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. וְאִם לָאו, אֲרוּכָּה טְהוֹרָה וּקְצָרָה טְמֵאָה. תַּנְיָא אִידַּךְ: בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וְהִשְׁאִילַתּוּ לַחֲבֶירְתָּהּ, הִיא טְהוֹרָה וַחֲבֶירְתָּהּ תּוֹלָה בָּהּ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וּלְעִנְיַן דִּינָא תְּנַן, אֲבָל לְעִנְיַן טוּמְאָה — הִיא טְהוֹרָה וַחֲבֶירְתָּהּ טְמֵאָה.מדרבנן - דלמא ארגשה ולאו אדעתה: רב אשי אמר - טעמא דשמואל דאמר לעיל בדקה קרקע עולם כו' לאו משום הרגשה אלא כרבי נחמיה ס"ל דאמר לא הזכירו חכמים גזרת כתם אלא על דבר המקבל טומאה הלכך כל הנך תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה כלל: אלא רב ירמיה מדפתי - דקבלה לתיובתא דלעיל ושני מודה שמואל כו' ומדקבלה לתיובתא מכלל דטעמא דשמואל משום הרגשה ואי משום הרגשה מאי איריא קרקע אפילו גלימא נמי בדקה בטלית וישבה עליה ואחר כך מצאה דם טהורה שלא הרגישה: בצוארה - אם נמצא דם כנגד תורפה יכולה לתלות במכה של צוארה שפעמים שמטה את צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה: על כתפה שאינה יכולה לתלות - שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה אין תולה: ואין אומרים בידה נטלתו - ממכה שבכתפה והביאתו לפניה: עביד דמתרמי - תחת אותו מקום ודם נוטף עליו: על קשרי אצבעותיה - היינו גב היד. והא גב היד אפילו בשעת בדיקה לא נגעה מ"ט טמאה: לאו משום דאמרינן בדקה באידך ידא ונגעה - יד שבדקה על גב חבירתה: עד היכא - קרוי פנים מעובי השוק ולא אמרינן צדדין נינהו: עד מקום חבק - ספק. וכמדומה לי שהוא קפץ הירך והשוק שקורין יירי"ט וקאמר עד מקום שהוא מתחיל קרוי פנים וחבק היא מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק יחד סמוך לאותו קפץ כמו (שבת דף סד.) את הקילקי ואת החבק: כשיר - רצועה בעיגול כצמיד: מהו - מי מספקינן בדם הנדה או לאו: כרצועה - לאורך הירך דהיינו אורחיה כשנופל ושותת נעשה כרצועה: במשתיתא - עם המסכת דשמשון (שופטים טז) מתרגמינן עם משתיתא. שהיתה מסכת טווי לאריג ונמצא דם על השתי: תיזיל ותיתי - כדרך שעשתה עד עכשיו שהלכה ושבה אי מתרמי שהטווי המוסך שקורין אורדי"ר בא בין רגליה כנגד אותו מקום טמאה: והתניא אין שונין בטהרות - גבי מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו בפ"ק (לעיל נדה דף ה:) ספק נגע ספק לא נגע טהור ואם אי אפשר אא"כ נגע טמא רבן שמעון בן גמליאל אומר אע"פ דלא אפשר לא מטמינן ליה אלא אומרים לו שנה ואי לא נגע מטהרינן ליה אמרו לו אין שונין בטהרות דאף על גב דהשתא לא מיתרמי דלמא מעיקרא לא הוה הכי: כי אמרינן אין שונין לקולא - כגון בההיא דא"א לו אא"כ נגע וטמא ואנן ניקו ונימא ליה שנה להקל אבל הכא חומרא הוא דמסתמא טהורה דהא לא על בשרה ולא על חלוקה אשתכח והאי דאמר תיזיל ותיתי ואי מתרמי מטמינן לה חומרא היא: דבר זה - היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כו': חלוקה של קצרה - ולא בדקתו קודם לבישה ואחר כך נמצא עליו דם: אם מגיע - כתם: כנגד בית התורפה של ארוכה - טמאה אף ארוכה וכ"ש קצרה: ואם לאו טהורה הארוכה - אבל קצרה טמאה שהרי כנגד בית התורפה שלה הוא מגיע: היא טהורה - הראשונה: ולענין דינא - דכבוס הכתם מן החלוק תנן דחבירתה תולה בה דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתיה:כרבי נחמיה דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה כו'. טעמא דרבי נחמיה כיון דדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו טומאה וההיא משתיתא דבסמוך נהי דלא מקבלה טומאה מ"מ מקבל טומאה בנגעים: ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום. וקשה דמאי פריך דודאי להקל לא מחזקינן אבל להחמיר כי הכא מחמרינן דהכי אמר לקמן אין שונין בטהרות להקל אבל לחומרא שונין ויש לומר כיון דכתמים דרבנן אי איתא דתלינן להחמיר להקל נמי היה לנו לתלות בדבר הרגיל קצת אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות כל כך אמרינן לקמן בסמוך דאפילו בכתמים שונין לחומרא ולא להקל תימה דליפרוך ממתניתין שלא כנגד התורפה טהורה ולא אמר בדקה בהאי ידא ונגעה בבשרה למעלה מן התורפה וי"ל דאם איתא דבדקה ומצאה טמאה היתה זכורה והויא רמיא אדעתה שהיא טמאה אבל כי נגעה בדם שעל כתפה לא רמיא אנפשה כיון דאין זה דם טמא ובסמוך גבי דם טמא דפריך ואימא דבדקה בהאי ידא ונגעה באידך פריך מכ"ש וממתניתין נמי הוה מצי למפרך ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ"ק (לעיל נדה דף ד.) דהתם טומאה עצמה באה ממקום למקום והכא טומאה עצמה במקום אחד עומדת: מקום חבק. פרש"י שהוא קפץ הירך והשוק וחבק הוא מקום מתיחת הגידים שחובקים הירך והשוק ובערוך פירש שנועלין אנפליאות שיש בה לולאות ומקום חבור הלולאות קרי חבק ועוד פירש פירוש אחר שכופף השוק על הירך מה שמתכסה הבשר ע"י כפיפת השוק על ירך שחובקין זה את זה קרי מקום חבק:
כשורה מהו. אומר ר"י דהיינו טיפין טיפין דאי מחוברת השורה יחד היינו רצועה דבסמוך וטיפין טיפין היינו מעורבבין שאינו לא כשיר ולא כשורה והא דאמר לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד והכא מיירי על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה: ולענין דינא תנן. וא"ת מדינא נמי תתחייב השניה לכבסו כדאמר בהמדיר (כתובות עו:) כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותה ועוד יש לומר דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו: