Niddah 51b · Talmud

וְהָא שֶׁבֶת דְּמִיחַיַּיב בְּפֵאָה וּמִיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר, דִּתְנַן: כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה חַיָּיב בַּמַּעֲשֵׂר. וּמִדְּחַיָּיב בַּמַּעֲשֵׂר — מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, אַלְמָא: כֹּל מִילֵּי דַּעֲבִיד לְטַעְמָא — מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, דְּהַאי שֶׁבֶת לְטַעְמָא עֲבִידָא. וּרְמִינְהִי: הַקּוֹשְׁטְ, וְהַחִימּוּם, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, וְהַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִים, וְחַלַּת חָרִיעַ — נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין? וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר! וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: נִמְנוּ וְגָמְרוּ שֶׁאֵין נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין. אָמַר רַב חִסְדָּא: כִּי תַנְיָא הַהִיא — בְּשֶׁבֶת הָעֲשׂוּיָה לְכָמָךְ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּיה קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, (אֲמַר): לָא תֵּימָא בְּשֶׁבֶת הָעֲשׂוּיָה לְכָמָךְ, הָא סְתָמָא לִקְדֵרָה, אֶלָּא סְתָם שֶׁבֶת לְכָמָךְ עֲשׂוּיָה, דִּתְנַן: הַשֶּׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה — אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין. הָא, עַד שֶׁלֹּא נָתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה — יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וּמִטַּמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סְתָמָא לִקְדֵרָה — כִּי לֹא נָתְנָה נָמֵי סְתָמָא לִקְדֵרָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ סְתָמָא לְכָמָךְ עֲשׂוּיָה. שְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז — חַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת, וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּיעוּר — יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית — וְאֵין לוֹ בִּיעוּר. גְּמָ' כְּגוֹן עֲלֵה הַלּוּף שׁוֹטֶה וְהַדַּנְדַּנָּה, יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בִּיעוּר, עִיקַּר הַלּוּף שׁוֹטֶה וְעִיקַּר הַדַּנְדַּנָּה. דִּכְתִיב ״וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כׇל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל״, כׇּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִן הַשָּׂדֶה — אַתָּה מַאֲכִיל לִבְהֶמְתֶּךָ בַּבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה — כַּלֵּה לִבְהֶמְתֶּךָ שֶׁבַּבַּיִת, וְהָנֵי לָא כָּלוּ לְהוּ. מַתְנִי' כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת — יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם — יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְלָפַיִם וְאֵין לוֹ קַרְנַיִם. גְּמָ' כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת — דָּג טָהוֹר, יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת — דָּג טָמֵא. מִכְּדֵי אֲנַן אַקַּשְׂקֶשֶׂת סָמְכִינַן, ״סְנַפִּיר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״קַשְׂקֶשֶׂת״ דִּכְתִיב? סְנַפִּיר, וַאֲפִילּוּ דָּג טָמֵא — כְּתַב רַחֲמָנָא ״סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת״. וְהַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, מְנָלַן דְּקַשְׂקֶשֶׂת לְבוּשָׁא הוּא? דִּכְתִיב: ״וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ״. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״קַשְׂקֶשֶׂת״ וְלָא בָּעֵי סְנַפִּיר! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״. מַתְנִי' כֹּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו — טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו, וְיֵשׁ שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יָרָק. וּלְרַבִּי יִצְחָק דִּמְבָרֵךְ אַיָּרָק, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מַיָּא. וּלְרַב פָּפָּא דִּמְבָרֵךְ אַמַּיָּא, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִצְוֹת. וְלִבְנֵי מַעְרְבָא דִּמְבָרְכִי בָּתַר דְּסַלִּיקוּ תְּפִילַּיְיהוּ ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹר חוּקָּיו״, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי

והא שבת וכו' - לאו קושיא היא אלא מילתיה דייק ואזיל: לטעמא - למתק הקדרה: והחימום - פיטרטר"א: והתיאה - היינו סאה: חלת חריע - קרו"ג והוא כרכום: אף הם לא ילקחו בכסף מעשר - דרחמנא אמר ונתת הכסף וגו' ואכלת לפני וגו' והני לדידן לאו אוכל נינהו: נמנו וגמרו כו' - אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדירה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי: לכמך - דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר: אמריתה לשמעתא כו' - הך שמעתא דפרישית לקמיה לא תימא כו': העשויה - שהצניעה לכך הא סתמא לקדרה ולא מטמא: אלא סתם שבת לכמך - ומטמא: דתנן השבת - סתם שבת משמע: אין בה משום תרומה - שאם חזר הקלח ונפל לתוך קדרה של חולין אינו מדמע: כי לא נתנה נמי סתמא לקדרה - ואמאי מטמאה הא אמרינן לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא: מתני' כל שיש לו ביעור - שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה: יש לו שביעית - לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה ומלוגמא ואפיקטויזין: ויש - שנוהגת בו קדושת שביעית ואין לו ביעור כדמפרש בגמרא עיקר הלוף והדנדנה שאין כלים מן השדה בימות הגשמים: גמ' לוף שוטה - שם לווי הוא ועשבים הם: עלה הלוף שוטה והדנדנה - וה"ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה אלא הא דנקט הני משום דסיפא דמתניתין מיתוקמא בעיקרין ואשמועינן חילוף בין עיקרן לעליהן: מתני' קשקשת - מלבושין של דג: סנפיר - אלו כנפים ששט בהן על פני המים: יש לו טלפים - פרסותיו סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה: ויש שיש לו טלפים - כגון חזיר ואין לו קרנים: גמ' דג טמא - איכא דיש לו סנפיר: אקשקשת סמכינן - דהאמרת כל שיש לו קשקשת: ה"א מאי קשקשת דכתב רחמנא היינו סנפיר - כנפים שפורח בהן מכי אית ביה כנפים שרי ואתי למישרי דג טמא ולהכי כתב תרוייהו דעל כרחך חד מינייהו לבושא הוא. אייקררי"ץ בלע"ז: ופרכינן והשתא דכתיבי תרוייהו מנלן דקשקשת לבושא הוא - דקתני כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אלמא פשיטא לן מאי קשקשת ודאי מהאי קרא נפקא ושריון קשקשים הוא לבוש אלמא לבושא מיקרי וכיון דמהאי קרא נפקא לן השתא לא לכתוב סנפיר ולכתוב קשקשת דהא ליכא למימר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר: דמברך אירקא - לאחריו בורא נפשות רבות כי היכי דמברכינן אכל מיני מאכל ועל כל פרי העץ חוץ משבעת המינים דבעינן ברכה אחת מעין ג': מצות - ציצית ולולב ושאר מצות שמברכין עליהן עובר לעשייתן:

והא שבת מדחייב בפאה חייב נמי במעשר. הוי מצי לאתויי הא דתנא במס' (שביעית) (פ"ד) ומייתי לה בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ז:) השבת מתעשר זרע וירק ובהדיא תנן ומייתי בסמוך דשבת משנתנה טעם בקדרה אינה מטמאה טומאת אוכלין הא עד שלא נתנה מטמאה אלא דניחא ליה למפרך דרבי עקיבא אדרבי עקיבא: התיאה. פרש"י דהיינו סיאה וקשה דלעיל אמר דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא"כ מטמא טומאת אוכלין והכא קאמר תיאה אין מטמא טומאת אוכלין וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם אי נמי ב' מינים הן: אם נקח בכסף מעשר מפני מה אין מטמא טומאת אוכלים כו'. וא"ת והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין כח:) קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי"ל דקור נמי אם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין ולכך אף קודם שליקה נקח בכסף מעשר מידי דהוי אבהמה וחיה דנקחות בכסף מעשר לפי שראויין לשחוט אבל טומאת אוכלים אין להם מחיים והכא פריך שפיר אי נקחת בכסף מעשר לפי שראויה אחר תיקון לאכילה אם כן יטמא טומאת אוכלים מיד שהרי בקל יכול לתקנה ומעתה יש עליה שם אוכל ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטגון ואי אין מטמא טומאת אוכלין לפי שאחר התקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה אם כן גם לא יהו נקחות בכסף מעשר: ולכתוב רחמנא קשקשת כו'. וא"ת והיכי הוי ידעי מה קשקשת קודם שנכתב קרא דגלית ויש לומר דמקבלה הוה ידעינן דהכי נמי נגיחה לא ידעינן דהויא בקרן אלא מקרא דויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל וגו' (ב"ק דף ב:) וא"ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מינייהו או בהא או בהא עד שיפרט לך הכתוב יחדו וי"ל דומיא דסימני בהמה בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל: כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. וברכת טבילה דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז:) דמברך אחר טבילה התם נמי דינה להיות לפניה אלא משום דגברא דלא חזי הוא: ולבני מערבא דמברכי כי מסלקין תפילייהו לשמור חוקיו. אומר ר"ת דעל תפילין לבד הוו מברכי לשמור חוקיו דקרא (שמות יג) דושמרת את החוקה הזאת למועדה ס"ל לבני מערבא דבתפילין כתיב כדאמר בירושלמי אבל ציצית כי קמסלק מעליו ליכא מאן דמברך ותפילין נמי דוקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה שמחויב לסלקן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו:) הניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החוקה והשמר דעשה עשה אבל ציצית אע"ג דפטור בלילה ליכא איסור ואין חייב לסלקן ובשמעתין הוי מצי למימר לאתויי ציצית אלא דניחא למינקט ריחני משום דפסיקא דאכל ריחני אין מברך אחריהן ולדידן לא קי"ל כבני מערבא ולא מברכין אחר תפילין לשמור חוקיו דבפרק הקומץ רבה (מנחות דף לו:) מוכח דלילה זמן תפילין הוא דהכי סבר רב אשי התם ומדרבנן הוא דאסור שלא ישן בהן וקרא דושמרת מוקמינן לה דבחוקת הפסח הכתוב מדבר ואף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא מכל מקום אין מברך עליהם כשמסלקן ע"ש עם חשכה דאין חייב לסלקן דנפקא לן (שם) מלאות על ידך יצאו שבתות ויו"ט שהן גופן אות:

נדה נא:

Navigate the library