Niddah 29a · Talmud

לְחַלֵּק בֵּין עֵרֶךְ אִישׁ לְעֵרֶךְ אִשָּׁה. יָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוֹרָס וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ הָרֹאשׁ עִמָּהֶן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין הָרֹאשׁ עִמָּהֶן, אֲבָל הָרֹאשׁ עִמָּהֶן — הָרֹאשׁ פּוֹטֵר. לֵימָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגִי, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הָרֹאשׁ פּוֹטֵר בִּנְפָלִים. בְּשָׁלֵם — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי בִּמְחוּתָּךְ, דְּמָר סָבַר: בְּשָׁלֵם הוּא דְּקָחָשֵׁיב, בִּמְחוּתָּךְ לָא קָחָשֵׁיב, וּמָר סָבַר: בַּמְחוּתָּךְ נָמֵי חָשֵׁיב. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: טַעְמָא דְּיָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוֹרָס, הָא כְּתִקְנוֹ — הָרֹאשׁ פּוֹטֵר. תַּרְוַיְיהוּ לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הָרֹאשׁ פּוֹטֵר בִּנְפָלִים. אִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתְּתָא בְּאַפֵּי נַפְשַׁהּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין הָרֹאשׁ כְּרוֹב אֵבָרִים, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הָרֹאשׁ כְּרוֹב אֵבָרִים, וְקָמִיפַּלְגִי בְּדִשְׁמוּאֵל. תְּנַן: יָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוֹרָס, מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ — הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד. מִדְּקָאָמַר ״מְסוֹרָס״, מִכְּלָל דִּמְחוּתָּךְ כְּתִקְנוֹ, וְקָאָמַר מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד — קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹחָנָן! אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן, אֵימָא: יָצָא מְחוּתָּךְ וּמְסוֹרָס. וְהָא ״אוֹ״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: יָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ שָׁלֵם, וְזֶה וָזֶה מְסוֹרָס — מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד. אָמַר רַב פָּפָּא: כְּתַנָּאֵי, יָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוֹרָס — מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשֶּׁיֵּצֵא כְּתִקְנוֹ. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: יָצָא מְחוּתָּךְ וּמְסוֹרָס — מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד, הָא כְּתִקְנוֹ — הָרֹאשׁ פּוֹטֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ כְּתִקְנוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב זְבִיד: מִכְּלָל דְּבִמְסוֹרָס, רוּבּוֹ נָמֵי לֹא פּוֹטֵר? הָא קַיְימָא לַן דְּרוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ! אֶלָּא אָמַר רַב זְבִיד, הָכִי קָאָמַר: יָצָא מְחוּתָּךְ וּמְסוֹרָס — מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד, הָא כְּתִקְנוֹ — הָרֹאשׁ פּוֹטֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשֶּׁיֵּצֵא כְּתִקְנוֹ לְחַיִּים. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יָצָא מְחוּתָּךְ (אוֹ) מְסוֹרָס — מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד, הָא כְּתִקְנוֹ — הָרֹאשׁ פּוֹטֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשֶּׁיֵּצֵא כְּתִקְנוֹ לְחַיִּים. וְאֵיזֶהוּ כְּתִקְנוֹ לְחַיִּים? מִשֶּׁיֵּצֵא רוֹב רֹאשׁוֹ. וְאֵיזֶהוּ רוֹב רֹאשׁוֹ? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשֶּׁיֵּצְאוּ צְדָעָיו. אַבָּא חָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: (מִשֶּׁיֵּצֵא) [מִשֶּׁתֵּצֵא] פַּדַּחְתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִשֶּׁיֵּרָאוּ קַרְנֵי רֹאשׁוֹ. מַתְנִי' הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מַהוּ — תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. אֵין יָדוּעַ אִם וָלָד הָיָה אִם לָאו — תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה. גְּמָ' אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָבְרָה נָהָר וְהִפִּילָה — מְבִיאָה קׇרְבָּן וְנֶאֱכָל, הַלֵּךְ אַחַר רוֹב נָשִׁים, וְרוֹב נָשִׁים וָלָד מְעַלְּיָא יָלְדָן. תְּנַן: אֵין יָדוּעַ אִם וָלָד הָיָה, תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה. אַמַּאי תֵּשֵׁב לְנִדָּה? לֵימָא: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב נָשִׁים, וְרוֹב נָשִׁים וָלָד מְעַלְּיָא יָלְדָן. מַתְנִיתִין בְּשֶׁלֹּא הוּחְזְקָה עוּבָּרָה, וְכִי קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי — כְּשֶׁהוּחְזְקָה עוּבָּרָה. תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה שֶׁיָּצְאָה מְלֵאָה, וּבָאָה רֵיקָנִית — הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר מִסָּפֵק. וְאַמַּאי? הַלֵּךְ אַחַר רוֹב בְּהֵמוֹת, וְרוֹב בְּהֵמוֹת וָלָד מְעַלְּיָא יָלְדָן, וְהַאי פָּשׁוּט הוּא! אָמַר רָבִינָא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: רוֹב בְּהֵמוֹת יוֹלְדוֹת דָּבָר הַפּוֹטֵר מִבְּכוֹרָה, וּמִעוּטָן יוֹלְדוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹטֵר מִבְּכוֹרָה, וְכׇל הַיּוֹלְדוֹת מְטַנְּפוֹת, וְזוֹ הוֹאִיל וְלֹא טִנְּפָה — אִתְּרַע לֵהּ רוּבָּא. אִי כׇּל הַיּוֹלְדוֹת מְטַנְּפוֹת, הָא מִדְּלָא מְטַנְּפָה בְּכוֹר מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא אֵימָא: רוֹב יוֹלְדוֹת מְטַנְּפוֹת, וְזוֹ הוֹאִיל וְלֹא טִנְּפָה — אִתְּרַע לֵהּ רוּבָּא. כִּי אֲתָא רַבִּין אָמַר: מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא טוֹעָה, וְלָא יָדַעְנָא מַאי תְּיוּבְתָּא. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא:

לחלק - הילכך אי לאו ה"א ואם לא ממעט טומטום אבל הכא מדה"ל למכתב אדם תשלחו וכתיב זכר ונקבה ש"מ לדרשא: ואפילו הראש עמהם - אמחותך קאי דהיכא דיצא מחותך אפי' יצא הראש אין חשוב ולד עד שיצא רובו: אין הראש פוטר בנפלים - יצא ראש הנפל כגון יולדת תאומים לשבעה אחד נגמרה צורתו ואחד לא נגמרה צורתו ויצא ראש הנפל והחזירו ואח"כ יצא אחיו הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטר את הבא אחריו מן הבכורה ורבי אלעזר אית ליה דשמואל: באנפי נפשיה - ולא אמתניתין. ואיכא בינייהו מאן דמתני לה אמתניתין משמע דאמחותך קא פליגי ואיכא למימר כדאמרן דבשלם אפי' ר' אלעזר מודה דלית ליה דשמואל ומאן דמתני לה באנפי נפשיה משמע דאשלם נמי פליגי ובדשמואל: אין הראש כרוב אברים - יצא הראש אינו כילוד. ובנפל קאי דאי בבן קיימא ליכא למ"ד דהא מתניתין היא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו: כתקנו - ראש יצא תחלה וקאמר דבעינן רובא וקשיא לר' יוחנן: מאי קאמר - רבי יוסי משיצא כתקנו ס"ד דמסורס ברובא לאו ילוד הוא: מחותך ומסורס - מחותך ודרך מרגלותיו: הא כתקנו - דרך ראשו אפי' מחותך הראש פוטר: רובו כתקנו - תרוייהו בעינן במחותך: מתקיף לה רב זביד - לתירוצא דמתרצינן אליבא דרבי יוסי: מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר - בתמיה. כיון דרבי יוסי לאו אדיוקא קאי אלא אדקתני בגווה יצא מחותך ומסורס משיצא רובו ועלה קאי דרבי יוסי ואמר אע"ג דנפיק רובו בעינן נמי כתקנו מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר בתמיה: אלא אמר רב זביד - רבי יוסי אדיוקא דת"ק קאי דאמר הא כתקנו הראש פוטר ואע"ג דמחותך וקאמר ר' יוסי אין הראש פוטר אלא שיצא כתקנו וכשאר ולדות שיוצאין לחיים אבל מחותך אפילו כתקנו אין הראש פוטר: כתקנו - אפי' מחותך הראש פוטר: מי שיצא כתקנו לחיים - הוא דראש פוטר אבל מחותך אפילו כתקנו בעינן רובו: צדעיו - טנפל"ש: קרני ראשו - גובה ראשו שאצל העורף: מתני' ואין ידוע מהו - אם זכר אם נקבה אבל יודעת היא שהוא ולד: לזכר ולנקבה - ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה: אין ידוע אם ולד היה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנדה - כלומר כשתראה תהא נדה שאין לה ימי טוהר דשמא לאו ולד הוא. ובגמרא מפרש למה הוזכר זכר הואיל ואין לה דם טוהר דאי משום טומאת לידה הא קתני נקבה: גמ' והפילה - ואינה יודעת מה אם נפל אם רוח שהרי נפל למים: אמאי תשב לנדה - ניתיב לה מיהא ימי טוהר דזכר: שיצאה מלאה - כשהיתה מעוברת יצתה לאפר: ובאה - בו ביום ריקנית: בכור מספק - שמא זה היה ולד והבא אחריו אינו בכור או שמא רוח הפילה והבא אחריו בכור מעליא הוא הילכך ספק הוא ויאכל במומו לבעלים ולא לכהן דהמוציא מחבירו עליו הראיה: והאי פשוט הוא - ויאכל בלא מום: מטנפות - יום אחד קודם לידה כעין גלייר"א: מתיב רבי יוסי - אדר' יהושע בן לוי: טועה - ממתניתא דמיירי באשה טועה שלא ידעה עת לידתה:

ה"ג אמר רב פפא כתנאי יצא מחותך או מסורס כו' מאי קאמר. דאין סברא דברוב שלם ומסורס או ברוב כתקנו ומחותך לא הוי לרבי יוסי כילוד וקאמר רב פפא דגרסינן בברייתא מחותך ומסורס הא מחותך ויצא כתקנו הראש פוטר ולרבי יוסי אין הראש פוטר והיינו פלוגתייהו דרבי יוחנן ורבי אלעזר: מכלל דבמסורס רובו נמי לא פוטר. וא"ת ודלמא ר' יוסי אתא למימר דאפי' כתקנו בעינן רוב ואין הראש פוטר וה"ה דבמסורס נמי סגי ברוב וי"ל דא"כ הוה ליה לרבי יוסי למימר אפילו כתקנו עד שיצא רובו והוה משמע שבא להחמיר לכך משני רב זביד מדקאמר משיצא רובו כתקנו ולא קאמר עד שיצא משמע דרבי יוסי בא להקל וה"ק יצא מחותך מסורס עד שיצא רובו הא כתקנו הראש פוטר ור' יוסי מקיל וקאמר (או עד שיצא) כתקנו לחיים פירוש מה שחשוב חיים דהיינו רוב ראשו כדמפרש בברייתא בסמוך ר' יוסי אומר משיצא רוב ראשו ורבינו חננאל פירש לחיים בר קיימא דדוקא בר קיימא הראש פוטר אבל לא בנפלים וקשה א"כ אמאי איתותב שמואל פרק יש בכור (בכורות דף מז:) כיון דרבי יוסי קאי כוותיה: תשב לזכר ולנקבה ולנדה. אע"ג דהוי ספק ספקא תשב לנקבה דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ספק ספקא הכי נמי נטהרנה אם ראתה בל"ד ומ"א מספק ספקא ולא ניחוש לזכר והוי תרי קולי דסתרן אהדדי כדפרשינן לעיל (נדה ד' כד:) ומיהו בטועה בגמ' מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי: וזו הואיל ולא טנפה. וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ דאם שהתה אימור טנפה וילדה:

נדה כט.

Navigate the library