טוען את הדף…
הָא קָתָנֵי נִדָּה! שֶׁאִם תִּרְאֶה יוֹם שְׁלוֹשִׁים וְאַרְבָּעָה, וְתַחְזוֹר וְתִרְאֶה יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד — תְּהֵא מְקוּלְקֶלֶת עַד אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. וְכֵן לְעִנְיַן נְקֵבָה, שֶׁאִם תִּרְאֶה יוֹם שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה, וְתַחְזוֹר וְתִרְאֶה יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, תְּהֵא מְקוּלְקֶלֶת עַד שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה כּוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: טִימֵּא וְטִיהֵר בְּזָכָר, וְטִימֵּא וְטִיהֵר בִּנְקֵבָה. מָה כְּשֶׁטִּימֵּא וְטִיהֵר בְּזָכָר יְצִירָתוֹ כְּיוֹצֵא בוֹ, אַף כְּשֶׁטִּימֵּא וְטִיהֵר בִּנְקֵבָה יְצִירָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לְמֵדִין יְצִירָה מִטּוּמְאָה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֶׂה בִּקְלֵיאוֹפַּטְרָא מַלְכַּת אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס, שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת, וּבְדָקָן וּמְצָאָן זֶה וָזֶה לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד! אָמַר לָהֶן: אֲנִי מֵבִיא לָכֶם רְאָיָיה מִן הַתּוֹרָה, וְאַתֶּם מְבִיאִין לִי רְאָיָיה מִן הַשּׁוֹטִים?! מַאי רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה? אִילֵּימָא טִימֵּא וְטִיהֵר בְּזָכָר וְטִימֵּא וְטִיהֵר בִּנְקֵבָה כּוּ׳. הָא קָאָמְרִי לֵיהּ: אֵין דָּנִין יְצִירָה מִטּוּמְאָה! אָמַר קְרָא ״תֵּלֵד״, הוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב לֵידָה אַחֶרֶת בִּנְקֵבָה. וּמַאי רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים? אֵימַר: נְקֵבָה קְדִים, וְאִיעַבּוּר אַרְבְּעִין יוֹמִין קַמֵּי זָכָר. וְרַבָּנַן: סַמָּא דְּנָפְצָא אַשְׁקִינְהוּ. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִיכָּא גּוּפָא דְּלָא מְקַבֵּל סַמָּא. אָמַר לָהֶם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֶׂה בִּקְלֵפַּטְרָא מַלְכַּת יְוָונִים, שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת, וּבְדָקָן וּמְצָאָן זָכָר לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד, וּנְקֵבָה לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים. מַאי טַעְמָא? הָךְ דִּנְקֵבָה אִיַּיתַּרָה אַרְבְּעִין יוֹמִין, וַהֲדַר אִיעַבַּר. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְשׁוֹמֵר מַסְרִינְהוּ. וְרַבָּנַן: אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַעֲרָיוֹת, אֵימָא שׁוֹמֵר גּוּפֵיהּ בָּא עָלֶיהָ. וְדִילְמָא: אִי קַרְעוּהוּ לְהָךְ דִּנְקֵבָה בְּאַרְבְּעִין וְחַד, הֲוָה מִשְׁתַּכְחָא כְּזָכָר? אָמַר אַבָּיֵי: בְּסִימָנֵיהוֹן שָׁוִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בְּרִיַּית זָכָר וְאֶחָד בְּרִיַּית נְקֵבָה וְכוּ׳. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! וְכִי תֵימָא לְמִסְתְּמַהּ רֵישָׁא כְּרַבָּנַן, וְיָחִיד וְרַבִּים — הֲלָכָה כְּרַבִּים, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, (דקמסייע) [דְּקָמְסַיְּיעִי] לֵיהּ קְרָאֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. דָּרֵשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ — לְפִנְקָס שֶׁמְּקוּפָּל, וּמוּנָּח יָדָיו עַל שְׁתֵּי צְדָעָיו, שְׁתֵּי אֲצִילָיו עַל שְׁתֵּי אַרְכוּבּוֹתָיו, וּשְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁתֵּי עַגְבוֹתָיו, וְרֹאשׁוֹ מוּנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, וּפִיו סָתוּם, וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ. וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתָה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי שֶׁמָּא יַהֲרוֹג אֶת אִמּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם — נִפְתָּח הַסָּתוּם, וְנִסְתָּם הַפָּתוּחַ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְנֵר דָּלוּק לוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ״, וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן כָּאן וְרוֹאֶה חֲלוֹם בְּאַסְפַּמְיָא. וְאֵין לְךָ יָמִים שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּטוֹבָה יוֹתֵר מֵאוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי״, וְאֵיזֶהוּ יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְרָחִים וְאֵין בָּהֶם שָׁנִים? הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ יַרְחֵי לֵידָה. וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמׇךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמוֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה״, וְאוֹמֵר: ״בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אׇהֳלִי״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵימָא נָבִיא הוּא דְּקָאָמַר, תָּא שְׁמַע ״בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אׇהֳלִי״. וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, בָּא מַלְאָךְ וְסֹטְרוֹ עַל פִּיו, וּמְשַׁכְּחוֹ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם עַד שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִי תִּכְרַע כׇּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כׇּל לָשׁוֹן״. ״כִּי לִי תִּכְרַע כׇּל בֶּרֶךְ״ — זֶה יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְפָנָיו יִכְרְעוּ כׇּל יוֹרְדֵי עָפָר״. ״תִּשָּׁבַע כׇּל לָשׁוֹן״ — זֶה יוֹם הַלֵּידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה״. וּמָה הִיא הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ? תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע, וַאֲפִילּוּ כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ ״צַדִּיק אַתָּה״ — הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע. וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר, וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים, וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתַן בְּךָ טְהוֹרָה הִיא. אִם אַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּטׇהֳרָה — מוּטָב, וְאִם לָאו — הֲרֵינִי נוֹטְלָהּ מִמְּךָ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְכֹהֵן שֶׁמָּסַר תְּרוּמָה לְעַם הָאָרֶץ, וְאָמַר לוֹ: אִם אַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּטׇהֳרָה — מוּטָב, וְאִם לָאו — הֲרֵינִי שׂוֹרְפָהּ לְפָנֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:הא קתני נדה - דכל דמים שתראה טמאים. ומשני לכך הוזכר זכר שאם תראה ליום ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד מ"ח שכשראתה ליום ל"ד ללידתה אמרינן טמאה אע"ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר מספקינן לה בלא ולד ותשב לנדה וכי הדר חזיא ליום מ"א שהוא ח' לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום אמרינן ולד היה וזכר היה וראייה דיום ל"ד דם טוהר היא והשתא הוא דהויא תחלת נדה והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ"ח שהוא ח' לראייה אחרונה ואי לאו משום ספקא דזכר הוה טבלה למחר ליום מ"ב ממ"נ אי לאו ולד הוא הרי שומרת יום כנגד יום היא ואי ולד הוא ונקבה היא אכתי הוה דם טוהר עד שמונים וספקא דזכר מקלקלא לה: וכן לענין נקבה - כלומר וספקא דנקבה נמי מקלקלא לה האי קלקולא: עד פ"ח - דלא טבלה עד פ"ח דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוא הואי טבלה למחר ביום פ"ב דראיית פ"א באחד עשר יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה וראייה דיום ע"ד דם טהור הוה והשתא הויא תחלת נדה לא טבלה עד פ"ח: טימא וטיהר בזכר - מ' יום בין שתיהן ז' לטומאה ול"ג יום לימי טוהר: נתחייבו הריגה - ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם ויחדום לביאה וקרעו שתיהם לסוף מ' ונמצא אחד זכר ואחד נקבה: תלד - דאם נקבה תלד (ויקרא י״ב:ה׳) קרא יתירא הוא דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר: מקמי זכר - ואף ע"ג שיחדום לבעול ביום אחד שמא מעוברת היתה קודם לכן: סמא דנפצא - סם שמפלת בו ומנפצא כל זרע שבמעים קודם לכן: לשומר מסרינהו - שלא בא אדם עליהן אלא אותו היום: ודילמא אי קרעוה כו' - לרבי ישמעאל פריך נהי נמי דלשומר מסרינהו אפ"ה מנלן שלא נוצרה נקבה עד פ"א דילמא אי קרעוה להך ליום מ"א הוה משתכחא: בסימניהון שוין - נקבה שנמצא ליום פ"א לא היו אבריה ושערה וצפורניה אלא כשיעור של זכר ליום מ"א: היינו ת"ק - דתנא לעיל ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה אלמא בריית נקבה ליום מ"א: וכי תימא - רישא להכי תנא ליה לאשמועינן סתמא דמתניתין כרבנן ונשמע מינה דהלכתא כוותייהו ולא נהירא לי גירסא ופירושה דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם. ונ"ל דהכי גרס וכי תימא למסתמא כרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא כו'. והכי פירושה וכי תימא תנא הך סיפא לאשמעינן דסתמא דלעיל סתמא דרבנן היא ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא דסתמא דרבים היא הואיל וסתמא תנייה רבי ולא אשכחן יחידאה דאמר הכי דנימא פלוני היא: מהו דתימא כו' - קמשמע לן מדמהדר רבי ושנאה בלשון חכמים שמע מינה דהלכה כסתם ראשון ואף על פי שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו: פנקס - לוחין שכותבין בהן הגלחים: אציליו - איישיל"ש: שמא יהרוג את אמו - שבית הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו: נפתח הסתום - פיו: ונסתם הפתוח - טבור: ת"ש בסוד אלוה עלי אהלי - והא אוקמיה בירחי לידה מדכתיב כירחי קדם: ולא נשבע למרמה - שקיים שבועתו לשמור את התורה דאי בשבועה בעלמא אטו משום דלא נשבע למרמה חשיב להו בעולין בהר ה':שומר גופיה בא עליה. ואפילו היה סריס או אשה אפשר שהניח אחרים לבא: וכי תימא למיסתמא כרבנן. ואע"ג דרישא נמי סתמא קתני לא חשיב סתמא כיון דפליג עליה רבי ישמעאל והוי אדרבה סתם ואח"כ מחלוקת כדאמרינן בהחולץ (יבמות מב:): שני אציליו על שני ארכובותיו. פ"ה איישילי"ש ור"ת פירש דאציל היינו קוד"א דאמר בפ' האומר משקלי (ערכין יט:) משקל ידי עלי משקל רגלי עלי כו' ומכניס ידו עד האציל ורגלו עד הארכובה וקוד"א ביד הוא כנגד הארכובה ברגל ועוד דהתם משמע דאציל הוא מרפק ובאהלות (פ"א מ"ח) משמע שמנה לפי סדרי אברי האדם דמרפק היינו קוד"א ועוד אמר בפ"ב דזבחים (דף יח:) לא יחגרו ביזע שאין חוגרין אלא כנגד אצילי ידיהם והיינו כנגד הקוד"א שדרך העולם לחגור ובבית השחי אדרבה שם הוא מקום זיעה: