Niddah 42b · Talmud

הָתָם אֵין לָהּ טוּמְאָה בַּחוּץ, הָכָא כִּי נָפֵיק לְבָרַאי לִיטַמֵּי! הָכָא נָמֵי כְּשֶׁיָּצָא לַחוּץ. אִי יָצָא לַחוּץ — מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: מִגּוֹ דְּמַהֲנֵי טְבִילָה לְדָם דְּאִיכָּא גַּוַּאי, תַּהֲנֵי נָמֵי לְהַאי — קָא מַשְׁמַע לַן. שְׁמַעְתִּין אִיפְּרִיק, אֶלָּא יוֹלֶדֶת: אִי בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, אִי בִּימֵי זִיבָה — זִיבָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּלֵידָה יַבִּשְׁתָּא. לֵידָה יַבִּשְׁתָּא, מַאי מְטַמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ אִיכָּא? כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא וָלָד רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר, וְכִדְרַב אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹצִיא הַוָּלָד רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר. וְכִי הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמִמְהַל בְּשַׁבְּתָא? אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר דָּמֵי. בָּתַר דִּנְפַק, אָמַר רָבָא: סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּהַהוּא גַבְרָא לָא יָדַע דִּשְׁרֵי לְמִמְהַל בְּשַׁבְּתָא?! אֲזַל בָּתְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי אִיזִי, גּוּפָא דְּעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: שְׁמַעִית וָלָד דְּצָוֵיץ אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְלָא אִתְיְלִיד עַד שַׁבְּתָא. אֲמַר לֵיהּ: הַאי הוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר הוּא, וְהָוֵי מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, וְכׇל מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁל אִשָּׁה, בָּלוּעַ הָוֵי אוֹ בֵּית הַסְּתָרִים הָוֵי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — כְּגוֹן שֶׁתָּחֲבָה לָהּ חֲבֶירְתָּהּ כְּזַיִת נְבֵלָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אִי אָמְרַתְּ בָּלוּעַ הָוֵי — טוּמְאָה בְּלוּעָה לָא מְטַמְּאָה, וְאִי אָמְרַתְּ בֵּית הַסְּתָרִים הָוֵי — נְהִי דִּבְמַגָּע לָא מְטַמְּיָא, בְּמַשָּׂא מִיהָא מְטַמְּיָא! אַבָּיֵי אָמַר: בָּלוּעַ הָוֵי, רָבָא אָמַר: בֵּית הַסְּתָרִים הָוֵי. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא״. וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים לֹא מְטַמְּאָה, אֶלָּא שֶׁגְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא. וְאַבַּיֵּי, חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא, דְּטוּמְאָה בְּלוּעָה הִיא; וְעוֹד, אֲפִילּוּ אִם תִּמְצֵי לוֹמַר טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא — אֵינָהּ מְטַמְּאָה, אֶלָּא שֶׁגְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מְקוֹם נִבְלַת עוֹף טָהוֹר — בָּלוּעַ הָוֵי, אוֹ בֵּית הַסְּתָרִים הָוֵי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? כְּגוֹן שֶׁתָּחַב לוֹ חֲבֵירוֹ כְּזַיִת נְבֵלָה לְתוֹךְ פִּיו. אִי אָמְרַתְּ בָּלוּעַ הָוֵי — טוּמְאָה בְּלוּעָה לָא מְטַמְּיָא, (אֶלָּא אי) [וְאִי] אָמְרַתְּ בֵּית הַסְּתָרִים הָוֵי — נְהִי נָמֵי דִּבְמַגָּע לֹא מְטַמֵּא, בְּמַשָּׂא מִיהָא מְטַמֵּא. אַבָּיֵי אָמַר: בָּלוּעַ הָוֵי, וְרָבָא אָמַר: בֵּית הַסְּתָרִים הָוֵי. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטׇמְאָה בָהּ״. מִי שֶׁאֵין לָהּ טוּמְאָה אֶלָּא אֲכִילָתָהּ — יָצְתָה זוֹ שֶׁטְּמֵאָה קוֹדֶם שֶׁיֹּאכְלֶנָּה. וְתֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִנִּבְלַת עוֹף טָהוֹר, וּמָה נִבְלַת עוֹף טָהוֹר שֶׁאֵין לָהּ טוּמְאָה בַּחוּץ — יֵשׁ לָהּ טוּמְאָה בִּפְנִים, זוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ טוּמְאָה בַּחוּץ — אֵינוֹ דִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ טוּמְאָה בִּפְנִים? אָמַר קְרָא: ״בָּהּ״ — בָּהּ וְלֹא בְּאַחֶרֶת. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָאוֹכֵל״? לִיתֵּן שִׁיעוּר לְנוֹגֵעַ וּלְנוֹשֵׂא, כְּאוֹכֵל — מָה אוֹכֵל בִּכְזַיִת, אַף נוֹגֵעַ וְנוֹשֵׂא בִּכְזַיִת. אָמַר רָבָא: שֶׁרֶץ בְּקוּמְּטוֹ — טָהוֹר, נְבֵלָה בְּקוּמְּטוֹ — טָמֵא. שֶׁרֶץ בְּקוּמְּטוֹ, טָהוֹר — שֶׁרֶץ בִּנְגִיעָה הוּא דִּמְטַמֵּא, וּבֵית הַסְּתָרִים לָאו בַּר מַגָּע הוּא. נְבֵלָה בְּקוּמְּטוֹ, טָמֵא — נְהִי דִּבְמַגָּע לָא מְטַמֵּא, בְּמַשָּׂא מִיהָא מְטַמֵּא. שֶׁרֶץ בְּקוּמְּטוֹ, וְהִכְנִיסוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר — טָמֵא. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״תּוֹכוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא,

התם אין לה טומאה בחוץ - כדפרישית לטמאה בה אין לך בה אלא מה שאמור בה והך הוא דגזור בה רחמנא: הכא כי נפיק לבראי תיטמי - וכיון דמטמא בחוץ הויא כשאר טומאות דלא מטמאות בלועות: הכא נמי כשיצא לחוץ - לכשיצא לחוץ מטמא אותה אם נעקר קודם טבילה ואם טבלה טהורה כל זמן שהוא שם ולכשיצא ויגע בה יטמאנה: מאי למימרא - הא דם טמא הוא דקודם טבילה נעקר: שמעתין - דרבי זירא דהוה קשיא לן טומאה בלועה היא: איפריק - דלכשיצא לחוץ הוא דקאמר. והשתא לא מתוקמא ברייתא דקתני יולדת מטמאה בבית החיצון כדרבי זירא דהא לרבי זירא לא מטמיא עד השתא שיצא והדרא קושיא לדוכתין: בלידה יבישתא - דליכא לא נדה ולא זיבה: אי ביבשתא מאי מטמיא בפנים איכא: כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - ואוליד וקאמר דאע"ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוי כילוד וטמאה לידה וכרב אושעיא דאמר חוץ לפרוזדור ולד הוי: דאמר רב אושעיא - בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.) אהא דתנן אשה שמת עוברה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד והוינן בה חיה אמאי טמאה טומאה בלועה היא ואמר רב אושעיא הך טומאת חיה מדרבנן גזרה שמא יוציא ולד את ראשו חוץ לפרוזדור ותגע בו דמכי נפק הוה ליה ילוד ולא הוי בלועה וטמא מדאורייתא משום נוגע במת. אלמא חוץ לפרוזדור ילוד הוא הילכך לענין לטמא את אמו טומאת לידה נמי ילוד הוא: וכי ההוא דאתא כו' - כלומר מדרבא נמי שמעינן דראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד: ס"ד - כלומר אפשר שאין זה האיש יודע שמילה בשבת מותרת אלא ודאי דבר ספק אירע בו: דצויץ - שמעתי את הולד צועק בתוך המעיים מבעוד יום של ערב שבת: טומאה בלועה לא מטמאה - דהרי היא כמי שאינה ואין בה לא מגע ולא משא וטהורה אשה זו: ואי אמרת בית הסתרים הוי - כשאר בית הקמטים טומאה לא בטלה ונהי דבמגע לא מטמיא דלא מטמא בית הסתרים בנגיעה במשא מיהא מטמאה וטמאה אשה זו שהרי נושאת את הנבלה: מקום נבלת עוף טהור - בית הבליעה של אדם שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם: שתחב לו חבירו - דאי תחב הוא לעצמו איטמי ליה במגע: בה - בגדים טמאים בבית הבליעה ולא באחרת: קומטו - כגון בין אציליו או שאר קמטים פרונצ"ש בלע"ז:

שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור. אבל בפרוזדור עצמו טהורה דלא חשוב כבחוץ ואם תאמר והא אמר לעיל בפ"ק (נדה דף יז:) דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא ויש לומר התם ספקו טמא כשיצא לחוץ ועוד יש לחלק בין (דם) לידה לדם נדה וא"ת דבריש בהמה המקשה (חולין דף סח.) ובפרק יש בכור (בכורות דף מו:) עביד צריכותא הא דתניא דראשו כילוד באדם ובבהמה דאי תנא בהמה משום דלית לה פרוזדור אבל אשה דאית לה פרוזדור אימא לא ומאי נפקא מינה במאי דאית לה פרוזדור כיון דבעינן שיוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדמשמע הכא ויש לומר דפרוזדור דהתם לא הוי כי האי דהכא דהתם קרי פרוזדור לעובי הירכים שמתכסה בהן ראשו של ולד וה"א דלא חשיב כילוד וכן פירש שם בקונטרס: וכדרב אושעיא כו'. דיצא ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד ומלתיה דרב אושעיא איתמר אהא דפריך בבהמה המקשה (חולין עב. ושם) גבי אשה שמת עוברה בתוך מעיה ונגעה חיה בעובר טמאה ואמאי טמאה הא טומאה בלועה היא ומשני רב אושעיא כו' תימה אמאי נקט ראשו למשום דהוי כילוד כדמשמע הכא אפילו הוציא ידו נמי טמאה החיה שנגעה בו או הסיטתו דהא תו לאו טומאה בלועה היא ויש לומר דגזרת הכתוב הוא דלא מטמא עד שיהא כילוד כדדריש התם רבי ישמעאל על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו והשתא ניחא דבעי התם מאי טעמא דרבי ישמעאל אע"פ שטעמו פשוט דהא טומאה בלועה היא אלא קים ליה דמטהר עד שיצא כל כך דמקרי לידה: יצתה זו שטמאה כו'. לאו מיעוטא הוא דא"כ מאי קאמר דתיתי בק"ו אלא יצתה זו היינו שאינו בכלל פסוק זה וא"ת ומאי יתרץ רבא מן הברייתא וי"ל דמיירי כגון שבית הבליעה רחב כ"כ שלא יסיט נבלה שתחב לו חבירו: מה ת"ל והאוכל ליתן שיעור אכילה לנוגע ולנושא. תימה כיון דבאכילה כתיב כבוס בגדים ובנוגע לא כתיב לית לן לאוקמא שיעור אכילה לנוגע אלא בנושא דכתיב ביה כבוס בגדים כדאשכחן לעיל בפ"ק (דף ט.) ובפ"ק דיומא (נדה דף יד.) דאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו היינו נושא ואפקה רחמנא בלשון הזאה ליתן שיעור הזאה כנושא ולא כנוגע משום דלא כתיב ביה כבוס בגדים ויש לומר דהתם לא כתיב נושא בהדיא אבל הכא אי לא קאי והאוכל אלא אנושא גרידא א"כ לא נכתוב נושא וממילא נימא דמאי אוכל נושא כמו התם דלא כתיב נושא ואמרינן מאי מזה נושא ומיהו תימה כבוס בגדים דכתב רחמנא באוכל למה לי וכ"ת דאי לא הוה כתיב ביה כבוס בגדים הוה מוקמינן ליה בנוגע ולא בנושא דבעי כבוס בגדים א"כ לא לכתוב נוגע כלל ושמא לשום דרשא איצטריך ואם תאמר דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) מפיק טומאה בלועה מהאי קרא דוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה והשתא הא דקאמר הכא האי אוכל לא אכילה ממש הוא אלא ליתן שיעור אכילה לנוגע ולנושא ויש לומר דהתם מפיק משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

נדה מב:

Navigate the library