נדהסג:
טוען את הדף…
בְּשׁוֹפַעַת דָּם טָמֵא מִתּוֹךְ דָּם טָהוֹר. וּכְמִין צְמַרְמוֹרוֹת וְכוּ׳. ״וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לְאֵתוֹיֵי אִשָּׁה שֶׁרֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ, וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִים עָלֶיהָ, וְרוֹתֶתֶת, וְגוֹסָה. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲרֵי אָמְרוּ לְיָמִים — שְׁנַיִם, לִוְסָתוֹת — אַחַת, לְמַה שֶּׁלֹּא מָנוּ חֲכָמִים — שְׁלֹשָׁה. לְמַה שֶּׁלֹּא מָנוּ חֲכָמִים. לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַב יוֹסֵף: לְאֵתוֹיֵי רֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ, וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִין עָלֶיהָ, וְרוֹתֶתֶת, וְגוֹסָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! דְּהָא פָּרְשַׁהּ רַבָּה בַּר עוּלָּא. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לְאֵתוֹיֵי אָכְלָה שׁוּם וְרָאֲתָה, וְאָכְלָה בְּצָלִים וְרָאֲתָה, כָּסְסָה פִּלְפְּלִים וְרָאֲתָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַתְּ אַמְרִיתַהּ נִיהֲלַן, וְאַהָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלַן — הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים — זֶה וְזֶה אֲסוּרִין. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְיוֹם עֶשְׂרִים — הוּתַּר יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְקָבְעָה לָהּ יוֹם עֶשְׂרִים, שֶׁאֵין אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וַאֲמַרְתְּ לַן עֲלַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: רָאֲתָה — אֵינָהּ צְרִיכָה לֹא לִשְׁנוֹת וְלֹא לְשַׁלֵּשׁ. וְאָמְרִינַן לָךְ: לִשְׁנוֹת אָמְרַתְּ לַן, לְשַׁלֵּשׁ מִיבַּעְיָא? וַאֲמַרְתְּ לַן: לִשְׁנוֹת — בִּוְסָתוֹת, לְשַׁלֵּשׁ — בְּיָמִים. וְנֵימָא: זוֹ דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל! הָא קָא מַשְׁמַע לַן שְׁמוּאֵל, דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לֵיהּ. מַתְנִי' הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בִּתְחִלַּת הַוְּסָתוֹת — כׇּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת טְמֵאוֹת. בְּסוֹף הַוְּסָתוֹת — כׇּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת טְהוֹרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף יָמִים וְשָׁעוֹת וְסָתוֹת. הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה עִם הָנֵץ הַחַמָּה — אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹם שֶׁלָּהּ. גְּמָ' תָּנָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יוֹסֵי יָמִים וְשָׁעוֹת וְסָתוֹת? הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים לְיוֹם עֶשְׂרִים, וּמִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת לְשֵׁשׁ שָׁעוֹת. הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה — אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כׇּל שֵׁשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת. עָבְרוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְלֹא רָאֲתָה — אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. הָיְתָה לְמוּדָה. וְהָתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַלַּיְלָה שֶׁלָּהּ! לָא קַשְׁיָא — הָא דִּרְגִילָה לִרְאוֹת בִּתְחִלַּת יְמָמָא, וְהָא דִּרְגִילָה לִרְאוֹת בְּסוֹף לֵילְיָא. תָּנֵי חֲדָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹסְרָהּ לִפְנֵי וִסְתָּהּ, וּמַתִּירָהּ לְאַחַר וִסְתָּהּ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אוֹסְרָהּ לְאַחַר וִסְתָּהּ, וּמַתִּירָהּ לִפְנֵי וִסְתָּהּ. וְלָא קַשְׁיָא — הָא דִּרְגִילָה לְמִחְזֵי בְּסוֹף לֵילְיָא, הָא דִּרְגִילָה לְמִחְזֵי בִּתְחִלַּת יְמָמָא. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָתַנְיָא: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם״ — מִכָּאן אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶן סָמוּךְ לְוִסְתָּן. וְכַמָּה? אָמַר רָבָא: עוֹנָה. מַאי לַָאו עוֹנָה אַחֲרִיתִי? לָא, אוֹתָהּ עוֹנָה. וְתַרְתֵּי לְמָה לִי? צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָא — הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי לִטְהָרוֹת, אֲבָל לְבַעְלָהּ — לָא. קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִי מֵהַהִיא — הֲוָה אָמֵינָא ״סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ״ עוֹנָה אַחֲרִיתִי. קָא מַשְׁמַע לַן אוֹתָהּ עוֹנָה. מַתְנִי' הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְשִׁינְּתָה לִהְיוֹת רוֹאָה לְיוֹם עֶשְׂרִים — זֶה וָזֶה אֲסוּרִין. שִׁינְּתָה פַּעֲמַיִם לְיוֹם עֶשְׂרִים — זֶה וָזֶה אֲסוּרִין. שִׁינְּתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְיוֹם עֶשְׂרִים — הוּתַּר חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְקָבְעָה לָהּ יוֹם עֶשְׂרִים, שֶׁאֵין אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.בשופעת דם טמא מתוך דם טהור - רגילה לראות דם טהור תחלה ואח"כ דם טמא הוי וסת וכל שעה שתראה דם טמא אחר דם טהור אמרינן דדיה שעתה: גוסה - בלאיי"ר: הרי אמרו - לקמן בשמעתין אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש ומפרש לה לשנות בוסתות כו': לימים שנים - וסתות דיומי משקבעתן שתי פעמים הוי וסת: לוסתות - דגופה כגון הני דמתניתין משקבעתן פעם אחת הוי וסת: למה שלא מנו חכמים - וסת שלש. וקמיבעיא ליה לשמואל למה שלא מנו חכמים מאי היא והכי קאמר שמואל אני שמעתי כן למה שלא מנו חכמים שלש אבל איני יודע מהו: מתניתין היא - דקתני וכן כיוצא בהן ופירשה רבה בר עולא לאתויי הני: הא שמעתתא - דשמואל דאמר לימים שנים לוסתות אחד: זה וזה - כשיגיע עוד חמשה עשר אסורה לשמש שמא תחזור לוסתה וכשיגיע יום עשרים נמי תאסר שמא מעכשיו תקבע וסת ליום עשרים: שאמר משום רבן שמעון בן גמליאל - דלא הוי חזקה בציר מתלת זימני כדשמעינן ליה לרבן שמעון בן גמליאל בכל דוכתי לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא (יבמות דף סד:): ונימא זו דברי רשב"ג - דהא קיימא לן בכל דוכתי דבעי שלשה זימני לחזקה: מתני' בתוך וסתות - בוסתות דגופה קאמר: אף ימים ושעות - בגמ' מפרש: אינה אסורה אלא עם הנץ החמה - וכל הלילה משמשת ואם עבר הנץ החמה ולא ראתה משמשת כל היום ורבי יוסי קתני לה דדייק שעת הוסתות ותו לא: רבי יהודה אומר כל היום שלה - מותרת לשמש משעבר הנץ החמה ולא ראתה אבל כל הלילה שלפני הנץ החמה של וסתה אסורה לשמש. ומפרש בגמרא דהאי למודה עם הנץ החמה דקתני דרגילה למחזי בסוף ליליא מקמי דלימטי תחלת יממא ואנן אסרינן לה כל עונת וסתה נמצאת אסורה כל הלילה שהיא עונת וסתה ורבי יהודה מחמיר: גמ' אסורה לשמש כל היום כולו דברי רבי יהודה - ורבי יהודה לטעמיה דאמר כל עונת וסתה אסורה ועונה הוי או יום או לילה ומי שוסתה בלילה ואפילו בסופה אסורה כל הלילה ואם וסתה ביום ואפי' בסופו כל היום אסורה: עד שש שעות - דשעות דייקינן הואיל ווסתה בשעה ששית אינה אסורה לא לפניה ולא לאחריה: וחוששת לשש שעות - שעה ששית היא אסורה שהוא וסתה: מן המנחה - היינו משש שעות ולמעלה מכי ינטו צללי ערב ובשבע כבר נטו הצללים שהחמה במערב: עם הנץ דמתניתין בסוף לילה לפיכך כל היום שלה והלילה אסורה. עם הנץ דברייתא בתחלת יממא ולפיכך לילה מותרת ויום אסורה: והזרתם את בני ישראל - וסמיך ליה והדוה בנדתה: עונה אחריתי - דאם וסתה ביום אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ורבי יהודה לא אסר אלא עונת וסתה: ותרתי למה ליה - לרבא לאשמועינן: מתני' ואינה מטהרת מן הוסת - דאסורה כל ימי וסתה שמא תראה:לימים שנים. היינו כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה ושלא מנו חכמים ג' הואיל ואינו וסת גמור מודה רבי דבעי ג' זימני והכי קים ליה: אכלה שום וראתה. הואיל ועל ידי מעשה הם אינו וסת גמור ולא הוה בכלל דמתני' וא"ת ואמאי לא קאמר נמי קפצה וראתה דהוו נמי על ידי מעשה ויש לומר דאינה קובעת וסת לקפיצות לחודיהו כדאמר בפרק קמא (לעיל נדה יא.) דכל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה אבל אכלה שום לא חשיב אונס כמו טורח של קפיצה שאין הראייה באה על ידי טורח אלא ממילא: זו דברי רשב"ג אבל חכמים אומרים כו'. לכאורה משמע זו ולא סבירא ליה מדלא קאמר אבל רבי אומר ואפילו את"ל הכי לא תקשי לקמן גבי דילוג דמוקמינן שמואל כרשב"ג דאליבא דמתניתין פליגי רב ושמואל ולמאי דאמר מעיקרא הש"ס דפליגי בפלוגתא דרבי ורשב"ג צריך לומר זו וסבירא ליה כדמשני בפרק שור שנגח (ב"ק דף לז:): אסורה לשמש כל שש שעות דברי רבי יהודה. לר' יהודה הוה שייך למתני כל היום כולו כדמוכח בסיפא שהוא אוסר כל היום אלא משום רבי יוסי תני לה בתרתי בבי: וחוששת בששה שעות. היינו כל שעה ששית:
מן המנחה ולמעלה. פירש"י סוף שש שמאז נוטי' צללי ערב ופי' רשב"ם דאף על גב דאמר בתמיד נשחט (פסחים נח.) דזמן המנחה לכל המוקדם הוי מששה שעות ומחצה ואילך היינו משום דלא קים לן שפיר בשיעור שעות היום אבל מן הדין הוא מתחילת ז' ומיהו לגבי וסת נמי אסורה עד חצי שעה שביעית דהיינו מן המנחה ולמעלה: