נדהסא:
טוען את הדף…
בּוֹדְקוֹ שְׁכוּנוֹת שְׁכוּנוֹת. אָבְדָה בּוֹ שִׁכְבַת זֶרַע, חָדָשׁ — בּוֹדְקוֹ בְּמַחַט, שָׁחוּק — בּוֹדְקוֹ בַּחַמָּה. תָּנָא: אֵין ״שְׁכוּנָה״ פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם — הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְגוֹי, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר, אֲבָל עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ תַּכְרִיכִין לְמֵת. אָמַר רַב יוֹסֵף: זֹאת אוֹמֶרֶת — מִצְוֹת בְּטֵלוֹת לֶעָתִיד לָבֹא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְאִי תֵימָא רַב דִּימִי: וְהָא אָמַר רַבִּי מָנִי אֲמַר רַבִּי יַנַּאי, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְסׇפְדוֹ, אֲבָל לְקוֹבְרוֹ אָסוּר. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ לְקוֹבְרוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִכְתִיב ״בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי״? כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נַעֲשָׂה חׇפְשִׁי מִן הַמִּצְוֹת. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם — צוֹבְעוֹ, וּמוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פָּפָּא: מְנָא לֵיהּ לְסָבָא הָא? אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא, דִּתְנַן: בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְסֶלַע, וְאִי לֵיכָּא — אֵימַר עוֹרֵב נְטָלָהּ. הָכִי נָמֵי: עַמְרָא וְכִיתָּנָא בַּהֲדָדֵי לָא סָלֵיק לְהוּ צִבְעָא, וְכֵיוָן דְּלָא יְדִיעַ — אֵימַר מִנְתָּר נְתַר. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא: הַאי מַאן דִּרְמֵי חוּטָא דְּכִיתָּנָא בִּגְלִימָיה דְּעַמְרָא וְנַתְּקֵיהּ, וְלָא יָדַע אִי נְתִיק אִי לָא נְתִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. מַאי טַעְמָא? מִדְּאוֹרָיְיתָא ״שַׁעַטְנֵז״ כְּתִיב — עַד שֶׁיִּהְיֶה שׁוּעַ, טְוִוי, וְנוּז. וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בֵּיהּ, וְכֵיוָן דְּלָא יָדַע אִי נַתְּקֵיהּ — שְׁרֵי. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אֵימַר אוֹ שׁוּעַ אוֹ טְוִוי אוֹ נוּז! וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא, מִדְּאַפְּקִינְהוּ רַחֲמָנָא בַּחֲדָא לִישָּׁנָא. תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּגֶד צָבוּעַ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם. רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר: אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין לְאִשָּׁה אֶלָּא לְהָקֵל עַל כִּתְמֵיהֶן. תִּקְּנוּ? מַאי תַּקְּנִינְהוּ? אֶלָּא, שֶׁלֹּא הוּתְּרוּ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין לְאִשָּׁה אֶלָּא לְהָקֵל עַל כִּתְמֵיהֶן. ״הוּתְּרוּ״ — מִכְּלָל דַּאֲסִירִי! אִין, דִּתְנַן: בַּפּוּלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים וְעַל הָאִירוּס, בִּקְּשׁוּ לִגְזוֹר עַל בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין. אָמְרִי: הָא עֲדִיפָא, כְּדֵי לְהָקֵל עַל כִּתְמֵיהֶן. מַתְנִי' שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם: רוֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית,בודקו שכונות שכונות - כל שלש ושלש אצבעות לבד: במחט - מקום הזרע קשה והמחט מתעכב ליכנס בו: חדש - אין נבדק בחמה לפי שהוא עב ומהודק אבל שחוק נבדק בחמה שוטחו כנגד עיניו מקום הזרע הוי סתום ואין החמה נראית בבגדו כל כך: שאבד בו כלאים - שאם היה מכיר חוט הצמר בבגד הפשתן נותקו וכשר: לא ימכרנו לעובד כוכבים - דאתא העובד כוכבים ומזבן ליה לישראל: צובעו ומותר - שעל ידי הצבע הוא ניכר כדמפרש עמרא וכיתנא לא שליט בהו צבעא כי הדדי שהפשתן קשה לקבל הצבע יותר מן הצמר ואי לא מינכר בצבעא ודאי נפל: מנליה לסבא הא - דסמכינן אהכי: שוע - לשון חלק תרגום של חלק שעיע. כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק: וטווי - יחד: ונוז - ארוג. ורבנן הוא דגזור בארוג בלא שוע וטווי: להקל על כתמיהן - שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור: בפולמוס - חיל: אירוס - מפרש בגמרא בסוטה (דף מט:) טבלא דחד פומא והיינו זוג המקשקש: מתני' מעבירין על הכתם - שאין הדם בטל עד שיעבירו כולן עליו: רוק תפל - לקמן מפרש שלא טעם כלום כל אותו היום קודם לכן והיינו תפל בלא טעם: מי גריסין - מפרש לקמן:בודקו שכונות שכונות. תימה דמשמע דאם לא נמצא טהור ותימה דאמר לעיל לר"מ כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן היא ואפילו רבנן לא פליגי לגבי דם כדאמרן לעיל האי דם מהיכא אתי וי"ל דהכא נמי דמי לגל דשמא מעצמו הלך או נתכבס על ידי שום דבר ולאו אדעתיה ואפשר דאפילו ר"מ מודה הכא דשכיח טפי מלמימר עורב בא ונטלה: בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים. וא"ת וליבטיל ברובא כדפרכינן בסוף תמורה (דף לד.) גבי שער נזיר שנארג בבגד ידלק וליבטיל ברובא ומשני בצפרתא שארג בו צורת צפור דחשיב ולא בטיל וי"ל דלא שייך בטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות כך אסור המרובה כמו המועט: לא ימכרנו לעובד כוכבים. פרש"י דנקט אבד שאם היה מכירו נותקו מן הבגד ומותר וכן י"ל שהיה מותר למוכרו לעובד כוכבים אם היה ניכר אף בלא נתיקה וכן לעשות מרדעת לחמור וכל שכן תכריכים למת כיון שהכלאים ניכרין לא קני ליה ישראל מעובד כוכבים וכן המרדעת לא חיישינן דלמא מימליך לעשות בגד כדתנן במסכת כלאים (פ"ט מ"ד) מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהם משום כלאים אי נמי לא חיישינן בעודה מרדעת שיעלנה על כתפו דתנן בהך סיפא לא יעלה את המרדעת על כתפו ואפי' להוציא בה את הזבל אבל בהצעה לא גזרינן הואיל ואין דרכה בהעלאה דמן התורה לא אסור אלא העלאה אבל להציעו תחתיו שרי ורבנן גזרו אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו בשאר כלאים אטו העלאה ובאין דרכו בהעלאה שרי להציעו תחתיו ואפילו מדרבנן ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן אבל אבד בו כלאים אסור למרדעת אע"ג דאין דרכו בהעלאה והיינו טעמא דתנן במסכת כלאים (שם מ"ב) הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן לפי שאין דרכן בהעלאה לא גזרו חכמים בהצעתן ובמרדעת נמי בעינן שלא יהא בשרו נוגע בהם דתו ליכא למיחש לכריכת נימא: אבל עושה אותם תכריכין למת. וכל שכן אם לא אבד ואבד דנקט לרבותא דאע"ג דאסירא כדפרישית דתכריכי המת שרו כדאמר במסכת כלאים (פ"ט מ"ד) תכריכי המת אין בהן משום כלאים דכיון דאסירי בהנאה לא משתמשי בהו ולא אתי לזבוני לעובד כוכבים וא"ת והאיכא לועג לרש שמלבישו בדבר האסור ומראה לו שאין לו עוד חלק במצות כדאמר בהתכלת (מנחות דף מא.) גבי ציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש ופרשב"ם דאין בו איסור ואפילו לחי כי האי גוונא שאין המת נהנה בו וקשה דהא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה ומוכרי כסות דפטירי מכלאים פטורים נמי מציצית ומפרש רבינו תם דדוקא שייך לועג לרש בציצית משום דשקולה כנגד כל המצות כדנפקא לן במנחות (דף מג:) מוזכרתם את כל מצות ה' והא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) אמר ליה (רבי לרבי חייא) דליה לכנפך דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מלעיגים אותנו אע"ג דיש למתים ציצית מכל מקום מה שאנו מראים עצמנו בפניהם מקיימי מצות והם אינם מצווין קרי לועג לרש ואם תאמר ועכשיו שאנו רגילין להסיר ציצית מטליתות המתים היאך הוא זה והא אמרינן במנחות (דף מא.) שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים משום לועג לרש ובמתי מדבר מצינו בהמוכר הספינה (ב"ב דף עד.) שהיה להם ציצית מיהו מהא לא קשה שבכל ט' באב היו נכנסים בקבריהם חיים ולמחר הכרוז יצא הבדלו חיים מתוך המתים כדאיתא באיכה רבתי אבל על מנהגנו יש לתמוה מכח ההיא דהתכלת (מנחות דף מא.) ואור"י דבימי חכמים שכולן היו לובשים ציצית אם לא היה להם גם במותם לעג גדול היה שדומה כמו שהיו אומרים הואיל ומת אין צריך עוד ציצית אבל עכשיו שאין הכל לובשים ציצית בחייהם אם ישימו ציצית לכולן הוא יותר לועג לרש שבחייו לא קיים ובמותו יקיים ואם ישים למי שהיה לו בחייו ולא למי שלא היה לו יתביישו החיים כדתניא בפ' בתרא (לקמן נדה דף עא.) בראשונה היו מטבילין על גב נדות מתות והיו החיות מתביישות התקינו שיהיו מטבילין על הכל ועוד יש קצת סמך למנהגנו שמסירין הציצית ממסכת שמחות (פי"ב) שאבא שאול צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אביו והתירו תכלת מאנפליונו מיהו טעמא של אבא שאול לא נתברר: אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא. תימה אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתניתין דכלאים דתנן בהדיא תכריכין למת אין בהם משום כלאים ויש לומר דמהך מתניתין לא משמע אלא שכל זמן שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אע"פ שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן שמע מינה שמצות בטילות לעתיד לבא: שוע טווי ונוז. פירש"י תרגום של חלק שעיע שחולקין אותו יחד במסרק וטווי יחד ונוז ארוג ורבנן גזור בארוג בלא שוע וטווי וקשה דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דאיצטריך קרא למשרי והלא חוטי תכלת חלוקין במסרק וטווי לבדם וע"ק דאי נוז ארוג הוא מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז היאך יהיה שוע או טווי כלאים בלא נוז שהאריגה היא החיבור ועוד דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מינה שתי תכיפות וכל שכן ארוג ומפרש רבינו תם דמדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז שוע כל אחד לבדו וכן נמי טווי וכן נוז לבדו ואחר כך יחדיו לחברם ופירוש נוז היינו שזור כדאיתא במשניות (כלאים פ"ט מ"ח) נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אצטוו"ש הוא בלע"ז לשון עקש ופתלתול (דברים לב) ומשום הכי איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית שחוטי הציצית שזורין כדאיתא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת שזור אף לבן שזור וארוג נפקא לן מיחדו כדפרישית וחוטי דכיתנא מיירי בשלא נשזר ופריך ואימא או שוע כל אחד לבדו ואחר כך חברם או טווי כל אחד לבדו וחברם או נוז כל אחד לבדו וחברם אחר כך ומשני דהלכה כמר זוטרא מדאפקינהו קרא בחד לישנא [וע"ע תוס' יבמות ה: ד"ה עד שיהא]: