Niddah 51a · Talmud

בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ עוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה שֶׁעוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כֹּל דְּכֵן הוּא, וּמָה טוּמְאָה חֲמוּרָה דְּקִילָּא, דְּאֵינָהּ עוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ — מְטַמְּאָה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה, טוּמְאָה קַלָּה דַּחֲמִירָא, דְּעוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ — אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּטַמְּאָה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה? אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה שֶׁצְּרִיכָה הֶכְשֵׁר. וּמִי צְרִיכָה הֶכְשֵׁר? וְהָתְנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר: צְרִיכָה מַחְשָׁבָה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר! נְהִי דְּהֶכְשֵׁר שֶׁרֶץ לָא בָּעֲיָא, הֶכְשֵׁר מַיִם בָּעֲיָא. מַאי שְׁנָא הֶכְשֵׁר שֶׁרֶץ דְּלָא בָּעֲיָא, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? הֶכְשֵׁר מַיִם נָמֵי לָא תִּבְעֵי, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״. מָה זְרָעִים, שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, אַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה — צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. יָצְתָה נִבְלַת עוֹף טָהוֹר שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, שֶׁאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. אֶלָּא אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: שׁוּם טוּמְאָה חֲמוּרָה בְּעוֹלָם, שׁוּם טוּמְאָה קַלָּה בָּעוֹלָם. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר, דְּמַחְשֶׁבֶת חִיבּוּר שְׁמָהּ מַחְשָׁבָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן: הַסֵּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרְנִית שֶׁבֶּחָצֵר, אִם הָיוּ נִשְׁמָרִין — חַיָּיבִין. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּזַרְעִינְהוּ מִתְּחִלָּה לָאָדָם — צְרִיכָא לְמֵימַר? אֶלָּא לָאו דְּזַרְעִינְהוּ מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, וְקָתָנֵי: אִם הָיוּ נִשְׁמָרִין — חַיָּיבִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכָא בְּחָצֵר שֶׁעָלוּ מֵאֵילֵיהֶן עָסְקִינַן, וּסְתָמָא לְאָדָם קָיְימִי, וְהָכִי קָאָמַר: אִם הֶחָצֵר מְשַׁמֶּרֶת פֵּירוֹתֶיהָ — חַיָּיבִין, וְאִם לָאו — פְּטוּרִין. מֵתִיב רַב אָשֵׁי: ״כֹּל שֶׁחַיָּיבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת — מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין״, וְאִם אִיתַאּ, הָא אִיכָּא הָנֵי (דְּקָחַיָּיבִין) [דְּחַיָּיבִין] בְּמַעֲשֵׂר וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין! אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר — כׇּל מִין שֶׁחַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר, מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז — חַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת, וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵין חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וְאִם אִיתָא, הָאִיכָּא טְרֵפָה, דְּחַיֶּיבֶת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז וְאֵינָהּ חַיֶּיבֶת בַּמַּתָּנוֹת! אָמַר רָבִינָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דִּתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַטְּרֵפָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּבְצָרוֹ — חַיָּיב בַּפֶּרֶט, וּבָעוֹלֵלוֹת, וּבַשִּׁכְחָה, וּבַפֵּאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְהָא אֲנַן תְּנַן: כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה — חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: מִין קָתָנֵי, שְׁמַע מִינַּהּ. תְּנַן הָתָם: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁנּוֹתֵן פֵּאָה מִכׇּל אֶחָד וְאֶחָד.

טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה - מאחר שמטמאה נבלה את האדם אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם שאין מטמא אדם אלא אב הטומאה אבל אוכל חוזר ומטמא אוכל מדרבנן: הכשר שרץ - שיכשירו שרץ להביאו לידי טומאה: שאין סופן לטמא טומאה חמורה - אין לך אוכל מטמא אדם: שום טומאה חמורה שום טומאה קלה - לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר תאמר בטומאה קלה דאוכלין שאע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר הלכך הכא נמי בעיא מחשבה: לענין מעשר - דהואיל ונמלך עליהן לאדם הויא מחשבה וחייבין במעשר: הסיאה - פוליו"ל: והקורנית - שדריא"ה: נשמרין - ס"ד אם היו נשמרין לאכילת אדם: אלא לאו דזרען לבהמה וקתני - אם חזר ושמרן לאדם חייבין: לאדם קיימי - וכיון דסתמייהו לאדם מאי אם היו נשמרין הכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה דלא הוי הפקר חייבין: מתיב רב אשי - לרבא: ואם איתא - דלענין מעשר הויא מחשבה הא איכא עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהם לאדם דחייבין במעשר ואינן מטמאין דהא לענין טומאה אמרת לאו מחשבה היא: ראשית הגז - הגוזז צאנו חייב ליתן בכל שנה מן הגז מעט לכהן ובשחיטת חולין מפרש שיעורא: במתנות - זרוע לחיים והקיבה: ויש שחייב במתנות - כגון בקר ואינו חייב בראשית הגז: ת"ש - דמין קתני במתני': ופטור מן המעשר - דהפקר פטור מן המעשר. ובפרט ובפאה להכי מחייב כדאמרינן בהגוזל בבבא קמא משום תעזוב יתירתא דכתיב במשנה תורה לא תפאר אחריך ואמר מר (חולין דף קלא.) לא תטול תפארתו ממנו והיינו פאה ודרשינן בספרי אחריך זו שכחה וכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכתיב בתריה כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה הרי פאה ושכחה ועוללות ל"ל למהדר ומכתב בפרשה קדושים בכולהו לעני ולגר תעזוב אותם לרבות הפקר כי האי גוונא אבל הפקר גמור פטור מכולם כדתנן לעיל ונשמר פרט להפקר: תנן התם כו' - האי דנקט לה הכא משום דאותיב עלה ממתני' ודר' יוחנן נמי עולשין שזרען כו' משום דאותיב עליה ממתני' נקט לה הכא: מודים חכמים לרבי עקיבא - אע"פ דפליגי במנמר שדהו ושייר קלחים לחים. מנמר טיי"ר בלע"ז שמלקט כאן את המבושלים כל צרכן ומניח את הלחים שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר דהוה ליה מנומר. וקאמר ר' עקיבא כשהוא חוזר ולוקט נותן פאה מכל אחד ואחד שהקציר שבינתים מפסיק וחכמים אומרים פאה מאחת על הכל ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל כו'. להכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים ושלשה מקומות. שבת אני"ט:

שום טומאה חמורה בעולם כו'. תימה דיפרש הא דקתני דאינה יורדת לכך המחשבה גופה דלא מצינו טומאה חמורה שצריכה מחשבה בשום מקום דהא דאמרינן דנבלת בהמה ועוף טהור צריכין מחשבה היינו לטומאת אוכלין לצרף פחות מכזית ופחות מכביצה אוכלין אבל כזית מהם מטמא אדם וכלים בלא מחשבה כדפרישית אבל טומאה קלה צריכה מחשבה בעלמא ומיהו נבלה נמי בעינן שתהא ראויה לגר לבר פדא: אלא דזרעינהו לבהמה. והא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאיליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגינה ועוד דבחצר סתמא לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללוקטן עד שלא יתקשו ולפי מאי דס"ד השתא יש לפרש דנקט חצר לפי שדרך התנא למנקט חצר דגם בשאר דבר תני חצר דקתני התם תאנה עומדת בחצר אוכל אחת מהן ופטור ואם צירף חייב גפן נטוע בחצר כקורנית שבחצר שהחצר קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אם צירף או בלא צירוף כהנהו שאין רגילין לעשות מהן גורן והא דתנן פ"ח דשביעית [מ"א] כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה נותנין חומרי אדם וחומרי בהמה כגון האזוב והקורנית לא קשה אהא דאמרינן בשמעתין דסתמיה לאדם דהיינו דוקא בחצר כדפרישית לעיל: מין קתני ש"מ. וא"ת בריש הגוזל קמא (ב"ק צד.) קאמר אביי דלר' ישמעאל שינוי אין קונה דקאמרי רבנן לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים או מן הכרי ולא מן העיסה ולר"ש אף מן העיסה ודחי רבא בעלמא שינוי קונה והכא משום תעזוב יתירא ואביי תעזוב יתירא למפקיר כרמו אם כן לרבא מפקיר כרמו פטור מן הפאה לר"ש וא"כ היכי מוכח הכא דמין קתני דילמא מתני' דקתני כל שחייב בפאה חייב במעשר ר"ש היא וי"ל דלרבא נמי תעזוב יתירא למפקיר כרמו ותרתי ש"מ דהא אביי נמי דדריש ליה בהגוזל קמא (שם צד.) למפקיר כרמו לכ"ע דריש לה בפ"ק דתמורה (דף ו.) למילתא אחריתי דקאמר התם אביי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ליה מותיב רבא והרי פאה דאמר רחמנא לא תכלה ואמרינן דאם לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין או מן הכרי לרבנן או אף מן העיסה לר"ש אלמא דלא מהני ומשני אביי התם משום תעזוב יתירא ורבא תעזוב יתירא למפקיר כרמו והשתא בין אביי ובין רבא דרשי תעזוב למפקיר כרמו ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים או מן הכרי או מעיסה לר"ש דלא נימא אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא להעמיד תעזוב שיפריש מן העיסה אלא דדוקא מעמרים או מהכרי ורבא סבר דתעזוב למפקיר כרמו ולר' שמעון שיפריש מן העיסה אע"ג דבעלמא שינוי קונה אבל להפריש מן העומרים או מן הכרי לא צריך קרא דבעלמא נמי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לרבא:

נדה נא.

Navigate the library