Niddah 26b · Talmud

תַּנּוּרֵי בָּנוֹת טֶפַח! דְּתַנְיָא: תַּנּוּר תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּגָדוֹל, אֲבָל בְּקָטָן — תְּחִלָּתוֹ כֹּל שֶׁהוּא מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ, וּשְׁיָרָיו בְּרוּבּוֹ. וְכַמָּה ״כֹּל שֶׁהוּא״? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: טֶפַח, שֶׁכֵּן עוֹשִׂין תַּנּוּרֵי בָּנוֹת טֶפַח. בִּפְלוּגְתָּא לָא קָמַיְירֵי. הַשְׁתָּא דַאֲתֵית לְהָכִי, הָא נָמֵי פְּלוּגְתָּא הִיא. דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא אָמְרוּ טֶפַח אֶלָּא מִן הַתַּנּוּר וְלַכּוֹתֶל. וְהָאִיכָּא מִסְגֶּרֶת טֶפַח! בְּדִכְתִיבָן לָא קָא מַיְירֵי, וְהָאִיכָּא כַּפּוֹרֶת טֶפַח, בְּקָדָשִׁים לָא קָמַיְירֵי. וְהָאִיכָּא דַּיָּהּ לַקּוֹרָה שֶׁהִיא רְחָבָה טֶפַח! בִּדְרַבָּנַן לָא קָמַיְירֵי, אֶלָּא בְּדִכְתִיבָן וְלָא מְפָרְשִׁי שִׁיעוּרַיְיהוּ. יָתֵיב רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים תּוֹלִין אֶת הַשִּׁלְיָא בַּוָּלָד, מִכָּאן וְאֵילָךְ חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָאָמַר רַב: אֵין הַוָּלָד מִתְעַכֵּב אַחַר חֲבֵירוֹ כְּלוּם! אִישְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא כָּאן בְּנֵפֶל, כָּאן בְּבֶן קַיָּימָא? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ דְּרַב בְּפֵירוּשׁ? אָמַר רַב הָכִי: הִפִּילָה נֵפֶל וְאַחַר כָּךְ הִפִּילָה שִׁלְיָא — כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים תּוֹלִין אֶת הַשִּׁלְיָא בַּוָּלָד, מִכָּאן וְאֵילָךְ חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. יָלְדָה וְאַחַר כָּךְ הִפִּילָה שִׁלְיָא — אֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. שְׁמוּאֵל וְתַלְמִידִי דְּרַב וְרַב יְהוּדָה הֲווֹ יָתְבִי, חָלֵיף וְאָזֵיל רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא מִדְּוִיל לְאַפַּיְיהוּ, בָּאלַי וְאָתֵי. אֲמַר: אָתֵי לַן גַּבְרָא דְּרָמֵינַן לֵיהּ בְּגִילָא דְּחִטְּתָא וּמִרְמֵי וּמִדְחֵי. אַדְּהָכִי אֲתָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מַאי אָמַר רַב בְּשִׁלְיָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב: אֵין תּוֹלִין אֶת הַשִּׁלְיָא אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁל קְיָימָא. שַׁיְילִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְכׇל תַּלְמִידֵי דְּרַב, וְאָמְרִי לֵיהּ: הָכִי. הֲדַר חַזְיֵיהּ לְרַב יְהוּדָה בִּישׁוּת. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל מֵרַבִּי: הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת עוֹרֵב וְשִׁלְיָא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵין תּוֹלִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ שִׁלְיָא. קְשׁוּרָה בּוֹ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שָׁאַלְתָּ. אֵיתִיבֵיהּ: הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְשִׁלְיָא עִמָּהֶן, בִּזְמַן שֶׁהַשִּׁלְיָא קְשׁוּרָה עִמָּהֶן — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, אֵין שִׁלְיָא קְשׁוּרָה עִמָּהֶן — חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, הֲרֵינִי מֵטִיל עֲלֵיהֶן

תנורי בנות - נערות קטנות עושין תנורין לשחוק: תחלתו ארבעה - תנור בן ד' טפחים מקבל טומאה אם נגמרה מלאכתו: ושיריו ד' - נטמא תנור גדול ושברו ונשתיירו ד' טפחים עדיין טמא: ה"ג תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו ומקשה בהעור והרוטב רובו דטפח למאי חזי ומשני האי ושיריו אגדול קאי וה"ק שירי גדול ברובו ומותבינן בגדול והא קאמר שיריו ד' ומשנינן ההוא בתנור בר ז' דד' הוי רובו והא בתנור בר ט': בפלוגתא - כגון הכא דלר"מ לא הוי שיעורא בטפח: לא אמרו טפח אלא בין תנור ולכותל - דהתם יותר מטפח עומדת ליקצץ מפני שמעכב את התנור מלקרבו לכותל ודוחקת את הכותל הילכך יותר מטפח עומדת לינטל היא אבל לצד הבית אפי' גדולה הרבה יד הוא לתנור: בדכתיבן - ששיעורו מפורש מן התורה: דיה לקורה - לגבי מבוי: מדרבנן - כגון מבוי דכל מצותו מדברי סופרים: כל ג' ימים - כגון יצא ולד תחלה ושליא אחריו בתוך ג' ימים: תולין השליא - בו ואין חוששין לאחר דתוך הזמן הזה עשויה השליא להתעכב אחר הולד שהיתה ממנו טפי לא ואם זה זכר תשב לזכר בלבד ולא אמרינן שליא אחרת היתה עם ולד זה ונימוח ושליא זו דולד אחר היא דדרך שליא לשהות אחר ולד ג' ימים: מכאן ואילך חוששין - שמא ולד אחר היה עמו ונקבה היה ותשב ימי טומאה דנקבה ואי נמי הוי האי ולד נקבה אכתי מהניא ספק דשליא דמנינא ימי טוהר לחומרא שאם תראה ליום פ"א לולד ופסקה עד יום שמיני וראתה לא הויא שומרת יום כנגד יום (דאמר בהדיא) שליא נקבה הואי ומה שראתה ביום פ"א דם טוהר הוה דמשליא מנינן והשתא הוא דהויא תחלת נדה והיא נקראת טועה: בנפלים - מתעכב: את אמרת לשמעתתיה דרב - בתמיה. כלומר את אתית לפרושי מדידך: בפירוש - פירשה רב הכי: ילדה - בן קיימא: באלי ואתי - שהיה ממהר לבא כמו (לעיל נדה דף יז.) באלי דידבי פי' מגרש: מדויל - שם מקום: בגילא דחיטתא - כלומר בשאלות מועטות: מירמי ומידחי - כלומר להקשותו ולדחותו שלא ידע להשיב: אלא בדבר של קיימא - שכיוצא בו מתקיים אם היום היו חדשיו כלו למעוטי שאם הפילה דבר שאין ראוי לבריית נשמה כגון בירך אחד באמצע או גוף אטום או מפלת מין בהמה וחיה ועוף ואח"כ הפילה שליא אפי' בתוך ג' חוששת לולד אחר: חזייה לרב יהודה בישות - דשמעה ולא אמרה ניהליה: המפלת עורב ושליא מהו - מי תלינן שליא בעורב ולא ניחוש לולד אחר או לא תלינן: שיש במינו - כגון אדם ובהמה וחיה אבל עוף לא:

אבל בקטן תחלתו כל שהוא. וא"ת וגדול שאין לו ד' טפחים אמאי טהור והלא אף בקטן טפי טמא וי"ל דגדול וקטן היינו ברוחב והרוחב הרבה צריך גובה ד' להחזיק חומו אבל קטן שהוא צר די בגובה טפח: תחלתו כל שהוא. משתגמר מלאכתו שיריו ברובו במשניות גרסינן תחלתו כל שהוא שיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו וכו' ודרך הש"ס שמהפך פעמים מסדר המשנה לפי הצורך משום דבפ' העור והרוטב (חולין דף קכד.) בעי רובו דטפח למאי חזי ומשני אגדול תני ליה בסוף ופריך והא שיריו ד' קאמר ומשני לא קשיא הא בתנור בר ט' הא בתנור בר ז' ומפרש התם רש"י דבתנור ט' סגי בארבעה אע"ג דלא הוי רובא ותנור ז' אע"ג דלא הוי ד' סגי ברובא וקשה לר"ת לא יהיה סופו חמור מתחלתו דהא תחלתו ד' ונראה כפירש"י שפירש כאן דתנור בר ז' וד' הוי רובא ותנור בר תשעה ברובא וקשה דלמה ליה למנקט בר ט' הוה ליה למנקט בר ח' ושיריו ברובו ולפרש"י דהתם ניחא דנקט ט' אע"ג דהוי ד' מיעוטא ומה שהקשה ר"ת לא קשה מידי דהעושה כלי חרס אינו עושה אלא דבר חשוב אבל כלי שנתמעט כל זמן שראוי אינו מתבטל כמו גרדומי ציצית דבשירים סגי וכן משמע מדפריך שיריו טפח למאי חזי משמע דאי הוה חזי הוה ניחא ליה אע"ג דבציר מתחלתו: כל שהוא טפח. פר"ת בלא יחפור (ב"ב דף יט) דפעמים כל שהוא בציר מטפח ופעמים טפי מטפח: בפלוגתא לא קמיירי. ואע"ג דפליגי בדופן סוכה דר"ש אומר דרביעית טפח מ"מ טפח לדופן אחד צריך לכ"ע אבל לתנור אע"ג דבין התנור ולכותל לכ"ע טפח מ"מ בסתם תנור פליגי והא דפרש"י דכירה מקום שפיתת קדרה אחת לא דק דבפ' כירה (שבת דף לח:) אמר דכירה זהו מקום שפיתת ב' קדרות: את אמרת שמעתתיה דרב. כלומר כוונת מעצמך ומתחלה שכחת ולכך שתק ולפ"ה שפי' בתמיה צריך לומר דמתחלה לא חש להשיבו: ילדה ואח"כ הפילה שליא אפי' עד י' ימים אין חוששין לולד אחר. אע"ג דאמר לקמן דנשתהא הולד שלשה חדשים מ"מ לא שכיח וכל כמה דלא חזינן לא חיישינן: המפלת חיה ועוף כו'. דוקא נקט חיה ועוף דאי בתחלה ולד ואח"כ שליא עד ג' ימים תולין ואין חוששין לולד אחר ולכאורה נראה הטעם דחיה ועוף אין דרכן של נשים להפיל ולכך איכא לספוקי שהשליא אינה מהם וקשה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עז:) אהא דתנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה ומסיק אר"א לא שנו אלא שאינה קשורה בולד פי' שיש לה ולד אחר וכיון דאינה קשורה בו חוששין לולד אחר בשליא ולכך אסורה ומייתי תניא נמי הכי מהך דהמפלת חיה ועוף והיכי מייתי הא אדרבה משמע הכא דוקא חיה ועוף דלאו אורחיה אבל נפל דאורחיה תולין כל שלשה ימים ובבן קיימא אפי' כמה ימים וי"ל דאין הדבר תלוי באורחיה ולא אורחיה אלא קים ליה להש"ס דאמר צורת אדם רגילה השליא להתעכב אבל לאחר בהמה חיה ועוף אינה רגילה להפרד השליא מן הולד אפי' במעי הבהמה כמו במעי האשה וא"ת וכי אינה קשורה בולד אמאי קאמר ר"א דאסורה באכילה הא אמרינן הכא דלא הוי אלא ספק ולא ודאי ולד אחר מדקתני הריני מטיל עליה חומר שני ולדות שמא נימוח שפיר של שליא זו וא"כ הוי ספק ספקא דלמא אין כאן ולד אחר ואפי' איכא שמא לא יצא לא ראשו ולא רובו ובפ"ק דב"ק (דף יא.) גבי שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון משמע דספק ספקא שרי דפריך מאי קמ"'ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה פי' ואם יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה ספק ספקא ושרי וי"ל דברייתא דקתני שמא איירי בשליא שאחר הולד ור"א איירי בשליא שיצתה קודם הולד דודאי יש שם ולד אחר כשאינה קשורה בו כדאמרינן בשמעתין לא אמרו תולין השליא בולד אלא בשליא שבאה אחר הולד והתם מייתי ראיה דבאינה קשורה חוששין לולד אחר לאפוקי מדר' יוחנן דהתם אי נמי אפילו בספק ספקא אסרה ר"א דגזרינן מקצתה אטו רובה או אטו אין עמה ולד אחר דיטעו העולם ויסברו הא דשרינן מה שבפנים לאו משום ספק ספקא אלא משום כל בבהמה וגזרת הכתוב הוא דאפי' יצא רובו שרי מיעוטו שבפנים כיון דחזו דשרינן ביצתה מקצתה ואפשר דיצא הראש באותו מקצת והוי כיוצא רובו ולא יעלו על לבם דמשום ספק ספקא שרי:

נדה כו:

Navigate the library