Niddah 46a · Talmud

וְטַעְמָא דִּלְאַחַר זְמַן הוּא דְּגָמְרָה לַהּ לְמִילְּתֵיהּ? הָא תּוֹךְ זְמַן — כְּלִפְנֵי זְמַן. וְעוֹד מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדּוֹר נֶדֶר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? לְרַבּוֹת בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַפְלִיא — נְדָרָיו קַיָּימִין. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא אַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — קָטָן הוּא! אֶלָּא לָאו דְּאַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְטַעְמָא דְּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְיוֹם אֶחָד הוּא דְּהָוֵה לֵיהּ ״אִישׁ״, הָא תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן! תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַב נַחְמָן: כְּתַנָּאֵי, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — שׁוּמָא, מִבֶּן תֵּשַׁע וְעַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — שׁוּמָא. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — דִּבְרֵי הַכֹּל סִימָן. הָא גּוּפַאּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: ״מִבֶּן תֵּשַׁע וְעַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד״ — שׁוּמָא, הָא שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה גּוּפָא — סִימָן, וַהֲדַר תָּנֵי: ״בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד״ — סִימָן, הָא שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה גּוּפָא — שׁוּמָא! מַאי לַָאו תַּנָּאֵי הִיא: דְּמָר סָבַר תּוֹךְ זְמַן כִּלְאַחַר זְמַן, וּמָר סָבַר תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן, וְאִידִי וְאִידִי בְּתִינוֹקֶת, וְרֵישָׁא רַבִּי וְסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּתִינוֹק, וְרֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסֵיפָא רַבִּי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבִּי, הָא — בְּתִינוֹק, הָא — בְּתִינוֹקֶת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא — בְּתִינוֹק, הָא — בְּתִינוֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שַׁבְּתַאי: וְהוּא שֶׁעוֹדָן בּוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — שׁוּמָא, מִבֶּן תֵּשַׁע וְעַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְעוֹדָן בּוֹ — שׁוּמָא. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. אָמַר רָבָא, הִילְכְתָא: תּוֹךְ זְמַן — כְּלִפְנֵי זְמַן. רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא מַתְנֵי לַהּ לִשְׁמַעְתָּא דְּרָבָא בְּהַאי לִישָּׁנָא, אָמַר רָבָא: קְטַנָּה כׇּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת וְאֵינָהּ חוֹלֶצֶת. הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״אֵינָהּ מְמָאֶנֶת״, אַלְמָא גְּדוֹלָה הִיא, אִי גְּדוֹלָה הִיא — תַּחְלוֹץ! וְכִי תֵּימָא מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רָבָא: קְטַנָּה שֶׁהִגִּיעָה לִכְלַל שְׁנוֹתֶיהָ אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה, חֲזָקָה הֵבִיאָה סִימָנִין! הָנֵי מִילֵּי בִּסְתָמָא, אֲבָל הָכָא דִּבְדַקוּ וְלָא אַשְׁכַּחוּ — לָא. אִי הָכִי, תְּמָאֵן! חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נָשְׁרוּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חוֹשְׁשִׁין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין חוֹשְׁשִׁין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: רַב פָּפָּא אָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נָשְׁרוּ, רַב פַּפֵּי אָמַר: חוֹשְׁשִׁין. הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן חֲלִיצָה, אֲבָל לְעִנְיַן מֵיאוּן — חוֹשְׁשִׁין. מִכְּלָל דְּמַאן דְּאָמַר ״חוֹשְׁשִׁין״ — חוֹלֶצֶת? וְהָא ״חוֹשְׁשִׁין״ בְּעָלְמָא קָאָמַר! אֶלָּא, לְעוֹלָם דְּלָא (בַּדְקֻהָ) [בַּדְקַן], וּלְעִנְיַן חֲלִיצָה חָיְישִׁינַן, וְכִי קָאָמַר רָבָא חֲזָקָה לְמֵיאוּן, אֲבָל לַחֲלִיצָה בָּעֲיָא בְּדִיקָה. אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא: הִלְכְתָא, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נָשְׁרוּ. וְהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ זְמַן, וּבָעַל לְאַחַר זְמַן, דְּאִיכָּא סְפֵיקָא דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל מֵעִיקָּרָא — לָא. אָמַר רַב הוּנָא: הִקְדִּישׁ וְאָכַל — לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדּוֹר״, וְ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ — כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַפְלָאָה יֶשְׁנוֹ בְּבַל יַחֵל, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּהַפְלָאָה אֵינוֹ בְּבַל יַחֵל. מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה (לְרָבָא) לְסַיּוֹעֵי לְרַב הוּנָא:

וטעמא - דחשיבי להו שערות דלאחר זמן הוא דגמרו למלתיה בין בשערות בין בשנים הא תוך הזמן חשבינן להו שומא דקטן הוא ולא מצית לרבויי מאיש: בן ט' שנים שהביא שערות שומא - ואפי' לר' יוסי ברבי יהודה ומבן ט' ועד בן י"ב ויום אחד פלוגתא: שומא - ורוא"ה בלע"ז. ודרכה ליגדל שער בה: הא י"ג גופיה סימן - ואפי' לרבנן והדר תני כו': מאי לאו תנאי היא - ואליבא דרבנן י"ג הוי תוך זמן לתינוק כדקתני במתני': ורישא - דמשוית י"ג סימן: רבי היא - דאמר בתנוקת הויא י"ג לאחר זמן: וסיפא - דמשמע שומא: ר"ש בן אלעזר - דאמר י"ג בתינוקת הוי תוך זמן. בכל הנך תירוצי מוקמינן תוך זמן כלפני זמן: והוא שעודן בו - כשהגדיל אבל נשרו בינתיים איגלאי מילתא דשומא הוי: מתני לשמעתא דרבא בהאי לישנא - דשמעת מיניה נמי תוך זמן כלפני זמן: ממאנת והולכת - ואין חוששין שמא הביאה ב' שערות דאפילו הביאה שומא נינהו והיינו תוך זמן כלפני זמן: אינה ממאנת - שמא הביאה ועכשיו הוי סימן דהא לאחר זמן הוא ואם יבמה היא לא חשבינן לה גדולה לענין חליצה ואינה חולצת: גדולה היא - אם הביאה: וכי תימא מספקא ליה - אם הביאה אם לא הביאה הלכך מיאון לא דלמא הביאה וחליצה נמי לא שמא לא הביאה: והא מיפשט פשיטא ליה לרבא - דכיון דהגיעה לכלל שנותיה דודאי הביאה: ה"מ לענין - דאי אתיא למיחלץ לאחר זמן ובדקנו ולא אשכחן ליה חיישינן למימר גדולה היא ותחלוץ שהסימנין נשרו: אבל לענין מיאון חיישינן - שמא נשרו לחומרא וקנאה בביאה ובעיא גט: והא חיישינן קאמר - ולא ודאי נשרו וחיישינן לחומרא משמע: אלא לעולם - אינה ממאנת דרבא בדלא בדקנוה הלכך מסתמא אמרינן כיון שהגיעה לכלל שנותיה ודאי אית לה ואינה צריכה בדיקה ובעיא גט: ולענין חליצה חיישינן גרסינן - כלומר ולענין חליצה משום הכי אינה חולצת דחיישינן שמא לא הביאה סימנין ודקשיא לך האמר רבא חזקה הביאה סימנין. ל"ק כי אמר רבא חזקה למיאון דלא ממאנת מסתמא אבל לחליצה בעיא בדיקה: חוששין שמא נשרו - ואם הגיעה לכלל שנותיה ובדקו ולא אשכחו לא ממאנת: דקדשה תוך זמן - יתומה מדעת אמה ואחיה לדעתה: ובעל אחר זמן דאיכא ספיקא - דאשת איש דאורייתא דבשעת בעילה דלאחר זמן שמא הביאה והויא לה ביאה זו קדושין גמורין דהא גדלה ושוב אינה יוצאה במיאון: אבל מעיקרא - דמכי עברה שתא דתרתי סרי ולא בעל לא חיישינן שמא נשרו דהא לא הוו בה קדושין גמורין דאין מעשה קטנה כלום אא"כ קבל אביה קדושין הלכך מספיקא לא מחמרינן עלה היכא דלא אשכחן אבל הביאה ודאי סימנין אע"ג דקדושי קמאי לא הוו קדושין אלא מדרבנן לא תקנו רבנן מיאון בגדולה דלמא אתיא למאן הנבעלת לאחר שגדלה דההיא הויא אשת איש דביאה שבא עליה משגדלה מקדשה לה: הקדיש - תוך הזמן תינוק היודע להפליא: ואכל - את הקדשו: לוקה - ואע"ג דבמילתא אחריתי לאו בר עונשין הוא: כי יפליא - מיניה מרבינן מופלא סמוך לאיש. מופלא יודע לפרש לשם מי נדר. סמוך לאיש שהוא סמוך לבא לכלל גדול דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות והיינו בתינוקת כל י"ב ובתינוק כל י"ג: ולא יחל - אע"ג דבהאי קרא לא כתיב כי יפליא מ"מ כיון דנפקא לן מיניה דיודע להפלות הוי נדרו נדר קאי בבל יחל דהא כתיב איש כי ידור נדר וגו' ומופלא סמוך לאיש בכלל איש וסמיך ליה ולא יחל דברו:

בן ט' שנים שהביא ב' שערות שומא. אי ל"ג ויום אחד אתי שפיר דאתיא אף כרבי יוסי ואי גרסינן ויום אחד מיירי באין עודן בו בשנת י"ג דמודה רבי יוסי בנשרו: קטנה כל י"ב שנה ממאנת. להך לישנא אין להוכיח דתוך זמן כלפני זמן דהא ממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו או כמו שמעמיד במסקנא דלא בדקו אבל היכא דאיכא שערות מצינו למימר דהוי כלאחר זמן ואינה ממאנת ומ"מ נראה דהלכה דתוך זמן כלפני זמן דמ"ד כלאחר זמן איתותב לעיל ור"נ דאמר לעיל נמי כתנאי דחי ליה הש"ס וגם בלישנא קמא פסיק רבא בהדיא דתוך זמן כלפני זמן: אבל לחליצה בעיא בדיקה. תימה דרבא סבר הכא דאינה חולצת עד שתהא גדולה ובפ' התקבל (גיטין דף סה.) אמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר וכנגדו בקטנה חולצת משמע דקטנה בהגעת לעונת נדרים דידה חולצת דהיינו בת י"א ויום אחד ואפי' מיירי התם בהביאה הא אמר הכא דתוך זמן כלפני זמן ורשב"ם פירש כנגדו בקטנה היינו בת י"ב שנה ויום אחד דהוי עונת נדרים דקטן ולא נהירא ומפרש ר"ת דהתם רבא אליבא דר' יוסי דקאמר קטנה חולצת וקמ"ל דדוקא כשהגיעה לעונת נדרים וכן משמע בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה:) דאמר מדברי ר' יוסי נלמד קטנה חולצת בפעוטות כבת שית וכבת שבע דאז היא בת כוונה לחליצה ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים פירוש לרבי יוסי והילכתא עד שתביא ב' שערות וכל זה מדברי רבא ועוד י"ל דהתם בפ' התקבל (גיטין דף סה.) גרסינן רבה דהא קאמר התם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה ואילו רבא אית ליה בפרק מי שמת (ב"ב דף קנה.) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח וכן צריך להיות שם בספרים ולא כספרים דגרסי התם איפכא כדמוכח סוגיא דהתם:

נדה מו.

Navigate the library