Niddah 38b · Talmud

לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת. בִּרְבִיעִי וְתוּ לָא? אֵימָא: מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים? דִּכְתִיב ״וַיִּתֵּן [ה׳] לָהּ הֵרָיוֹן״ — ״הֵרָיוֹן״ בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַן וְשִׁבְעִים וְחַד הָווּ. אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִים, יוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי לִתְקוּפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן״, מִיעוּט ״תְּקוּפוֹת״ — שְׁנַיִם, מִיעוּט ״יָמִים״ — שְׁנַיִם. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קוֹשִׁי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דִּכְתִיב: ״וְטָמְאָה שְׁבוּעַיִם כְּנִדָּתָהּ״ — כְּנִדָּתָהּ וְלֹא כְּזִיבָתָהּ, מִכְּלָל דְּזִיבָתָהּ טְהוֹרָה. וְכַמָּה שְׁבוּעַיִם? תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ מְקַשָּׁה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם, וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן. כֵּיצַד? שְׁנַיִם בְּלֹא עֵת, וְשִׁבְעָה נִדָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁלְּאַחַר נִדָּה, וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁהַוָּלָד מְטַהֵר. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בְּלֹא וָלָד, וְלֹא תְּהֵא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. בְּלֹא וָלָד? בִּתְלָתָא נָמֵי סַגִּי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֵימָא ״בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ וָלָד״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״בְּלֹא וָלָד״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ וָלָד וְלֹא תְּהֵא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין וָלָד אֶלָּא נֵפֶל — בִּתְלָתָא נָמֵי הָוְיָא זָבָה, מַאי טַעְמָא? אֵין קוֹשִׁי לִנְפָלִים. מַתְנִי' הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה — כׇּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִין עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשּׁוֹפִי, הֵיקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי; מְקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּדַם הַשּׁוֹפִי, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי? אָמַר לָהֶן: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל טְמֵאָה טוּמְאַת נִדָּה. גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: ״תֵּשֵׁב״ — לְרַבּוֹת הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, שֶׁכׇּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִין עַד שֶׁיָּצָא הַוָּלָד, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּשׁוֹפִי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד, הֵיקֵל בְּשׁוֹפִי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד; מְקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד? אָמַר לָהֶם: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל מְטַמְּאָה טוּמְאַת נִדָּה. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ מְשִׁיבִין לְךָ לָשׁוֹן אַחֵר, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּשׁוֹפִי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד — הֵיקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁעִמּוֹ. מָקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּשׁוֹפִי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד — אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁעִמּוֹ? אָמַר לָהֶם: אֲפִילּוּ אַתֶּם מְשִׁיבִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל מְטַמְּאָה טוּמְאַת נִדָּה. אָמַר רָבָא: בְּהָא זַכִּינְהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבָּנַן, לָאו אָמְרִיתוּ ״דָּמָהּ״ — דָּמָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד, הָכִי נָמֵי ״וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ״ — דָּמֶיהָ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד. אֵימָא: בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה — טְהוֹרָה? אָמַר קְרָא ״תֵּשֵׁב״ — יְשִׁיבָה אַחַת לְכוּלָּן. מַתְנִי' כׇּל אַחַד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה.

לידי חילול שבת - שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת: ברביעי ותו לא - כל שכן דאי מעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת: אלא מרביעי ואילך - אבל ליל שלישי וליל שני ומוצאי שבת לא דאי מתעברה למוצאי שבת שמא תלד לרע"ג דמטי בשבת ונמצא שבת מתחלל שניתן רשות לחללו מפני סכנת גופה. והיכי דמי עשה מרע"ג ימים שבועים מאה ימים הוו שבועים שווין בר מתרי יומי וכן לק' ימים האחרים שני ימים הרי ארבע ימים עודפים על השבועים וע' ימים כולן שוים וג' ימים תן על ד' העודפים הרי שבוע וכיון שהתחילו במוצאי שבת נמצאו כלים בשבת ואם נתעברה בשני דלמא ילדה לרע"ב דמטי בשבת ואם נתעברה בשלישי דלמא ילדה לרע"א דמטי בשבת אבל בד' אי ילדה לרע"א מטי בחד בשבא ואי לרע"ב מטי בתרי בשבא ואי לרע"ג מטי בתלתא בשבא. אלמא כשמואל סבירי להו: לתקופות הימים - כתיב: מיעוט ימים שנים - דכל מקום שנאמר ימים ולא נאמר כמה תפוס המועט בידך ולא המרובה שאם אתה אומר ימים שלשה או ארבעה אני אומר עשרה או ק' כך שנו חכמים (סוכה דף ה:) כל ששמועו מרובה ושמועו מועטת תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. הלכך כאן שנאמר ימים מכיון שנכנסו שני ימים בחדש שביעי ילדה: מכלל דזיבתה טהורה - ומהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה: יש מקשה - שרואה כ"ה יום בין קושי ובין שופי: שנים בלא עת וז' דנדה וב' לאחר נדה - בלא קושי: וי"ד - בקושי לרבי יוסי ולר"ש והכא לא חשיב אלא קודם לידה. ואי אפשר למקשה כ"ו יום שלא תהא זבה שהולד אינו מטהר אלא י"ד יום הסמוכים ללידה ופשו להו ג' בין נדות לקושי ובהנהו שלשה הויא זיבה: בלא ולד - לקמן פריך משמע שאין שם ולד א"כ לאו קושי הוא ולמה לי כ"ו בתלתא לאחר הנדה סגי: מתני' המקשה תוך שמונים - שנתעברה בימי טוהר או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא (לעיל נדה דף כז.): טהורין - דכל תוך מלאת הוי דם טוהר: ורבי אליעזר מטמא - נדה דכיון דבקושי בא לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה ומזיבה הוא דטהור אבל בימי נדה נדה: שהחמיר בדם השופי - כגון שאר יולדת שרואה ג' בשופי וילדה הרי זו יולדת בזוב: היקל בדם הקושי - לטהרה מזובה: מקום שהיקל בדם השופי - לטהרה מכל טומאה כגון תוך מלאת: אינו דין שנקל בדם הקושי - לטהרה מכל טומאה ואפי' מנדות: דיו לבא מן הדין - כגון קושי של תוך מלאת שאתם למדין מקושי דעלמא: להיות כנדון - כקושי דעלמא: גמ' תשב - על דמי טהרה: עד שיצא הולד - יצא הולד טמאה לידה: הרי אנו משיבין אותך לשון אחר - שלא נלמד קושי שלאחר מקושי שלפני כדאמרי' לעיל מקום שהיקל בקושי שלפני הולד אינו דין שנקל בקושי שלאחריו דהכא הוא דאיכא למימר דיו לקושי שלאחריו להיות כקושי שלפניו שהרי ממנו אנו למדים אלא הכי גמרינן מקום שהיקל בשופי שלאחריו אינו דין שנקל בקושי שעמו שעם השופי דהשתא יליף קושי של אחריו דטהור לגמרי וליכא למימר ממה היקל מטומאת זיבה כדקאמר: דיו לבא כו' - שהרי ק"ו אינו נידון אלא מכח קושי שלפניו כדקתני ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו: זכינהו - תשובה נצחת יכול להשיבן: אימא בימי נדה נדה - לר"א פריך כיון דאית ליה דיו לודי מיהא דבימי זיבה טהורה כקושי שלפניו כגון ראתה בקושי שבעה ימים ראשונים תהא טמאה ואם ראתה יותר יהא הדם טהור ותטבול לאחר שבעה ראשונים של קושי: ישיבה אחת לכולן - או כולן טהורין או כולן טמאין: מתני' כל אחד עשר יום - אחר הנדות אשה עומדת בחזקת טהרה. ובגמרא מפרש למאי הלכתא:

דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא"ת ובלא ק"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי ולמה בשביל קישוי יש לה להיות טמאה וי"ל דטעמא דרבי אליעזר כדמפרש רבא בגמרא דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ולכך צריך להו לרבנן ק"ו ומחמת ק"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למילתא אחריתי וליכא לאוקמי קרא אפי' בימי נדה דליכא ק"ו דרבנן נמי דרשי תשב ישיבה אחת לכולן ורבי אליעזר סבר דכיון דאיכא לאוקומי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק"ו משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה אבל בימי נדה טמאה ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה אחת לכולן כדאמר בגמ': אימא בימי זיבה טהורה בימי נדה טמאה. פי' הקונטרס ארבי אליעזר פריך דמטמא אף בימי זיבה מדקאמר ת"ק כל דמים שהיא רואה טהורה ועלה קא"ר אליעזר דטמאה ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקא"ר אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו והר"ר מנחם מפרש דרבי אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו והא דקפריך ואימא בימי זיבה טהורה הוי סיום מילתא דרבא דאמר בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן דהא מקרא דדמיה הוו להו לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה ומשני תשב ישיבה אחת לכולן וכיון דמק"ו מטהרין בימי זיבה אית לן לטהר מקרא דתשב אף בימי נדה דהא משמע ישיבה אחת לכולן ואין לחלק בהן ואם כן קרא דדמיה אתא למילתא אחריתי והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב שכל דמיה טהורים ואם תאמר וכיון דאי לאו קרא דתשב אף רבנן הוו מטמאין מקרא דדמיה א"כ היכי בעו למעבד ק"ו דאף בימי נדה טהורה דקאמרי הרי אנו משיבין אותך בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכיח דטהורה אף בימי נדה אית לן למימר דמיה לדרשא אחריתי:

נדה לח:

Navigate the library