Niddah 57a · Talmud

גְּמָ' מַאי דְּרוּשׁ? ״לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחֲלָה — יֵשׁ לוֹ גְּבוּל, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ נַחֲלָה — אֵין לוֹ גְּבוּל. נֶאֱמָנִים לוֹמַר קָבַרְנוּ. וְהָא לֵית לְהוּ ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּכֹהֵן עוֹמֵד שָׁם. וְדִילְמָא כֹּהֵן טָמֵא הוּא? דְּנָקֵיט תְּרוּמָה בִּידֵיהּ, וְדִילְמָא תְּרוּמָה טְמֵאָה הִיא? דְּקָאָכֵיל מִינַּהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בִּיצִירָה, קָא מַשְׁמַע לַן. נֶאֱמָנִין עַל הַבְּהֵמָה וְכוּ׳. וְהָא לֵית לְהוּ ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּגוֹזֵז וְעוֹבֵד. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּטִינּוּף, קָא מַשְׁמַע לַן. נֶאֱמָנִין עַל צִיּוּן וְכוּ׳. וְאַף עַל גַּב דְּמִדְּרַבָּנַן הוּא, כֵּיוָן דִּכְתִיבָא — מִזְהָר זְהִירִי בֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״. אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַסְּכָכוֹת וְכוּ׳. סְכָכוֹת — דִּתְנַן: ״אֵלּוּ הֵן סְכָכוֹת — אִילָן הַמֵּיסֵךְ עַל הָאָרֶץ״. פְּרָעוֹת — דִּתְנַן: ״אֲבָנִים פְּרוּעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר״. בֵּית הַפְּרָס. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס, וְהוֹלֵךְ. רַב יְהוּדָה בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּידַּשׁ טָהוֹר. וְתָנָא: הַחוֹרֵשׁ בֵּית הַקְּבָרוֹת — הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס, וְעַד כַּמָּה הוּא עוֹשֶׂה? מְלֹא מַעֲנָה, מֵאָה אַמָּה, בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חָמֵשׁ. וְלָא מְהֵימְנִי? וְהָתַנְיָא: שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר, נֶאֱמָן כּוּתִי לוֹמַר ״אֵין שָׁם קֶבֶר״. לְפִי שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד אֶלָּא עַל גּוּפוֹ שֶׁל קֶבֶר. אִילָן שֶׁהוּא מֵיסֵךְ עַל הָאָרֶץ — נֶאֱמָן לוֹמַר ״אֵין תַּחְתָּיו קֶבֶר״, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד אֶלָּא עַל גּוּפוֹ שֶׁל קֶבֶר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְהַלֵּךְ וּבָא עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: רְצוּעָה נָפְקָא, קָא מַשְׁמַע לַן. זֶה הַכְּלָל כּוּ׳. זֶה הַכְּלָל לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי תְּחוּמִין וְיֵין נֶסֶךְ. הֲדַרַן עֲלָךְ דַּם הַנִּדָּה.

מאי דרוש - כותיים שאין קוברים את הנפלים: לא תסיג גבול רעך - ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבותיו: נאמנין לומר קברנו - דמידי דאורייתא הוא טומאת המת: והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול - לא דרשי ליה במחטיא את חבירו ולא איכפת להם אם אנו חוטאים על פיהם: בכהן - כותי עומד שם: דקאכיל מינה - ותרומה טמאה באזהרה לטהור וכ"ש לטמא: לא בקיאי ביצירה - וכי קברי נפל לא ידעי דהוא בן מ' יום וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא: בטינוף - בבהמה דקה ופוטר את הבהמה מן הבכורה ובבכורות (דף כא:) מפרש מאי טינוף שמבצבצת ומוציאה דם דרך רחם וזהו הולד שנימוח ויוצא הלכך הבא אחריו אינו בכור והני כותיים לא בקיאי בטינוף וזימנין דלא טניף ואמרו טינוף הוא ופוטרין את הבא אחריו קמ"ל: על ציון - לציין וסומכין עליהן ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו: אילן המיסך על הארץ - והוא סמוך לדרך בית הקברות וזימנין דמיתרמי בין השמשות וקברי התם ואם הענפים מובדלים שאין האהל שלם וידוע ודאי שיש קבר תחת האהלות ואין ידוע איזה הוא והכותי מעיד על אחד זה טהור אינו נאמן לפי שאינו חש על הספק ותולה הטומאה באהל שני מספק: פרעות - גדולות ובולטות מן הגדר וקברו תחת אחת מהן ואין אנו יודעין תחת איזהו מהן ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות אינו נאמן משום דלספקא לא חייש ותולה הספק באחרות: בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר ואוקמי רבנן על סביבות הקבר מאה אמה בספק טומאה שדיקדקה המחרישה את העצמות ומגלגלתן: מנפח - דבשר ליכא ועצם כשעורה לא מטמא אלא במגע ובמשא הלכך מנפח כדי שלא יגעו רגליו בו והולך: שנידש - ברגלי אדם שהרגלים נושאים את העצמות ושחקום: פרס - לשון דבר שבור ופרוס על שם שנפרסו העצמות: בית ארבעת סאין - היינו ק' על ק' שהרי חצר המשכן מאה על חמשים והוא בית סאתים: שדה שאבד בה קבר - מיקרי נמי בית הפרס ורבנן גזרו בכולה דתניא במועד קטן (דף ה:) ג' בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושדה בוכין: שאין מעיד אלא על גופו של קבר - דכיון דאמרי אין שם קבר ברוח זה על גופו של קבר הוא מעיד וגופו של קבר דאורייתא ובדאורייתא מהימני. אלמא נאמנין על בית הפרס ועל (בית) הסככות: מהלך על פני כל השדה - דכיון דעל פני כולה מהלך ודאי פשיטא ליה דניטלה הטומאה משם ומתני' דקתני דאין נאמן כגון שאינו מהלך על פני כולה שמשייר רוח אחת הלכך אפילו במקום שעבר אינו נאמן משום דאיהו לספקא לא חייש: מאי למימרא - נהי דלספק לא חייש לודאי חייש וכיון דפשיטא לן דקבר הוה בה והוא מהלך על פני כולה הרי עובר על מקום הקבר ואי לאו דקים ליה שניטלה הטומאה לא עבר: רצועה נפקא - מן השדה ונקראת על שם שדה זו ושם הוא תולה את מקום הטומאה והכא עבר מספקא דלספקא לא חייש: קמ"ל - כיון דעל כל ד' רוחותיה עובר בתוכה לרצועה לא חיישינן: לאתויי תחומין - אין נאמנין לומר עד כאן תחום שבת דתחומין דרבנן וכותיים לא סבירא להו: ויין נסך - דאין כותי מקפיד על מגע עובד כוכבים:

ודלמא כהן טמא הוא. ואע"ג דטמא נמי אסור לשהות בבית הקברות דבנזיר בפרק מי שאמר (נזיר דף יז.) בעי נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה למלקות או לא ובפרק ג' מינין (נזיר דף מב:) אמר רב הונא נזיר שעומד בבית הקברות והשיטו לו מתו או מת אחר חייב וטעמא לפי שמוסיף טומאה עליו דבחבורים עושין את האחר אב הטומאה כדאמר התם כותיים לית להו הנך מימרות: ובנה אצלו ציון. במועד קטן (דף ה.) מפיק מהכא ציון של בית הקברות וא"ת ולר"ש דאמר אין קברי עובדי כוכבים מטמאין באהל היכי מפיק מהכא הא אמר במו"ק דאין מציינין אלא על טומאת אהל וי"ל מדמציינין לפי שעה ציון משום טומאת מגע ומשא אם כן לכל הפחות יש לציין בטומאת אהל ולמאי דבעי למימר בהבא על יבמתו (יבמות דף סא.) דלר"ש מתי עובדי כוכבים לא מטמאי אפילו במגע ובמשא נפיק ליה לר"ש ציון מדרשא אחריתי דהתם וציון דגבי גוג לאו משום טומאה אלא לנקות הארץ מן המתים וא"ת ולר"ש דדריש (שם) דאין עובדי כוכבים קרויין אדם הא כתיב וראה עצם אדם וי"ל דנקט אדם לאפוקי דס"ד דקברו שם עצמות בהמה: אילן המיסך. מיירי בידוע שיש מת קבור שם אך שאין ידוע תחת איזו ענף ואין כותי נאמן לומר שאינו קבור תחת ענף זה אפילו הולך תחתיו דאין מקפיד על ספק טומאה ודוקא במאהיל על פני כולה אמר בסמוך דנאמן ומה שפ"ה אילן בסמוך לבית הקברות ופעמים קוברין שם בחנם פירש כן כיון שצריך לפרש בידוע שמת קבור שם דבספק לא היה נאמן אפילו היה מהלך על פני כולה ואע"ג דספק טומאה ברה"ר טהור הכא גזור רבנן והא דקאמר לקמן בפ"ב (נדה דף סח:) דסככות ופרעות לאו אהל הוא ורבנן גזרו עלייהו לאו דוקא קאמר דלאו אהל הוא דבודאי קבור שם איירי כדפי' אלא כלומר הך טומאת אהל אינה אלא מדרבנן דברה"ר ספקו טהור א"נ הענפים המובדלין זה מזה רואים אותם כאילו הן סמוכות ליחשב אהל כדאמר באהלות (דף סט) המיסך על הארץ רבי יהודה אומר רואין התחתונות כאילו עולות למעלה והעליונות כאילו יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו כפותח טפח מביאות וחוצצות כו': בית הפרס. על שם פריסה שהעצמות נפרסים במדרס רגלים או ע"י מחרישה ובשדה שאבד בה קבר לא שייך האי טעמא וקרי ליה בפ"ק דמועד קטן (דף ה:) בית הפרס ושמא אגב דקרי בית הפרס לשדה שנחרש בה קבר קרי גם לאבד בית הפרס א"נ לשון בית הפרס על שם שפרסות רגלי אדם נמנעות מלילך שם מפני הטומאה ובפ"ק דמו"ק (דף ה:) תניא גבי בית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר ושאבד בה קבר ושדה בוכים ומפרש טעמא דשדה בוכים משום יאוש בעלים ומפרש בערוך שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכים יחד וכו' והראשונים חוזרים לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פי' פעמים שבני העיר מניחין אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבואו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם ועוד פי' שם שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהו פנוים להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים: בית הפרס שנידש טהור. אשדה שנחרש בה קבר קאי דמספקינן לעצם כשעורה ק' אמה סביבות הקבר דכיון שנידש ונרמס ברגלים י"ל שהוליכו כשעורה משם אבל אשדה שאבד בה קבר לא שייכא הך קולא: מלא מענה ק' אמה. בתוספתא דאהלות [רפי"ז] מפרש דהנך ק' אמה היינו לכל רוח: אמר ר' יוחנן במהלך ובא על פני כולה. אבל בשדה שנחרש בה קבר אפילו מהלך ובא על פני כולה לא מהימן דאין כאן אלא ספקא דרבנן שמא הסיט עצם כשעורה ואין הכותי חושש עליה וא"ת כי היכי דציון קברות דמהימן אדאורייתא דאוקימנא בכהן עומד שם ה"נ ליתני במתני' דמהימן אסככות ופרעות ובמהלך על פני כולה וי"ל דלא חשיבא ליה למתני' רבותא לאשמועינן דלא חיישינן לרצועה נפקא ועוד אבית הפרס דנחרש בה קבר לא מהני מהלך ובא על פני כולה כדפרישית אלא דוקא באבד בה קבר וא"ת ובאבד נמי היכי מהני דלמא טמאה היא וי"ל דמיירי דנקיט תרומה ואכיל מינה כדקאמר לעיל וה"ה דנקט ולא אכיל וכגון שידוע לנו שהיא טהורה דלא הוה כותי מטמא לה:

נדה נז.

Navigate the library