נדהלו:
טוען את הדף…
מַתְנִי' הַמְקַשָּׁה — נִדָּה. קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת, וְיָלְדָה — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וָיוֹם כְּלִילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ, שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם. כַּמָּה הִיא קִישּׁוּיָהּ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ חׇדְשָׁהּ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קִישּׁוּי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. גְּמָ' אַטּוּ כׇּל הַמְקַשָּׁה נִדָּה הִיא? אָמַר רַב: נִדָּה לְיוֹמָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּשְׁפֶּה. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: הַמְקַשָּׁה אֵינָהּ כְּלוּם. וְהָקָתָנֵי: הַמְקַשָּׁה נִדָּה! אָמַר רָבָא: בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה — טְהוֹרָה. וְהָתַנְיָא: הַמְקַשָּׁה בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה — טְהוֹרָה. כֵּיצַד? קִשְּׁתָה יוֹם אֶחָד, וְשָׁפְתָה שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁקִּשְּׁתָה שְׁנַיִם וְשָׁפְתָה יוֹם אֶחָד, אוֹ שֶׁשָּׁפְתָה וְקִשְּׁתָה וְחָזְרָה וְשָׁפְתָה — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. אֲבָל שָׁפְתָה יוֹם אֶחָד וְקִשְּׁתָה שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁשָּׁפְתָה שְׁנַיִם וְקִשְּׁתָה יוֹם אֶחָד, אוֹ שֶׁקִּשְּׁתָה וְשָׁפְתָה וְחָזְרָה וְקִשְּׁתָה — אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: קוֹשִׁי סָמוּךְ לַלֵּידָה — אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, שׁוֹפִי סָמוּךְ לַלֵּידָה — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. חֲנַנְיָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחָל קִישּׁוּיָהּ בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁלָּהּ, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּשׁוֹפִי — אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. ״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי דַּחֲנַנְיָא. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״דָּמָהּ״ — דָּמָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ, וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד. אַתָּה אוֹמֵר מֵחֲמַת וָלָד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת אוֹנֶס? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ״, הֲרֵי אוֹנֶס אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״דָּמָהּ״? דָּמָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ, וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד. וּמָה רָאִיתָ לְטַהֵר אֶת הַוָּלָד וּלְטַמֵּא בְּאוֹנֶס? מְטַהֵר אֲנִי בַּוָּלָד — שֶׁיֵּשׁ טׇהֳרָה אַחֲרָיו, וּמְטַמֵּא אֲנִי בְּאוֹנֶס — שֶׁאֵין טׇהֳרָה אַחֲרָיו. אַדְּרַבָּה, מְטַהֵר אֲנִי בְּאוֹנֶס, שֶׁכֵּן אוֹנֶס בְּזָב טָהוֹר! הַשְׁתָּא מִיהָא בְּאִשָּׁה קָיְימִינַן, וְאוֹנֶס בְּאִשָּׁה לָא אַשְׁכְּחַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי דַּעְתָּיךְ לְטַהוֹרֵי בְּאוֹנֶס, וּלְטַמּוֹיֵי בְּוָלָד? אֵין לָךְ אוֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה! אִי הָכִי, נִדָּה נָמֵי נֵימָא: ״זָבָה״ — זוֹבָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ, וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד. אַתָּה אוֹמֵר וָלָד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אוֹנֶס? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה״ — הֲרֵי אוֹנֶס אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״זָבָה״? זוֹבָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ, וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲמַר קְרָא ״תֵּשֵׁב״, יֵשׁ לְךָ יְשִׁיבָה אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ, וְאֵיזוֹ זוֹ? קוֹשִׁי בִּימֵי זִיבָה. וְאֵימָא: זוֹ קוֹשִׁי בִּימֵי נִדָּה! אֶלָּא אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אָמַר קְרָא ״וּטְמֵאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ״ וְלֹא כְּזִיבָתָהּ, מִכְּלָל דְּזִיבָתָהּ טָהוֹר, וְאֵיזוֹ זוֹ — קוֹשִׁי בִּימֵי זִיבָה. וְהַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״וְטָמְאָה שְׁבוּעַיִם כְּנִדָּתָהּ״, ״דָּמָהּ״ לְמָה לִי? אִי לָאו ״דָּמָהּ״, הֲוָה אָמֵינָא כְּנִדָּתָהּ וְלֹא כְּזִיבָתָהּ, וַאֲפִילּוּ בְּשׁוֹפִי. קָא מַשְׁמַע לַן. שֵׁילָא בַּר אֲבִינָא עֲבַד עוֹבָדָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב. כִּי קָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב אֲמַר לֵיהּ לְרַב אַסִּי: זִיל צַנְּעֵיהּ, וְאִי לָא צָיֵית — גָּרְיֵיהּ. הוּא סָבַר ״גַּדְּיֵיהּ״ אֲמַר לֵיהּ. בָּתַר דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, אָמַר לֵיהּ: ״הֲדַר בָּךְ״, דַּהֲדַר בֵּיהּ רַב. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִיתָא דַּהֲדַר בֵּיהּ, לְדִידִי הֲוָה אָמַר לִי. לָא צָיֵית גַּדְּיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא מִסְתְּפֵי מָר מִדְּלֵיקְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, דְּהוּא אִיסִי בֶּן גּוּר אַרְיֵה, דְּהוּא אִיסִי בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּהוּא אִיסִי בֶּן מַהֲלַלְאֵל — אֲסִיתָא דִּנְחָשָׁא דְּלָא שָׁלֵיט בֵּיהּ רִקְבָּא. אֲמַר לֵיהּ: וַאֲנָא שֵׁילָא בַּר אֲבִינָא — בּוּכְנָא דְּפַרְזְלָא דִּמְתַבַּר אֲסִיתָא דִּנְחָשָׁא. חֲלַשׁ רַב אַסִּי. עַיְּילוּהּ בְּחַמִּימֵי אַפְּקוּהּ מִקָּרִירֵי, עַיְּילוּהּ בְּקָרִירֵי אַפְּקוּהּ מֵחַמִּימֵי, נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב אַסִּי.מתני' המקשה - וראתה דם הרי זו נדה. ובגמרא פריך ומתרץ לה: קשתה - מחמת ולד: ג' ימים בתוך אחד עשר יום - שבין נדה לנדה וראתה כל שלשתן הימים רצופין: ושפתה - מצערה: מעת לעת - ברביעי: וילדה - איגלאי מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד הלכך הרי זו יולדת בזוב אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה כל דמים שראתה מחמת ולד הוא ורחמנא טהרינהו מזיבה דכתיב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד: לילה ויום - דאם שפתה בחצי יום שלישי וילדה יום רביעי דשפתה מעת לעת אין זו שופי אלא אם כן שפתה לילה ויום שלאחר הלילה כלילי שבת ויומו: ששפתה מן הצער ולא מן הדם - דאע"ג דחזיא דם הוי שופי: כמה הוא קישויה - דלא אתיא לידי זיבה בכל דמים שתראה: אפילו ארבעים או חמשים יום - אם לא שפתה יום אחד סמוך ללידה לא אתיא לידי זיבה ולא הויא יולדת בזוב: דיה חדשה - דיה אם נטהר את הקושי חדש אחד היינו תשיעי אבל קשתה שלשה בתוך י"א ימי זיבה בחדש השמיני ואפי' מקשה והולכת כל תשיעי הרי זו יולדת בזוב מחמת שלשה ימים של שמיני: גמ' אטו כל המקשה נדה היא - אילו קשתה בימי זיבה מי הויא נדה והא אין נדות בימי זוב: אמר רב נדה ליומא - וה"ק המקשה ורואה דם בימי זיבה אע"ג דלא אתיא ביה לידי זיבה מיהו באותו היום אסורה לשמש אבל לערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום דרחמנא טהריה לדם קושי: ושמואל אמר - אף צריכה לשמור יום כנגד יום מדרבנן דחיישינן שמא תשפה ונמצא שלא היה דם קושי מחמת ולד ונמצא משמש עם זבה קטנה דאורייתא וענוש כרת: אינה כלום - ואפילו באותו היום משמשת: בימי נדה - בימים הראוים לנדות: נדה - דקושי לא טהריה רחמנא אלא מזיבה אבל מנדה לא טהריה כדאמרי' לקמן: בימי זיבה - בתוך אחד עשר יום טהורה: והתניא - בניחותא: ושפתה - שנים מן הצער ולא מן הדם: הרי זו יולדת בזוב - אם ראתה כל שלש הואיל ושופי סמוך ללידה נמצא דם הקושי שלא מחמת ולד: כל שחל קישויה - לאו לשון התחלה הוא אלא הכי קאמר כל שקשתה בשלישי אפי' שעה אחת בליל כניסת שלישי אפילו כל היום כולו בשופי ושפתה מליל ד' שעה אחת להשלמת מעת לעת אין זו יולדת בזוב דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זבה: וכי יזוב זוב - זוב משמע זוב מ"מ ואפי' באונס: שיש טהרה אחריו - דם טוהר: ואונס באשה לא אשכחן - דטהור: זובה - דם יהיה זובה ובנדה משתעי דפרשה ראשונה נאמרה בנדה ושניה בזבה כדכתיב בשניה בלא עת נדתה: ולא מחמת ולד - אלמה אמרינן לעיל בימי נדה נדה: תשב על דמי טהרה - דהוה ליה למכתב וששים יום וששת ימים דמי טהרה: שהיא כזו - שדמיה טהורים: ואיזו זו - כלומר היכא משכחת זיבה טהורה: זו קושי בימי זיבה - דסמיך אדכתיב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד: ואפי' בשופי - ואפי' הפסיק שופי בין קושי ללידה נימא טהורה הואיל ודם בקושי בא: כוותיה דרב - נדה ליומא: צנעיה - הסתר אותו דבר אמור לו שיחזור בו דטהור לגמרי: גרייה - ברי"ש. כלומר גרור ומשוך אותו בדברי טעם וראיות שיחזור בו: גדייה - הכריתו בשמתא כמו (דניאל ד) גודו אילנא: לדידי הוה אמר לי - דתלמידיה אנא: גדייה - שמתיה: מדליקתא - שמא תכוה בגחלתי: אסיתא - משום דשמיה הכי דריש לשמיה הכי: עיילוה בחמימי - חולי חם: קרירי - חולי צונן:כלילי שבת ויומו. קים ליה לרבי יהושע דאם לא שפתה לילה ויום אע"פ ששפתה מעת לעת מחמת ולד היה: נדה ליומא. נראה דאף לבעלה לא חיישינן שמא תשפה דאזלינן בתר רוב נשים מקשות דאינן שפות לילה ויום דהא עובדא דשילא בר אבינא נראה דלבעלה הוי ולא לטהרות: או ששפתה וקשתה וחזרה ושפתה. כדי נסבה דהא מרישא שמעינן לה דקתני קשתה שנים ושפתה יום אחד וכ"ש הא דטמאה וכן בסיפא לא היה צריך למתני קשתה ושפתה וקשתה כיון דתנא שפתה שנים וקשתה יום אחד דטהורה אי נמי אתא לאשמועינן אע"ג דלא קשתה כל יום הסמוך ללידה אלא מקצתו וכן ברישא בכי האי גוונא: ואימא קושי בימי נדה. ור"ל ס"ד דמסתבר טפי לאוקומיה בזיבה משום דאשכחן זב אונס דטהור הוא: גדייה. פרש"י דרב אסי טעה בין רי"ש לדלי"ת ואין נראה אלא נראה דאיהו אמר ליה גדייה בדלי"ת רפה כלומר משכהו בדברי טעם עד שיחזור כמו (שמות יב) משכו דמתרגמינן נגודו וכמו (ב"ב דף יג.) גוד או איגוד והוא סבר גדייה בדגש כמו גודו אילנא: איסי בן מהללאל. בערבי פסחים (פסחים דף קיג:) יש תנא דיש לו כל השמות הללו ועוד קרי ליה התם הוא יוסף הבבלי הוא יוסף איש הוצל ולא תנא אחר הוא כמו שיש מפרשין שם דהא בפרק הוציאו לו (יומא דף נב:) פריך מאיסי בן יהודה ליוסף איש הוצל והכא לא מייתי אלא שמות דאיסי דדמי לרב אסי: