נדהמה.
טוען את הדף…
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, כִּי הֵיכִי דְּאִיכָּא תַּנָּא דְּקָאָמַר יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה, הָכִי נָמֵי אִיכָּא תַּנָּא דְּאָמַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה. אֶלָּא לְרַבִּי יַנַּאי קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. פָּחוֹת מִכֵּן — כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי בְּתוּלִין — מֵיזָל אָזְלִי וְאָתוּ, אוֹ דִלְמָא אִתְּצוֹדֵי הוּא דְּלָא מִתַּצְדִּי עַד לְאַחַר שָׁלֹשׁ? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? כְּגוֹן שֶׁבָּעַל בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, וּמָצָא דָּם, וּבָעַל לְאַחַר שָׁלֹשׁ וְלֹא מָצָא דָּם. אִי אָמְרַתְּ מֵיזָל אָזְלִי וְאָתוּ — שְׁהוּת הוּא דְּלָא הָוְיָא לְהוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: אִתְּצוֹדֵי הוּא דְּלָא מִתַּצְדִּי עַד לְאַחַר שָׁלֹשׁ, הָא אַחֵר בָּא עָלֶיהָ — מַאי? מַתְקֵיף לַהּ רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: וּמַאן לֵימָא לַן דְּמַכָּה שֶׁבְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְאַלְתַּר? שֶׁמָּא חוֹזֶרֶת לְאַלְתַּר, וְהָא [וַדַּאי] אַחֵר בָּא עָלֶיהָ! אֶלָּא נָפְקָא מִינַּהּ, כְּגוֹן שֶׁבָּעַל בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ וּמָצָא דָּם, וּבָעַל לְאַחַר שָׁלֹשׁ וּמָצָא דָּם. אִי אָמְרַתְּ מֵיזָל אָזְלִי וְאָתוּ — הַאי דַּם בְּתוּלִין הוּא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִתְּצוֹדֵי הוּא דְּלָא מִתַּצְדִּי אֶלָּא עַד לְאַחַר שָׁלֹשׁ — הַאי דַּם נִדָּה הוּא. מַאי? אָמַר רַב חִסְדָּא: תָּא שְׁמַע, פָּחוֹת מִכָּאן כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן. לְמָה לִי לְמִתְנֵי ״כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן״? לִתְנֵי: פָּחוֹת מִכָּאן וְלֹא כְלוּם! מַאי לַָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מָה עַיִן מַדְמַעַת, וְחוֹזֶרֶת וּמַדְמַעַת, אַף בְּתוּלִין מֵיזָל אָזְלִי וְאָתוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסְטָנִי, בִּתּוֹ שֶׁל אַסְוִירוּס בֶּן אַנְטֹנִינוּס, שֶׁבָּאתָ לִפְנֵי רַבִּי. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אִשָּׁה בְּכַמָּה נִיסֵּת? אָמַר לָהּ: בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. וּבְכַמָּה מִתְעַבֶּרֶת? אָמַר לָהּ: בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אָמְרָה לוֹ: אֲנִי נִשֵּׂאתִי בְּשֵׁשׁ, וְיָלַדְתִּי בְּשֶׁבַע. אוֹי לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאִבַּדְתִּי בְּבֵית אַבָּא! וּמִי מִעַבְּרָה? וְהָתָנֵי רַב בִּיבִי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: שָׁלֹשׁ נָשִׁים מְשַׁמְּשׁוֹת בְּמוֹךְ — קְטַנָּה, מְעוּבֶּרֶת, וּמְנִיקָה. קְטַנָּה — שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתָמוּת; מְעוּבֶּרֶת — שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עוּבָּרָהּ סַנְדָּל; מְנִיקָה — שֶׁמָּא תִּגְמוֹל אֶת בְּנָהּ וְיָמוּת. וְאֵיזוֹהִי קְטַנָּה? מִבַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְעַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. פָּחוֹת מִכָּאן, אוֹ יָתֵר עַל כֵּן — מְשַׁמֶּשֶׁת [כְּדַרְכָּהּ] וְהוֹלֶכֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שׁוֹמֵר פְּתָאיִם ה׳״! אִיבָּעֵית אֵימָא: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר״. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, נִבְעַלְתִּי בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, מָה אֲנִי לִכְהוּנָּה? אָמַר לָהּ: כְּשֵׁרָה אַתְּ לַכְּהוּנָּה. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְתִינוֹק שֶׁטָּמְנוּ לוֹ אֶצְבָּעוֹ בִּדְבַשׁ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה גּוֹעֵר בָּהּ, שְׁלִישִׁית מֹצְצָהּ. אָמַר לָהּ: אִם כֵּן, פְּסוּלָה אַתְּ לַכְּהוּנָּה. רָאָה הַתַּלְמִידִים מִסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה, אָמַר לָהֶם: לָמָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם? [אָמְרוּ לוֹ]: כְּשֵׁם שֶׁכׇּל הַתּוֹרָה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, כָּךְ פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאַף רַבִּי עֲקִיבָא לֹא אֲמָרָהּ אֶלָּא לְחַדֵּד בָּהּ אֶת הַתַּלְמִידִים. מַתְנִי' בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ — קְנָאָהּ, וְאֵין נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיַּגְדִּיל. וּמְטַמֵּא בְּנִדָּה לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. וּפוֹסֵל, וְאֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה, וּפוֹסֵל אֶת הַבְּהֵמָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ, וְאִם בָּא עַל אַחַת מִכׇּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה — מוּמָתִין עַל יָדוֹ, וְהוּא פָּטוּר. גְּמָ' וְלִכְשֶׁיַּגְדִּיל. בְּגֵט סַגִּי לַהּ? וְהָתַנְיָא: עָשׂוּ בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע כְּמַאֲמָר בַּגָּדוֹל. מָה מַאֲמָר בַּגָּדוֹל — צָרִיךְ גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וַחֲלִיצָה לְזִיקָּתוֹ, אַף בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע — צָרִיךְ גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וַחֲלִיצָה לְזִיקָּתוֹ! אָמַר רַב: הָכִי קָאָמַר,בשלמא לרבי יוחנן - דאמר מכי איקלע חשיבות שנה בשנה שלישית לרבי מאיר הויא בת ביאה ניחא ואע"ג דאמר רבי יוחנן ל' יום והכא קתני יום אחד תנאי היא בפרק ארבעה ראשי שנים (ר"ה דף י.) דאיכא למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא למאן דאמר כו': אלא לרבי ינאי - דאמר לר"מ עד סוף שנה שלישית לאו בת ביאה היא קשיא: הני בתולין - בתוך ג' שנים: איתצוד - לשון צידה. כלומר אינן ניטלין על ידי ביאה ואינו דם בתולין עד ג' שנים ויום אחד: אי אמרת מיזל אזלי - בביאה בתוך ג' לגמרי והדר אתו לא מחזקינן לה כזונה דהא דלא הדור שהות הוא דלא הויא להו מתוך בעילה שבעל תדיר: אלא אי אמרת - לא אזלי בביאה תוך ג' הוה ליה למיתי דם לאחר ג' וכיון דלא חזיא אחר בא עליה לאחר ג' וזונה היא ופסולה לכהונה: ומאן לימא לן - כלומר אפי' אם תמצי לומר מיזל אזלי בביאה תוך ג' מי איכא למימר שהות לא הוה להו מאן לימא לן דלא הדרי לאלתר: האי דם נדה הוא - האי דתוך ג': יוסטני: אוי לשלש שנים שאבדתי - משנראיתי לביאה: משמשות במוך - תקנתן הוה לשמש במוך שלא יתעברו: סנדל - כשמתעברת תאומים פעמים שאחד דוחק את חבירו ופוחת את צורתו כדאמרינן במכילתין אין סנדל שאין עמו ולד: תגמול - תפריש את בנה מלהניק מחמת עיבורה: פחות מכן - אינה צריכה לשמש במוך דודאי לא תתעבר: יתר על כן - אם תתעבר לא תמות: מצצה - כלומר אף אני טעמתי טעם זנות: לא אמרה - הא דקאמר פסולה לכהונה אלא לחדד: מתני' קנאה - וזכה בנכסי אחיו ואע"ג שאין קנין לקטן הרי קנויה לו ועומדת: ואינו נותן גט עד שיגדיל - אם בא לגרשה דקידושי אחיו קידושין גמורין וגירושין של זה אינם גירושין גמורין דאינו בן דעת: ומטמא בנדה - אם בא עליה דביאתו ביאה לכל דבר: ופוסל - כגון בן ט' שנים כותי או ממזר שבא על הכהנת פסלה מתרומת אביה אבל בבן תשע ישראל שבא על בת כהן ליכא למימר דפוסל מן התרומה דאי משום ביאת זנות לא פסלה זנות דכשר מן התרומה ואי משום קדושין למהוי בת כהן לישראל לאו קדושין נינהו דקטן דקדיש אין קדושיו קדושין: ואינו מאכיל - כגון יבם בן ט' כהן הבא על יבמתו אע"ג דקני לה בהך ביאה לא אכלה בתרומה: ופוסל את הבהמה - אם רבעה ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים אבל סקילה לא דמודה בקנס פטור: ונסקלת על ידו - אם יש עדים: גמ' בגט סגיא לה - בתמיה אם בא לגרשה: מאמר - קידושי יבמה: וחליצה לזיקתו - דאין קדושין גומרין ביבמה להיות כאשתו לצאת בגט בלא חליצה אבל ביאה גומרת בה כדכתי' (דברים כה) יבא עליה: ביאת בן תשע - ביבמתו:אחר בא עליה. ואם אשת כהן היא אסורה אבל אשת ישראל לא דפיתוי קטנה אונס הוא ואם תאמר אמאי דחיק לאשכוחי נפקותא שבא עליה אחר לגבי זנות לימא בפשיטות כגון שבעל תוך שלשה ומצא דם דאי לא מיתצדו האי דם נדות הוא כדאמר בסמוך וי"ל דניחא ליה לאשכוחי לענין זנות דהויא כל ימיה אסורה לבעלה ותו דלענין אי הוה דם נדות או דם בתולין לא נפקא מינה האידנא מידי דאפילו הוא דם בתולים הא תקון דבועל בעילת מצוה ופורש: האי דם נדה הוא. פירוש הך דתוך ג' דהך דלאחר ג' לכ"ע הוי דם בתולין ותימה דאמאי נקט כלל שבעל אחר ג' כיון דלא נפקא מינה מידי ופירש ר"ת משום דנקטיה לעיל נקטיה נמי הכא ומיהו י"ל אף דם שלאחר ג' יש להסתפק בדם נדה אי אמרינן איתצודי הוא דלא מיתצוד כיון דבתוך ג' ראתה ודאי דם נדות אם כן דרכה לראות מחמת חימוד בעילה אם כן גם אחר ג' יש להסתפק בדם נדה ובתשובה אחת פרש"י דאיתצודי הוא דלא מיתצוד דקאמר היינו דלא שכיח הוא דמיתצוד אבל כי איתצודי תו לא הדרי וקאמר דנפקא מינה דבעל תוך ג' ומצא דם ואחר ג' לא מצא דאי לא איתצוד האי אחר בא עליה דליכא אלא ספיקא אחת דאי דם בתולין היה תוך ג' מותרת ואם דם נדה היה הרי היא זונה והדר קאמר שבעל ומצא דם תוך ג' ואחר ג' דאיכא לספוקי בתרווייהו בדם נדה דאי בתוך ג' דם בתולין אחר ג' דם נדה דהא לא הדרי ואי תוך ג' דם נדה הוא אחר ג' דם בתולין וקשה לפי זה דאמאי לא אשכחן לענין זנות דמצא דם תוך ג' ושוב לא בעל עד י"ב שנים ולא מצא דם דאי מיזל ואתו האי אחר בא עליה אע"ג דספק בא עליה אחר בקטנות או בגדלות כיון דספקא אחת היא אסורה אף לבעלה ישראל ואי אתצודי לא מיתצוד שריא לבעלה ישראל דאימור דם דתוך ג' דם בתולין הוה ואפי' אי הוה דם נדות אימר אחר בא עליה בקטנות ואונס הוה וי"ל דאין רגילות שישהא עד י"ב שנה מלבא על אשתו: בת י"ג שנים ויום א'. תימה דלקמן תניא אלו דברי רבי אמתני' דקתני בת י"ב ויום אחד נדרה נדר ויש ספרים דגרסי בת י"ב ויום אחד ואי גרסינן בת י"ד שנה בלא יום אחד אתי שפיר ומתעברת ויולדת קאמר ושנת י"ג אין צריך להיות שלם:
מה אני לכהונה. שנבעלה לפסול לה: