Niddah 42a · Talmud

וְכִי תֵּימָא דִּילְמָא אִשְׁתְּיַיר — אִי הָכִי, ״חָיְישִׁינַן שְׁמָא נִשְׁתַּיֵּיר״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: לְרָבָא נָמֵי, שֶׁהִטְבִּילוּהָ בַּמִּטָּה, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִתְהַפֶּכֶת, כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ מִתְהַפֶּכֶת. וְרָבָא אַקְּרָא קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר: כִּי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב״ בְּשֶׁאֵינָהּ מִתְהַפֶּכֶת, אֲבָל בְּמִתְהַפֶּכֶת כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּפְלוֹט. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא מֵאַבָּיֵי: פּוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע, רוֹאָה הָוְיָא אוֹ נוֹגַעַת הָוְיָא? נָפְקָא מִינַּהּ לִסְתּוֹר, וּלְטַמֵּא בְּמַשֶּׁהוּ, וּלְטַמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ. מָה נַפְשָׁךְ? אִי שְׁמִיעַ לֵיהּ מַתְנִיתִין — לְרַבָּנַן רוֹאָה הָוְיָא, וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן נוֹגַעַת הָוְיָא. וְאִי לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ מַתְנִיתִין, מִסְתַּבְּרָא נוֹגַעַת הָוְיָא! לְעוֹלָם שְׁמִיעַ לֵיהּ מַתְנִיתִין, וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן — לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ — אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּלְטַמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ — לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ — לִסְתּוֹר וּלְטַמֵּא בְּכֹל שֶׁהוּא, מַאי? כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּיָּהּ כְּבוֹעֲלָהּ — הָנֵי מִילֵּי לְטַמּוֹיֵי בִּפְנִים כְּבַחוּץ, אֲבָל לִסְתּוֹר וּלְטַמֵּא בְּכֹל שֶׁהוּא — רוֹאֶה הָוְיָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? אִיכָּא דְאָמְרִי, לְעוֹלָם לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ מַתְנִיתָא, וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִדְּאַחְמַיר רַחֲמָנָא אַבַּעֲלֵי קְרָיִין בְּסִינַי — רוֹאָה הָוְיָא. אוֹ דִילְמָא: לָא גָּמְרִינַן מִסִּינַי, דְּחִדּוּשׁ הוּא, דְּהָא זָבִין וּמְצוֹרָעִים דַּחֲמִירִי, וְלָא אַחְמַיר בְּהוּ רַחֲמָנָא. אֲמַר לֵיהּ: רוֹאָה הָוְיָא. אֲתָא שַׁיְילֵיהּ לְרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: רוֹאָה הָוְיָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: רוֹאָה הָוְיָא. הֲדַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: כּוּלְּכוּ בְּרוּקָּא חֲדָא תָּפִיתוּ. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר אָמְרִי לָךְ, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּיָּהּ כְּבוֹעֲלָהּ אֶלָּא לְטַמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ, אֲבָל לִסְתּוֹר וּלְטַמֵּא בְּכֹל שֶׁהוּא — רוֹאָה הָוְיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּדָּה, וְהַזָּבָה, וְהַשּׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, וְהַיּוֹלֶדֶת — כּוּלָּן מְטַמְּאוֹת בִּפְנִים כְּבַחוּץ. בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ — לְחַיֵּי, אֶלָּא יוֹלֶדֶת: אִי בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, אִי בִּימֵי זִיבָה — זִיבָה! לָא צְרִיכָא — שֶׁיָּרְדָה לִטְבּוֹל מִטּוּמְאָה לְטׇהֳרָה. וְכִי הָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, אָמַר רַב: יוֹלֶדֶת שֶׁיָּרְדָה לִטְבּוֹל מִטּוּמְאָה לְטׇהֳרָה, וְנֶעֱקַר מִמֶּנָּה דָּם בַּיְּרִידָה — טְמֵאָה, בָּעֲלִיָּיה — טְהוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: בַּיְּרִידָה אַמַּאי טְמֵאָה? טוּמְאָה בְּלוּעָה הִיא! אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁיְילֵיהּ לְרַבִּי אָבִין, דְּאַסְבַּרִית נִיהֲלֵיהּ, וְכַרְכֵּישׁ לִי בְּרֵישֵׁיהּ בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲזַל שַׁיְילֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: עֲשָׂאוּהָ כְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר שֶׁמְּטַמְּאָה בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה. מִי דָּמֵי?

וכי תימא חיישי' שמא נשתייר בה - ומספיקא קא מטמאה א"כ מאי אי אפשר חיישינן מיבעי ליה: אלא לרבא נמי - דלא אזלה הילכך כל שעה פלטה והא דר' שמעון דיכולה לטבול לשמושה כגון שלא נתהפכה לאחר הטבילה ודרבא במתהפכת: ורבא - לפרושי לן קרא אתא דכי כתיב ורחצו במים דמשמע דיכולה לטבול בו ביום כשאינה מתהפכת. ל"א מתהפכת בשעת תשמיש ואין הזרע נקלט ברחם יחד הילכך פולטת והולכת מעט מעט אינה מתהפכת בשעת תשמיש נקלט הזרע יחד ויוצא בבת אחת: רואה הויא - משום ראייה טמייה קרא ומשום נוגעת בשכבת זרע דעד השתא הויא נגיעת בית הסתרים ולא הויא טמאה אלא ביום תשמיש ומגזרת הכתוב וכי פלטה נגעה לבראי ומטמיא: לסתור - בזיבה בימי ספירה אי רואה הויא סותרת אבל נוגעת לא שאם נגעה בשום טומאה אינה סותרת דהא וספרה לה כתיב והאיכא: ולטמא במשהו - לראייה לא בעינן שיעורא כדאמרי' במתני' לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכל שהוא אבל נוגע בעי שיעורא כדאמר בפירקין (לקמן נדה דף מג:) איכא למ"ד בכעדשה ואיכא למ"ד כחתימת פי האמה: אי שמיע ליה - לרב שמואל: מתניתא - דפליגי רבנן ור"ש לעיל דקאמרי רבנן פולטת שכבת זרע מטמא בפנים כבחוץ ולר"ש דדיה כבועלה: לרבנן רואה הויא - לענין לטמא בפנים כבחוץ ולר"ש נוגעת הויא: ואי לא שמיע ליה - אמאי מספקא ליה מסברא נוגעת הויא דהא לא מגופה חזיא אלא מה שקבלה היא פולטת: ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה - דכיון דלרבנן מטמיא בפנים כבחוץ אלמא רואה הויא וכ"ש דמטמאה במשהו ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתורת זיבה מרבי ליה מיהיה זובו: כי קא מיבעי ליה אליבא דר"ש ולטמא בפנים לא מיבעי ליה - דהא שמעינן לר"ש דלא מטמיא: כי קא מבעיא ליה לסתור ולטמא במשהו - מהו מי אמרי' כי אמר ר' שמעון דיה כבועלה לטמא בפנים כבחוץ מה בועלה לא מטמא איהי נמי לא מטמאה אבל לסתור ולטמא במשהו לא משוי לה כנוגעת דהא א"נ אמר דיה כבועלה סתרה ומטמאה במשהו כבועלה או דילמא לא שנא דכי היכי דלענין טומאת פנים משוי לה נוגעת לענין משהו וסתירה נמי משוי לה נוגעת: לעולם לא שמיע ליה מתני' - ודקאמרינן מסברא נוגעת הויא לא היא מסברא לא מיפשט לן דאיכא למימר מדאחמיר רחמנא בבעלי קריין בסיני דכתיב (שמות י״ט: ט״ו) אל תגשו אל אשה ולא הזהיר על טמא שרץ רואה הויא: כולכו ברוקא חדא תפיתו - כולכם שמעתם שמועה אחת. תפיתו לשון רוק וחבירו בכתובות תוף שדי בפרק אף על פי (כתובות דף סא:): אמר ליה - אביי שפיר אמר לך: אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא - דאי נמי דיה כבועלה מטמיא כבועלה במשהו וסתרה כבועלה: הזבה ושומרת יום - הכי קאמר בין שראתה ג' ימים בין שראתה יום אחד מטמאה בבית החיצון בראייה ראשונה: והיולדת - לקמן מפרש: כולן מטמאין בפנים כבחוץ - בראייה ראשונה אבל בשניה ליכא למימר דהא בלא ראייה טמאה היא: אי בימי נדה - ילדה וראתה הא תני ליה ואי בימי זיבה הא תני ליה לזיבה: מטומאה לטהרה - לאחר שבועים וקיימא לן כבית הלל דאמרי בבנות כותים (לעיל נדה דף לה:) ביומי וטבילה תלא רחמנא דלא הוי דם טוהר אלא לאחר טבילה: ונעקר דם - לבית החיצון ועמד שם יום או יומים: טמאה - כל זמן שהוא בה וכשיצא בעיא טבילה אחריתי דלא טהרתה טבילה והיינו דתניא יולדת מטמיא בבית החיצון: טומאה בלועה היא - וקיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) טומאה בלועה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא הא טומאה בלועה היא ולא דמיא לכל הנשים שמטמאות בבית החיצון דהתם משום ראייה דמאתמול היא וטומאת שבעה ורחמנא אמר בבשרה מכי אתא בבית החיצון הויא ראייה אבל הכא משום משא ונגיעה היא וטומאת ערב דאי משום ראייה מאתמול איעקר ומאתמול הויא ראייה וראייה דמאתמול לא מהניא לה האידנא דמאתמול הוה להו ימי טומאה והשתא הוו להו ימי טוהר וטומאה בלועה לא מטמיא במגע ובמשא: אסברית ניהליה - פירשתי לו טעמא: וכרכיש לי ברישיה - הודה לדברי ונענע בראשו: בגדים בבית הבליעה - בגדים שהוא לבוש בהן בשעה שנוגע בה אינן טמאין שאין להן טומאת מגע דאמר רחמנא לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כ״ב:ח׳) אין לך אלא מה שאמור בה אכילה ולא מגע ומה היא מטמאה בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה כדכתיב (שם יז) [וכל] נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו וטהר ובנבלת עוף טהור כתיב דנבלת בהמה לא מטמאה בבית הבליעה כדאמר בשמעתין ונבלת עוף טמא נמי לא מטמאה כדאמר בתורת כהנים מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא:

מסתברא דנוגע הויא. ומסיני לא גמרינן דחדוש הוא ולהכי לרבנן נמי איצטריך יהיה דלא גמרינן מסיני אע"ג דבסמוך בעי למימר דאף לר"ש רואה הויא וסתרה: מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני. מאיש לא מוכח דפשיטא דרואה הוי אלא מאשה דמשום פולטת הזהיר רחמנא ג' ימים אל תגשו אל אשה: דהא זבין ומצורעים דחמירי. אף ע"ג דאכתי לא נאמרה פרשת טומאה ושילוח טמאים מ"מ ראוי להחמיר בהן יותר מבפולטת: עד כאן לא קאמר ר' שמעון כו'. אבל לטמא במשהו רואה הויא וא"ת והא אמר בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף סז:) דר' שמעון סבר כר' נתן דזב בעי שיעור כחתימת פי האמה ויליף בעל קרי מזב וא"כ אמאי מטמא במשהו נימא דיה כבועלה וי"ל דרבי שמעון ודאי לא מטמא במשהו והכא ה"ק אפי' למאן דאית ליה כר' שמעון דפולטת ולא מטמאה בפנים כבחוץ מ"מ מטמאה במשהו אי סבר דאיש מטמא במשהו: בירידה טמאה. הדם טמא דביומי וטבילה תליא רחמנא וטמאה האשה משום נוגע טומאת ערב: אמאי טומאה בלועה היא. לאביי דאמר בסמוך אותו מקום של אשה בלוע הוי ניחא דקרי ליה טומאה בלועה ולרבא נמי דאמר בית הסתרים הוי י"ל דמיירי בשנעקר הדם מן המקור ולא יצא לבית החיצון והא דמסיק שיצא לחוץ לרבא לא צריך שיצא לחוץ לגמרי אלא שיצא לבית החיצון דהוי בית הסתרים וטמא במשא ומיהו עשאוה כנבלת עוף טהור משמע דסבר כאביי דלרבא אמר לקמן דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי: עשאוה כנבלת עוף טהור. אע"ג דבעלמא לא החמירו בטומאה בלועה הכא גזרו רבנן טפי כדי שלא יבא לטעות ולטהרו על ידי טבילה אפילו כשיצא לחוץ וכי משני הכא נמי כשיצא לחוץ סבר דלא גזרו:

נדה מב.

Navigate the library