Niddah 6b · Talmud

בִּשְׁעַת הַדְּחָק. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי ״לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר״? אִילֵּימָא לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא כְּרַבָּנַן, בִּשְׁעַת הַדְּחָק הֵיכִי עָבֵיד כְּוָתֵיהּ? אֶלָּא (לָאו) דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא, לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר דְּלָאו יָחִיד פְּלִיג עֲלֵיהּ, אֶלָּא רַבִּים פְּלִיגִי עֲלֵיהּ, אָמַר: ״כְּדַי הוּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק״. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לִתְרוּמָה, הַיְינוּ דַּהֲוַאי תְּרוּמָה בִּימֵי רַבִּי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְקֹדֶשׁ — קֹדֶשׁ בִּימֵי רַבִּי מִי הֲוַאי? כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: חַבְרַיָּא מְדַכַּן בְּגָלִילָא. הָכָא נָמֵי בִּימֵי רַבִּי. תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיְתָה אוֹפָה כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, וּבֵין כׇּל אַחַת וְאַחַת מְדִיחָה יָדָהּ בְּמַיִם וּבוֹדֶקֶת, בָּאַחֲרוֹנָה בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָאת וְשָׁאֲלָה אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר לָהּ: כּוּלָּן טְמֵאוֹת. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, וַהֲלֹא בְּדִיקָה הָיְתָה לִי בֵּין כׇּל אַחַת וְאַחַת! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת. קָתָנֵי מִיהַת: כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה. מַאי תְּרוּמָה? תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה. תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה בַּאֲפִיָּה מַאי בָּעֲיָא? דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ, וְכִי הָא דְּאָמַר רַב טוֹבִי בַּר רַב קַטִּינָא: לַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן אַרְבַּע חַלּוֹת — יָצָא, וְהָוֵינַן בַּהּ: וְהָא בָּעֵינַן אַרְבָּעִים! לְמִצְוָה. וְהָא בָּעֵינַן אַפְרוֹשֵׁי תְּרוּמָה מִינַּיְיהוּ! וְכִי תֵּימָא דְּמַפְרֵישׁ פְּרוּסָה מִכׇּל חַד וְחַד, ״אֶחָד״ אֲמַר רַחֲמָנָא, שֶׁלֹּא יִטּוֹל פְּרוּסָה, וְאָמְרִינַן דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ, הָכָא נָמֵי דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ. תָּא שְׁמַע: שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָה שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיְתָה גָּפָה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, וּבֵין כׇּל אַחַת וְאַחַת מְדִיחָה יָדֶיהָ בְּמַיִם וּבוֹדֶקֶת, וּבָאַחֲרוֹנָה בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָאת וְשָׁאֲלָה לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר לָהּ: כּוּלָּן טְמֵאוֹת. אָמְרָה לוֹ: וַהֲלֹא בְּדִיקָה הָיְתָה לִי בֵּין כׇּל אַחַת וְאַחַת! אֲמַר לַהּ: אִם כֵּן, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חֲדָא דְּקֹדֶשׁ, וַחֲדָא דִּתְרוּמָה הִיא, הַיְינוּ דְּהָדְרָה וְשָׁיְילָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִידֵּי וְאִידֵּי דְּקֹדֶשׁ, לְמָה לַהּ לְמֶהְדַּר וּלְשַׁיּוֹלֵיהּ? מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה — בִּשְׁתֵּי שְׁפָחוֹת הָיָה. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא: מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה מְטַמְּאָה בֵּין לַקֹּדֶשׁ וּבֵין לַתְּרוּמָה. מִמַּאי? מִדְּלָא קָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי מַעֲלוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְהָא תָּנֵי תַּנָּא לַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה! קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ, וְלֹא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה. תְּנַן הָתָם: נוֹלַד לָהּ סְפֵק טוּמְאָה, עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה, מִשֶּׁגִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטׇהֳרָה. עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָהּ — תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה, חוּלִּין נִינְהוּ, וּמוּתָּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; מִשֶּׁגִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטׇהֳרָה, חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה כְּחָלָה דָּמוּ, וְאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחַלָּה. תָּנָא:

בשעת הדחק - שני בצורת היו ולא רצה להפסיד טהרות: אלא רבים פליגי עליה - ובטלין דברי היחיד והתחיל להתחרט ואמר כדי הוא כו': קדש בימי רבי מי הוה - כמה שנים היה אחר החורבן בסוף התנאים: חבריא מדכן בגלילא - חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחו' שמא יבנה בהמ"ק בימיהם ולעול' קדש הוו. כך שמעתי בחומר בקדש וכך היא שנויה: כולן טמאות - משום מעת לעת שבנדה: היא טמאה - משום פקידה לפקידה: תרומת לחמי תודה - ארבע חלות מד' מינין שבתודה נותנין לכהן דכתיב (ויקרא ז׳:י״ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו': באפיה מאי בעיא - הא מ' חלות בעי לה למיפא והדר אפרושי ד' לתרומה וארבעין לא מיקרו תרומה: ומשני דאפרשינהו בלישייהו - לעולם מאי תרומה תרומת לחמי תודה ודקאמר באפיה מאי בעיא כגון שהפריש לד' מהארבעים חלות בעיסתן ולאחר אפיית כולן שחט תודה עליהן: שאפאן ד' חלות - עשר עשרונים של חמץ אפאן כולן בחלה אחת וג' עשרונות ושליש שבחלות מצה אפאן בחלה אחת וכן של רקיקין וכן של רבוכה: הא בעינן מ' - במנחות ילפינן לה בפרק התודה (מנחות דף עו.) ואמאי יצא: ומשני למצוה - אבל עיכובא ליכא: והא בעי אפרושי תרומה - אחת מכל מין דהיינו א' מעשר וכיון דליכא עשר היאך יפריש: וכ"ת דמפריש פרוסה מכל - חלה מעט לכהן: אחד אמר רחמנא - והקריב ממנו אחד מכל קרבן וגו' ודרשינן במנחות (דף עז:) שלא יטול פרוסה לתרומת כהן: דאפרשינהו בלישייהו - נטל אחד מעשר לתרומה ותשע הנותרים לבעלים מכל מין ומין אפה בחלה אחת: גפה - סותמת בטיט בידיה ומדיחה ידיה מן הטיט: קבלה מיניה רב שמואל - להך תיובתא מרב נחמן ואוקמא להא דקתני לקדש אבל לא לתרומה הכי קאמר בחולין שנעשו על טהרת קדש כו' אבל בתרומה ממש נהגא: נולד לה גרסי' - נולד בעיסה ספק טומאה:
גלגול בחולין זהו גמר מלאכה לחלה: תעשה בטומאה - אם ירצה יטמאנה ביד דסוף סוף חלת ספק היא ולא תאכל: תעשה בטהרה - בכלים טהורים ואל יטמאנה ביד ואע"פ דסוף סוף חלתה אסורה אסור לטמאה ביד הואיל ונגמרה מלאכתה לחלה אסור לגרום לה טומאה ודאית דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי ודרשינן בבכורות (דף לד.) שתי תרומות במשמע טהורה ותלויה ואמר קרא שומרנה:

בשעת הדחק. פירש רש"י בשני בצורת ולא דק דבפירקין (לקמן נדה דף ט:) אמר דאפי' רבנן מודו בשני בצורת וי"ל דהאי בשעת הדחק היינו אדם שנגע במעת לעת שבנדה ועשה מעט טהרות לפני ראייתה ואחר הוראתו עסק בטהרות הרבה ולא דמי לשני בצורת כיון דמקודם לכן לא היתה שעת הדחק ואפיש בטהרות ע"י הוראת טעות ועוד י"ל שעת הדחק שהשואל הלך לו והיה טורח גדול לרדוף אחריו כדאמר בפרק אע"פ (כתובות דף ס:) רהט אבתריה תלתא מילי בחלא ולא אדרכיה: דאפרשינהו בלישייהו. אף על גב דאין הלחם קדוש אלא משקרמו פניו בתנור ונשחט עליו הזבח (מנחות עח:) מ"מ קרי להו תרומה לפי שיחדו אותה לקרות לה שם תרומה לאחר אפייה ושחיטת הזבח והיתה מופרשת בלישייהו ולא לאחר אפייה משום דבעודה עיסה יכול לעשותה עבות ונאות ונראה דקדושת (הפת) איכא עלייהו ואסור לשנותה בחלות אחרות כדמשמע סוף פרק קמא דנדרים (דף יב.) כחלת אהרן ובניו וכתרומתו מותרין ודייק הא כתרומת לחמי תודה אסור ומוקי דאפרשינהו בלישייהו ומדאסר הככר שהתפיס בלחמי תודה משמע דאיכא עליה קדושת הפת בעודה עיסה: בשפחתו של ר"ג. פירש רשב"ם דהיינו ר"ג הזקן דאמרינן בשילהי פ"ק דשבת (ד' טו.) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית ק' שנה ומיהו אין רגילות להזכיר סתם ר"ג אלא ר"ג הזקן ויכול להיות שזהו ר"ג דיבנה חבירו של רבי אליעזר ורבי יהושע: נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה. פירוש נולד לה ספק טומאה הנוהגת אף בחולין קודם גלגול יכול לגרום לה טומאה ודאית ואין לאסור משום משמרת תרומותי דקודם גלגול אכתי לא פתיכא ביה חלה כמו המפריש חלתו קמח דלא עשה ולא כלום והפסד כהן נמי ליכא כיון דנולד לה ספק טומאה כבר משגלגלה תעשה בטהרה פירוש אם לאחר גלגול נולד לה ספק טומאה דלא שייך בחולין אלא בחלה תעשה בטהרה אע"ג דחלתה תלויה וליכא הפסד כהן אסור לגרום לה טומאה משום משמרת תרומותי וה"ה דאפי' נולד לה ספק טומאה דשייכא אף לחולין דאסור לגרום טומאה אלא דמפרש בברייתא איזה ספק אמרו בספק חלה דאפילו בספק טומאה דלא שייכא בחולין חלתה תלויה ואשמועינן חולין הטבולין לחלה כחלה דמו אבל אין לפרש דרישא נמי שנולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה איירי נמי בספק חלה דהיינו בטומאה דלא שייכא בחולין ואע"ג דעדיין טהורה גמורה היא תעשה בטומאה ודאית דקודם גלגול אכתי לא איקרי טבולה לחלה ולא אסור משום משמרת תרומותי והפסד כהן נמי ליכא שיפריש עליה ממקום אחר דאין נראה דקרי ספק טומאה קודם גלגול כיון שטהורה גמורה היא ואם תאמר דאמר בעבודה זרה פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נו. ושם) אין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה ויש פירוש שפירש רש"י בהם משום דאסור לגרום טומאה לתרומה משום משמרת תרומותי והשתא הלא אין קבע למעשר אלא עד שיקפה או עד שישלה והכא אמר עד שלא גלגלה תעשה בטומאה וי"ל דהתם אם הפריש אפילו קודם שיקפה או שישלה הוי תרומה כמו בהקדימו בשבלין אבל הכא אם הפריש חלה קודם גלגול הוי כמו הפריש חלתו קמח דאמר בהאיש מקדש (קדושין דף מו:) דלא עשה ולא כלום ולכך לא מיקריא טבולה לחלה (ועל פירוש הקונטרס קשה דבתוספתא דחלה מסיים בה הכי וכן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה. גי') אי נמי יש לפרש דהתם נמי לא אסור משום משמרת תרומותי כפירש"י כיון דאכתי לא הוקבע לתרום אלא משום הפסד כהן אסר לה אבל הכא כבר נולד לה ספק וליכא הפסד כהן ועוד דאפילו לא נולד לה ספק שרי לטמאותה וליכא הפסד כהן דחבר הוא ויפריש עליה ממקום אחר אבל התם איירי בעם הארץ שלא יפריש ממקום אחר וא"ת דבפרק הניזקין (גיטין דף סא.) תנן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה כו' אבל לא תבור ותטחון עמה משאלת אשת חבר לאשת ע"ה נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה אבל משתטיל למים לא תגע בהם ובעי בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי בדמאי הקילו ומשתטיל למים דהוכשרו לא תגע בהם אף קודם לישה רבא אמר בעם הארץ דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן ופריך והא מדקתני סיפא משתטיל למים מכלל דרישא מיירי בלא הכשר ומאי טומאה וטהרה איכא ומשני אידי ואידי בהוכשר ורישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה ומשתטיל למים היינו לישה וגלגול אלמא אוסר אביי ליגע כי הוכשר לברור ולטחון אף קודם גלגול ולישה אע"ג דאם הפריש קודם לישה וגלגול לא עשה ולא כלום (וי"ל) ולדידיה נמי צריך לתרץ דהתם אסור משום הפסד כהן ובשמעתין ליכא הפסד כהן כדפרישית ולרבא דשרי לגרום טומאה קודם גלגול אע"ג דאיכא הפסד כהן צריך לתרץ אההיא דפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נו.) כתירוץ ראשון דהתם אסור משום משמרת תרומותי אבל בעיסה קודם גלגול לא מיקריא טבלה לחלה כיון דאם הפריש חלת קמח לא עשה ולא כלום אי נמי כמו שתירץ ר"ת שם דהתם בגיטין ליכא כי אם חשדא בעלמא אבל ההיא דאין בוצרין מיירי בודאי עושה פירותיו בטומאה ושם יש להאריך:

נדה ו:

Navigate the library