טוען את הדף…
הָרוֹאָה כֶּתֶם עַל בְּשָׂרָה כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה — טְמֵאָה, וְשֶׁלֹּא כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה — טְהוֹרָה. עַל עֲקֵבָהּ וְעַל רֹאשׁ גּוּדָלָהּ — טְמֵאָה. עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ — מִבִּפְנִים טְמֵאָה, מִבַּחוּץ טְהוֹרָה, וְעַל הַצְּדָדִין מִכָּאן וּמִכָּאן טְהוֹרָה. רָאֲתָה עַל חֲלוּקָהּ מִן הֶחָגוּר וּלְמַטָּה — טְמֵאָה, מִן הֶחָגוּר וּלְמַעְלָה — טְהוֹרָה. רָאֲתָה עַל בֵּית יָד שֶׁל חָלוּק, אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה — טְמֵאָה, וְאִם לָאו — טְהוֹרָה. הָיְתָה פּוֹשַׁטְתּוֹ וּמִתְכַּסָּה בּוֹ בַּלַּיְלָה, כָּל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ כֶּתֶם — טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר, וְכֵן בַּפּוּלְיוֹס. גְּמָ' אָמַר שְׁמוּאֵל: בָּדְקָה קַרְקַע עוֹלָם, וְיָשְׁבָה עָלֶיהָ, וּמָצְאָה דָּם עָלֶיהָ — טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּבְשָׂרָהּ״ — עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ בִּבְשָׂרָהּ. הַאי ״בִּבְשָׂרָהּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, שֶׁמְּטַמְּאָה בִּפְנִים כְּבַחוּץ! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״בְּבָשָׂר״, מַאי ״בִּבְשָׂרָהּ״? שְׁמַע מִינַּהּ: עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ בִּבְשָׂרָהּ. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ ״בִּבְשָׂרָהּ״, וְלֹא בְּשָׁפִיר וְלֹא בַּחֲתִיכָה! תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְרָאֲתָה דָּם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם עוֹמֶדֶת — טְמֵאָה, וְאִם יוֹשֶׁבֶת — טְהוֹרָה. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאַרְגִּשָׁה — יוֹשֶׁבֶת אַמַּאי טְהוֹרָה? אֶלָּא לָאו דְּלָא אַרְגִּשָׁה, וְקָתָנֵי: עוֹמֶדֶת טְמֵאָה! לְעוֹלָם דְּאַרְגִּשָׁה, וְאֵימוֹר ״הַרְגָּשַׁת מֵי רַגְלַיִם הֲוַאי״. עוֹמֶדֶת — הֲדוּר מֵי רַגְלַיִם לְמָקוֹר (וְאַיְיתִי) [וְאַיְיתוֹ] דָּם, וְיוֹשֶׁבֶת — טְהוֹרָה. תָּא שְׁמַע: עֵד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחַת הַכַּר, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם — אִם עָגוֹל טָהוֹר, וְאִם מָשׁוּךְ טָמֵא. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאַרְגִּישָׁה — עָגוֹל אַמַּאי טָהוֹר? אֶלָּא לָאו דְּלָא אַרְגִּישָׁה, וְקָתָנֵי: מָשׁוּךְ טָמֵא. לָא, לְעוֹלָם דְּאַרְגִּישָׁה, וְאֵימוֹר ״הַרְגָּשַׁת עֵד הֲוַאי״, מָשׁוּךְ — וַדַּאי מִגּוּפַהּ אֲתָא, עָגוֹל — טָהוֹר. תָּא שְׁמַע: נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ — טְמֵאִין, וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן. נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ אֹתְיוֹם — טְמֵאִין, וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן. נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ לְאַחַר זְמַן — טְמֵאִים מִסָּפֵק, וּפְטוּרִין מִן הַקׇּרְבָּן. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאַרְגִּישָׁה, לְאַחַר זְמַן אַמַּאי פְּטוּרִין מִן הַקׇּרְבָּן? אֶלָּא לָאו דְּלָא אַרְגִּישָׁה, וְקָתָנֵי נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ אֹתְיוֹם טְמֵאִין וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן! לָא, לְעוֹלָם דְּאַרְגִּישָׁה, וְאֵימָא הַרְגָּשַׁת שַׁמָּשׁ הֲוָה. תָּא שְׁמַע: נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה סְפֵקוֹת בָּאִשָּׁה — עַל בְּשָׂרָה, סָפֵק טָמֵא סָפֵק טָהוֹר — טָמֵא. עַל חֲלוּקָהּ, סָפֵק טָמֵא סָפֵק טָהוֹר — טָהוֹר. וּבְמַגָּעוֹת וּבְהֶיסֵּטוֹת, הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב. מַאי ״הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב״? לָאו אִם רוֹב יָמֶיהָ טְמֵאִין — טְמֵאָה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אַרְגִשָׁה. לָא, אִם רוֹב יָמֶיהָ בְּהַרְגָּשָׁה חָזְיָא — טְמֵאָה, דְּאֵימוֹר אַרְגִשָׁה וְלָאו אַדַּעְתַּהּ. אָמַר מָר: עַל בְּשָׂרָה סָפֵק טָמֵא סָפֵק טָהוֹר — טָמֵא, עַל חֲלוּקָהּ סָפֵק טָמֵא סָפֵק טָהוֹר — טָהוֹר. הֵיכִי דָמֵי? אִי מֵחֲגוֹר וּלְמַטָּה, עַל חֲלוּקָהּ אַמַּאי טָהוֹר? וְהָא תְנַן: מִן הֶחָגוּר וּלְמַטָּה טָמֵא! וְאִי מֵחֲגוֹר וּלְמַעְלָה, עַל בְּשָׂרָהּ אַמַּאי טָמֵא? וְהָתְנַן: רָאֲתָה דָּם עַל בְּשָׂרָה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה טְהוֹרָה! אִיבָּעֵית אֵימָא מֵחֲגוֹר וּלְמַטָּה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵחֲגוֹר וּלְמַעְלָה. אִי בָּעֵית אֵימָא מֵחֲגוֹר וּלְמַטָּה, כְּגוֹן שֶׁעָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים. עַל בְּשָׂרָה — מִגּוּפַהּ אֲתָאי, דְּאִי מֵעָלְמָא אֲתָאי — עַל חֲלוּקָהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ אִשְׁתְּכוֹחֵי. עַל חֲלוּקָהּ — מֵעָלְמָא אֲתָא, דְּאִי מִגּוּפַהּ אֲתָא — עַל בְּשָׂרָה מִיבְּעֵי לֵיהּ אִשְׁתְּכוֹחֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, מֵחֲגוֹר וּלְמַעְלָה, כְּגוֹן דְּאִזְדְּקַרָה עַל בְּשָׂרָהּ — וַדַּאי מִגּוּפַהּ אֲתָאי, דְּאִי מֵעָלְמָא אֲתָאי — עַל חֲלוּקָהּ אִיבְּעִי לֵיהּ אִשְׁתְּכוֹחֵי. עַל חֲלוּקָהּ — מֵעָלְמָא אֲתָאי, דְּאִי מִגּוּפַהּ אֲתָאי — עַל בְּשָׂרָה אִיבְּעִי לֵיהּ אִשְׁתְּכוֹחֵי. קָתָנֵי מִיהַת: עַל בְּשָׂרָהּ סָפֵק טָמֵא סָפֵק טָהוֹר טָמֵא, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא הִרְגִּישָׁה. וְעוֹד תְּנַן: הָרוֹאָה כֶּתֶם עַל בְּשָׂרָה כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה טְמֵאָה, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא הִרְגִּישָׁה. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁהִיא טְמֵאָהמתני' הרואה כנגד בית התורפה - אותו מקום דאיכא למימר דם מאותו מקום נפל להתם וטמאה: על עקבה ועל ראש גודלה טמאה - ראש גודלה של רגל. ובגמרא מפרש טעמא: מבפנים - בין שני שוקים כל גובהן מן הארץ: מבחוץ - מכאן ומכאן: צדדים - אחורי השוק כל גובהן כנגד העקב ולפניו כל גובהן כנגד הרגל: מן החגור ולמטה - כנגד בית התורפה הוא: אם מגיע כנגד בית התורפה - כגון שנמצא בראש בית ידה סמוך ליד שפעמים שפושטתן מזרועה ונופל כנגד מטה: שלא כנגד בית התורפה - כגון שנמצא סמוך לכתפה: שהוא חוזר - פעמים שראש החלוק נהפך כלפי פניה שלמטה: וכן בפוליוס - מעפורת שמתכסה בו. אירי"ל בלע"ז: גמ' צרכיה - מטלת מים: עומדת טמאה - דאיידי דדחיק לה עלמא דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור הדור מי רגלים למקור ואייתו דם: יושבת טהורה - דמכה יש לה במקום מי רגלים שאין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים: עד - סדין שבודקת בו: עגול - אין זה דם בדיקה דדרך קינוח להיות משוך: דארגישה - בשעת בדיקה ועגול להכי טהור לעולם דאימור הרגשת עד הואי שציערתה בדיקת העד: על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא - כולו מפרש לקמן: ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב - אשה שלא מצאה כתם והרי היא מחזקת עצמה בספק נדה כגון שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ונגעה או הסיטה הלך אחר רוב ימיה אם רוב ימיה רגילה לראות מגעה והסיטה טמא ואע"ג דהשתא לא ארגישה: דאזדקרה - זקפה עצמה לאחוריה ואע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתאי על חלוקה אבעי ליה לאשתכוחי:הרואה כתם. ת"ש האשה שעושה צרכיה. תימה מאי מהדר אפירכות הא כמה משניות פ' בא סימן ודם הנדה בדיני כתמים וליפרוך מינייהו ולא שייך לשנויי עלייהו לא הרגשת עד ולא הרגשת שמש ואומר הר"י דמדיני כתמים ליכא למפרך דהיינו יכולין להעמיד שיש זמן מרובה משעת הכבוס ואימור הרגישה ולאו אדעתה אבל בשמעתין פריך מכתמים דבבשרה דאין רגילות לשהות כתם בבשר בלא דעתה שלא ייבש ויפול מיהו ברייתא דג' ספקות דמייתי לקמן פריך מחלוקה כמו שנפרש בההיא וי"ל דמשמע דזמן מועט היה שם דומיא דבשר ומשני דמזמן רחוק הוה ואימור ארגשה ולא אדעתה אי נמי כיון דרוב ימיה טמאים יש לחוש: אימור הרגשת שמש הואי. וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מי רגלים כמו לעיל ואע"פ שלא הטילה כדאמר בריש מכילתין והל"ל כסבור' הרגשת מי רגלים הוא וי"ל דהכא זמן מועט בין תשמיש למציאת הדם והיתה יודעת אם תרגיש במי רגלים אבל לעיל בין פקידה לפקידה יש זמן ארוך והרבה פעמים יש הרגשת מי רגלים בינתיים: ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב. פ"ה אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ובודקת עצמה תמיד וכל זמן שלא בדקה עצמה מחזקת עצמה בטומאה הלכך אם רוב ימיה היא טמאין טמאה וזהו תימה שזו החומרא לא מצינו בשום מקום דהא אשה שיש לה וסת דיה שעתה וטומאה דמעת לעת אינה אלא באין לה וסת ולא מפקידה לפקידה ואפי' ברואה וכ"ש הכא דאין כאן אלא כתם ואין לחלק בין ברואה תדיר בין שאינה רואה תדיר ונראה דקאי אנמצא על חלוקה (ספק טמא ספק טהור) וקאמר דאם אחרי מציאת הכתם רוב ימיה טמאין טמאה ואף על גב דעברה בשוק של טבחים ולא אמרינן אי מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי: אמר מר על בשרה כו'. ולבסוף פריך מינה לשמואל והא דלא פריך מינה ברישא אלא פריך ממגעות והיסטות דסיפא ברישא משום דפשוט הוא יותר אבל רישא מיבעי ליה לתרוצי ברישא והדר פריך מינה: על בשרה ודאי מגופה אתאי. וא"ת מאי שנא דלקמן בשמעתין גבי לבשה שלשה חלוקות ועברה בשוק של טבחים תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אי איתא דמעלמא אתאי אעליון ה"ל לאשתכוחי ויש לומר דהתם לפעמים שהיא מגלה חלוקה העליון ואתי על התחתון אבל אי דרך לגלות בשרה: קתני מיהא על בשרה כו'. וא"ת ומאי קושיא ה"נ אימור ארגשה ולאו אדעתה כדאמר לעיל וי"ל דהתם דרוב ימיה טמאין יש רגלים לדבר שיש לתלות בהרגשה ולאו אדעתה אבל הכא אין שום הוכחה שנתלה בהרגשה ולאו אדעתה שאין רק שעה מועטת שהוא על בשרה: מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. פי' הקונטרס דתלינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ואין נראה דאפילו מוחזק לה שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נדות ורב אשי נמי מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן אלא אתי לפרושי דכי נמצא אקרקע דטהורה אפילו מדרבנן: