נדהד.
טוען את הדף…
כִּי פְּלִיגִי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּקוּפָּה בְּדוּקָה, מָר סָבַר: הָא בַּדְקַהּ, וּמָר סָבַר: אֵימוֹר עִם סִילּוּק יָדוֹ נָפַל. וְהָא דּוּמְיָא דְּאִשָּׁה קָתָנֵי, וְאִשָּׁה בְּדוּקָה הִיא! כֵּיוָן דִּשְׁכִיחִי בָּהּ דָּמִים — כְּשֶׁאֵינָהּ בְּדוּקָה דָּמְיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי מוֹדוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל בְּקוּפָּה שֶׁאֵינָהּ מְכוּסָּה, כִּי פְּלִיגִי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּקוּפָּה מְכוּסָּה. מְכוּסָּה — הֵיכִי נְפַל? כְּגוֹן שֶׁתַּשְׁמִישָׁהּ עַל יְדֵי כִּסּוּי. וְהָא דּוּמְיָא דְאִשָּׁה קָתָנֵי, וְאִשָּׁה מְכוּסָּה הִיא, כֵּיוָן דִּשְׁכִיחִי בַּהּ דָּמִים — כְּשֶׁאֵין מְכוּסָּה דָּמְיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי מוֹדוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל בְּזָוִית קוּפָּה, כִּי פְּלִיגִי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּזָוִית בַּיִת, וְהָא ״קוּפָּה״ קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: קוּפָּה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ טְהָרוֹת בְּזָוִית בַּיִת זוֹ, וְטִלְטְלוּהָ בְּזָוִית אַחֶרֶת, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּזָוִית אַחֶרֶת. חִזְקִיָּה סָבַר: לָא מַחְזְקִינַן טוּמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: מַחְזְקִינַן. וּמִי מַחְזְקִינַן? וְהָתְנַן: נָגַע בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם חַי אִם מֵת, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמְצָאוֹ מֵת — רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, שֶׁכׇּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. וְתָנֵי עֲלַהּ: כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן, וּבִמְקוֹם מְצִיאָתָן! וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי לִשְׂרוֹף, אֲבָל לִתְלוֹת — תָּלֵינַן? וּמִי תָּלֵינַן?! וְהָתְנַן: מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת מְלֵאָה חֲלוּדָּה אוֹ שְׁבוּרָה — טְהוֹרָה, שֶׁכׇּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. וְאַמַּאי? לֵימָא: הַאי מֵעִיקָּרָא מַחַט מְעַלַּיְיתָא הִיא, וְהַשְׁתָּא הוּא דְּהֶעֱלָה חֲלוּדָּה. וְעוֹד תְּנַן: מָצָא שֶׁרֶץ שָׂרוּף עַל גַּבֵּי הַזֵּיתִים, וְכֵן מַטְלִית הַמְהוּמְהָם — טָהוֹר, שֶׁכׇּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן! וְכִי תֵּימָא, כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא, וּבִמְקוֹם מְצִיאָתָן, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מְצִיאָתָן — מִשְׂרָף לָא שָׂרְפִינַן, מִתְלֵא תָּלֵינַן. וְהָתְנַן: כִּכָּר עַל גַּבֵּי הַדַּף, וּמַדָּף טָמֵא מוּנָּח תַּחְתָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נָפְלָה אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא אִם כֵּן נָגְעָה — טְהוֹרָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָהוֹר נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלָהּ, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִכְנַס אָדָם שָׁם״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם מִדְרוֹן! הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא,והא דומיא דאשה קתני - בההיא דהלל ושמאי דקתני מה הפרש בין זו לזו: ואשה בדוקה היא - מקודם לכן דהא כל שחרית וערבית היא בודקת אפ"ה טהרות דקופה טמאות וקשיא לחזקיה: כשאינה בדוקה דמיא - וקופה נמי בשאינה בדוקה עסקינן: ואיבעית אימא - הא והא בבדוקה אלא דשמאי והלל כשאינה מכוסה ופיה מלמעלה הלכך איכא למימר עם סילוק ידיו נפלו וחזקיה במכוסה מש"ה מטהר: מכוסה - בתמיה. היכי נפל האי שרץ והיכי אישתכח בה השתא: שתשמישה ע"י כסוי - כשהוא רוצה להכניס לתוכה ולהוציא מתוכה מגלה ומכסה אותה הלכך חזקיה סבר כל זמן שהטהרות בתוכה נזהר בה וכסה והשתא לאחר שניטלו ממנה הסיח דעתו משמירתה ולא נזהר לכסותה ונפל ור' יוחנן סבר חיישינן שמא כשגילה להשתמש בה בעוד שהטהרות בתוכה נפל: מכוסה היא - דלא נפיל בה דם מעלמא וקופה דכוותה במכוסה עסקי' ואפ"ה טמאה וקשיא לחזקיה: בזוית בית - כדמפרש ואזיל שטלטלה לקופה בזוית אחרת לאחר שניטלו טהרות ממנה: ממקום למקום - דלא אמרינן מאידך זוית הוה בה שרץ עם הטהרות אלא אמרינן לאחר שהביאה כאן נפל בה: ובמקום מציאתן - אם מצאו שחרית מת באותו מקום שנגע בו בלילה טמא אבל מצאו במקום אחר מת טהור ולא אמרינן כי היכי דהכא מת התם נמי הוה מת במקומו הראשון: לשרוף - דלא מחזקינן טומאה ודאית ממקום למקום לשרוף עליה תרומה: אבל מתלא תלינן - דהרי משמע במקום מציאתן הוא דחכמים מטמאין טומאה ודאי אבל שלא במקום מציאתן טומאתן הוה ספק ור' יוחנן נמי לתלות קאמר: חלודה - רדוליר"א: או שבורה - ע"ג טהרות ומכיר בה שהיא טמאה: טהורה - מלטמא טהרות שנמצאת עליהן ולא אמרינן שלמה נפלה עליהם וטמאתם ואח"כ נשברה אלא אמרינן שבורה או חלודה כאשר היתה עתה נפלה עליהם. אלמ' כל הטמאות כשעת מציאתן מחזקי' להו ואפי' תלייה ליכא דקתני טהורה וקס"ד דה"ה נמי למקום מציאתן דמחזקינן להו בטומאה ולא מספקינן לה במקום אחר אפילו לתלות וקשיא לר' יוחנן: נמצא שרוף - השרץ: מטלית - טלית של זב היתה: (המהומהם) - הבלויה. מצאה בלויה ע"ג זיתים: טהורה - מלטמא הזיתים דאמרינן הכי נפלה עלייהו לאחר שבלתה וטהרה מטומאתה. אלמא לא מחזקינן טומאה משעה לשעה אפי' לתלות דקתני טהורה וה"ה ממקום למקום: וכי תימא - לא דמי דהכא משום הכי טהור משום דשעת מציאתה ומקום מציאתה בטהרה הואי דבתר שעת מציאתן אזלינן בין לקולא בין לחומרא בין לקולא כי הכא גבי מחט ומטלית לאחזוקי בטהורה ודאי בין לחומרא כגון נגע באחד בלילה לאחזוקי בטומאה ודאית: ושלא במקום מציאתן - דליכא רגלים לדבר כולי האי משרף לא שרפינן מתלא תלינן: הדף - קרש מונח על גבי יתדות בכותל: ומדף טמא - בגד טמא מונח תחת הדף בקרקע. בת"כ קרי מדף לעליונו של זב ומדף לשון טומאה קלה הוא כדלקמן וס"ד השתא שהוא עליונו של זב דטמא מדאורייתא ומיהו טומאתו קלה משל מדרס דלא הוי אב הטומאה לטמא אדם וכלים. ובא ומצא את הככר ע"ג הקרקע מן הבגד והלאה: ונטלה - ולא נפלה על גבי המדף שנטלו מעל הדף והניחה לארץ: לא נצרכה - האי שאני אומר: אלא למקום מדרון - שאע"פ שהדף שהככר עליה מקום מדרון וראויה הככר ליפול ואם נפלה נגעה בבגד אפילו הכי טהורה שאני אומר כו' אלמא לא מחזקינן טומאה ממקום למקום דנימא מעל הדף נפל ונתגלגל לכאן:כי פליגי חזקיה ור' יוחנן בקופה בדוקה. וא"ת דבנגע באחד בלילה אמרו חכמים אם ראוהו חי מבערב טהור שספק טומאה ברה"ר ספקו טהור משמע דברה"י אפילו ראוהו חי טמא והשתא הך קופה היכי דמיא או ברה"ר מאי טעמא דרבי יוחנן דמטמא ואי ברה"י מ"ט דחזקיה דמטהר וי"ל דברה"י איירי וחזקיה יפרש הברייתא דבראוהו חי מבערב טהור אפילו ברה"י וספק טומאה ברה"ר טהור דקאמר היינו דהוי כאילו הוא ספק טומאה ברה"ר כיון שהיא בדוקה תחלה ואגב דברישא נקט האי לישנא במילתיה דר"מ היכא דלא ראוהו חי מבערב מתחלה דקתני בתוספתא ר"מ מטהר ברה"ר נקט נמי במילתייהו דחכמים בסיפא רה"ר: והא אשה מכוסה היא. פי' רש"י דלא נפל בה דם מעלמא וקשה דכ"ש שהיא טמאה דאין לתלות בדם אחר אלא בא מגופה לכך י"ל מכוסה היא שהמקום סתום וכשהדם יוצא נפתח והיה לה להרגיש וא"ת והא בקופה בדוקה פליגי דאי לאו הכי מאי מועיל כשהיא מכוסה וא"כ מאי פריך והא אשה מכוסה מאי מועיל כסוי כיון דלאו כבדוקה דמיא וי"ל שרוצה ליישב אפי' אי חשיב לה כבדוקה: שכל הטמאות כשעת מציאתן. לעיל פי' דהיינו דוקא לקדשים והא דמחט שנמצאת מלאה חלודה דטהורה דכל הטמאות כשעת מציאתן אפילו להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אלא משום דמוקי הטהרות אחזקתייהו וא"ת מאי פריך מככר הנתונה על גבי דף דלמא בככר של חולין איירי וי"ל דאפילו בחולין לא היה לנו לעשות כל כך לתלות באדם טהור שהנפילה נראית יותר והיה לנו לטמא ממקום למקום כיון דלא אפשר ליפול אלא אם כן נגע אי בשום מקום אנו מחמירין אפילו בקדשים: ומי תלינן והא אנן תנן כו'. וא"ת והיא הנותנת משום דאזלינן בתר שעת מציאתה לגמרי אפילו ממקום למקום לתלות לכך מחט שנמצאת מלאה חלודה טהורה לגמרי ואע"ג דמצינן למימר דהיינו דקאמר וכ"ת כשעת מציאתן לגמרי בין לקולא בין לחומרא מ"מ מאי ס"ד דמקשה וי"ל דס"ד כיון דמחמיר כל כך בטומאה לתלות אפי' ממקום למקום [ע"כ אינו טעם גמור דדוקא בקדשים הוא ומשום חומרא] א"כ במחט לא היה לו לטהר לגמרי משום שעת מציאתה אלא הוה ליה למימר השתא הוא דעלתה חלודה: ככר הנתונה על גבי דף. וא"ת שאני התם שאין בו דעת לישאל כדאמר בסמוך וי"ל דפריך אי בשום מקום אנו מחמירין ממקום למקום אפילו בקדשים לא היה לנו לעשות ספק ולתלות באדם טהור דיותר יש לתלות בנפילה: שאני אומר אדם טהור. וא"ת דהכא תלינן באדם טהור ובפ"ק דחולין (דף ט:) גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה תלינן באדם טמא וכן פ"ק דפסחים (דף י:) גבי קורדום ותירץ ר"ת דגבי כלים הנמצאין דווקא גזרינן טומאה משום דאית להו טהרה במקוה וליכא פסידא אבל באוכלין דאיכא פסידא דלית להו טהרה במקוה לא החמירו אי נמי הכא מוכחא מילתא דאדם טהור הסירה בכוונה כדי שלא תפול על מדף טמא אבל בעלמא טמאין בין באוכלין בין בכלים דליכא למימר אדם בכוונה עשה לתקנתא: לא נצרכה אלא למקום מדרון. פירוש כשהמדף במקום מדרון דאפילו נפל הככר על גבי מדף לא נשאר לשם אבל אם המדף בקרקע שוה פשיטא דטהור: